הכנפיים שלא צמחו - רומן בהשראת 'כפירותיו של הרמב"ם'

קיץ תתקצ"ט בישראל היה חם ומעיק, אבל הדבר האחרון שחשבו עליו אנשים אז היה מזג האויר.

בקיץ 2239 חיו בישראל קרוב לרבע מיליארד איש, כתשעים וחמשה אחוזים מהם חרדים. בניינים בגובה מעל ארבע קומות אסרו הרבנים לבנות, כדי שלא להזדקק למעלית שבת. כל המשולש שבין ירושלים, קרית ספר ובני ברק, הפך אפוא למרחב עירוני בנוי בצפיפות. כך גם כל השטח מן אשדוד ואשקלון במערב ועד חופי ים המלח במזרח, וכל שטחי הגליל, הגולן, יהודה והשומרון. כל היערות נעקרו, כל הנחלים יובשו, וכל שמורות הטבע והפארקים בוטלו. "במאה שערים ובבתי אונגרין הסתדרו בלי עצים ונחלים, וגם אנחנו נסתדר בלעדיהם", אמר פוסק הדור הליטאי, מרן הרב אלעזר-מנחם-יוסף-שלום-אהרן-יהודה-לייב זילברשטיין, לעסקנים שבאו להתייעץ איתו. "עוד ילד יהודי שלומד תורה ועובד את הקב"ה, חשוב יותר מאלף עצים".

אפילו שטחים לגידולים חקלאיים לא נשארו, ואת המזון היו מייבאים מחו"ל. מאופק עד אופק נמתחו רק שיכונים חדגוניים אינסופיים. כל בניין בן ארבע קומות הכיל שש-עשרה דירות, כל אחת מהן בת חמישים מ"ר, ובממוצע התגוררו בו כמאה וחמישים נפשות. מדי כמה בניינים ניצב מבנה ציבורי כלשהו - בית כנסת, 'חדר', ישיבה, כולל, סמינר לבנות, מקווה, וחוזר חלילה. מעבר לכך לא היה דבר. אם רצו להרשים תורם מחו"ל בריבוי התורה ולומדיה בארץ ישראל, ברוך השם, היו מעלים אותו לגג אחד מבתי הכנסת הגבוהים של חסידי בעלז, אשר גם במאה העשרים-ושלוש לא פסה תשוקתם למבנים גרנדיוזיים. גם עם משקפת לא ראה האורח עד קו האופק מאומה מלבד בטון אפור ואספלט שחור.

הכל היה צפוף, מיוזע, חם, מחניק ומגעיל. מצוקת הקרקעות לא תמה גם לאחר עקירת היערות וייבוש הנחלים. מגרשים רבים, ששטחם הכולל הגיע לכעשירית משטח המדינה, עמדו ריקים, מלאי פסולת בנייה ומגודרים, לאחר שבחפירות שנערכו כדי לבנות בהם התגלו עצמות. בשנים הראשונות היו הרבנים דנים במקרים כאלו, ולרוב מצאו פתרון כלשהו. אם נמצאו ראיות כי מדובר בעצמות נכרים, למשל, היו מתירים לפנותן משם ולהמשיך בבנייה. אולם מאז שהפכו החרדים לרוב גדול הסתבכו הדברים, וגבר כוחם של הקיצוניים. נקודת המפנה היתה מלחמת האזרחים שהתלקחה בשנת 2158 סביב 'מתחם קאנעמאכער'. לימים הללו אף אחד לא רצה לחזור.

כשהתגלו העצמות הראשונות במתחם הזדרז היזם קאנעמאכער והצטייד בחוות-דעת מדעיות של ארכיאולוגים מן האוניברסיטה. הארכיאולוגים קבעו כי לפי הממצאים בשטח מדובר בעצמות חיילים רומיים שנהרגו בידי אנשי שמעון בר גיורא, עת היו בדרכם לירושלים בימי המרד הגדול בשנת 67. עם חוות הדעת פנה קאנעמאכער אל ראב"ד העדה החרדית, הרב ישראל-יעקב-זליג-ראובן פישר, והלה התיר את המשך הבנייה במתחם. יש אומרים כי בשלב זה גם החליפו ידיים חצי מליון או מליון דולר ששולשלו לכיסו של יענקי פישר, נכדו ו"נאמן ביתו" של הרב, אך בל אזקק לדיבורי לשון הרע. כך או כך, גאב"ד העדה החרדית, הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער, לא התרגש לא מן הארכיאולוגים ולא מן ההיתר של הקולגה שלו, פישר. "על ארכיאולוגים נסמוך?" - קרא בכעס - "אלו מן האבולוציה ושאר פטפוטים ושטויות? הם אינם נאמנים בדבר". ראזענבערגער קבע כי העצמות במתחם קאנעמאכער משמען חזקת "קברי קדמונינו" שם, אולי אפילו של התנאים הקדושים, ואסר את המשך הבנייה באתר.

קאנעמאכער לא ויתר, וגם לא מאמיניו של פישר. במהרה גלשו הדברים לאלימות, שבתוך כמה שבועות התפתחה למלחמת אזרחים כוללת. המלחמה נמשכה כשנתיים, וכנשק עיקרי שימשו בה טיטולים צואים. התוצאות היו כמה אלפי הרוגים שריאותיהם כשלו מול ריח הניחוח, ועוד פצועים רבים. גם בשנת תתקצ"ט, כשמונים שנה לאחר אותם אירועים, עדיין היו מאושפזים בבתי החולים זקנים שכילדים לקו באותה מלחמה בחרדת טיטולים, ונותרו נכי נפש לכל ימי חייהם. כשהושב לבסוף השלום היה צעדה הראשון של הממשלה החדשה העברת חוק-יסוד קברי ישראל, התתק"כ-2160. החוק קבע כי בכל מקרה של גילוי עצמות - תהיינה אלו עצמות יהודים, עצמות גויים, עצמות חילונים, ואפילו עצמות חתולים, יגדרו מייד את המתחם. שטח של דונם שלם סביב מקום מציאת העצמות יוכרז כבית קברות קדום, וההנאה ממנו תיאסר. וכי למה להיכנס למחלוקת ולספקות? יתכבד הקבלן וימצא לו מקום אחר.

חוץ מהשטחים הבנויים ומהשטחים המגודרים היו צריכים גם בתי קברות. הרבנים אסרו על קבורה בקומות, ובכל שנה נוספו שני מליון קברי שדה חדשים. שדות אינסופיים של מצבות לבנות אחידות אמנם גיוונו במקצת את נוף האספלט השחור, אבל גם הם תפסו קרקע יקרה. בשנים האחרונות התחילו להישמע הצעות לנגוס בשטח שלוש המובלעות-מכלאות החילוניות, אבל הרבנים אמרו שאין צורך. תיכף הרי שנת תתקצ"ט, והכל כבר יסתדר מעצמו.

היו בערך שלושה מיליון ארל'ך. הם אמנם התחלקו לכחמש מאות חצרות: תולדות-אהרן, תולדות-אברהם-יצחק, תולדות-שמואל-יעקב, תולדות-דוד, תולדות אהרן-שמואל-יעקב, תולדות-שמואל-יעקב-אהרן, תולדות-אברהם-יצחק-דוד-שמואל-יעקב-אהרן, תולדות-אהרן-אברהם-יצחק-שמואל-יעקב-דוד, וכן הלאה. אבל בכל חמש מאות החצרות לבשו חלוק כחול מפוספס ביום חול, וחלוק זהוב מפוספס בשבת. מתפרות בסין עבדו יומם ולילה כדי לספק את החלוקים.

בסין חיו בשנת תתקצ"ט קצת יותר מחצי מיליארד איש, רק פי שניים מאוכלוסיית ישראל. הקריסה הדמוגרפית במדינה בתחילת המאה העשרים ואחת, בעקבות מדיניות הילד האחד במאה שקודם לכן, נתנה את אותותיה. במהלך המאה העשרים ושתיים הצליחה סין לצאת מן המשבר לאיטה, אבל המספרים כבר לא חזרו למה שהיו. עם זאת, כמובן, גם חצי מיליארד איש עדיין צריכים עבודה, והארל'ך היו לקוחות מצויינים.

בשקט היו הפועלים הסינים מצחקקים זה עם זה. בלחש סיפרו אחד לשני את הסיפור המלא על מקורם של החלוקים המשונים שהם תופרים עבור האנשים המצחיקים הללו מישראל, ואשר מספקים לפרולטריון הסיני הכנסה כה יפה. הכל התחיל עם ארל'ה הראשון. ארל'ה היה יליד צ'כיה, שלפני כשלוש מאות שנה החליט להגר משם לפלסטינה. כשהעפילה עגלתו של ארל'ה לראשונה לירושלים, היה זה בוקר קריר בתחילת הסתיו. בעת שעצרה העגלה ליד מוצא, ראה ארל'ה אדם יוצא לשתות קפה בגינתו כשהוא לבוש מעל הפיז'מה בחלוק בוקר כחול מפוספס. כה מצא החלוק חן בעיני ארל'ה, עד שהוא שיכנע את האיש למוכרו לו על אתר, במחיר מופקע כמובן. המוכר, שראה עם מי יש לו עסק, צירף לעיסקה גם את גרביוניה הלבנים של בתו המתבגרת ואת כובע הקטיפה השחור העגול שנשאר לו בבוידעם מהצגת "הכומר הספרדי" בפורים האחרון, כשגם עבורם הוא גובה מארל'ה סכום מפולפל. ארל'ה היה כה מאושר ממסע הקניות שלו, עד שעל אתר ציווה על מאמיניו כי עד סוף כל הדורות יתלבשו רק בבגדי אופנת עילית זו.

הפועלים והמנהלים הסינים היו גועים בצחוק כבוש כשסיימו לספר זה לזה את הרקע ההיסטורי לחלוקים המשונים. אבל הם נזהרו לבל ישמעו את צחוקם העסקנים פפנהיים וחנון, שבאו מדי שבוע לבצע בדיקת שעטנז לחלוקים. בעולם מדולדל האוכלוסין של שנת 2239 אף אחד לא היה מסתכן באיבוד לקוחות בסדר גודל כזה, מן המדינה היחידה שהכפילה את אוכלוסייתה מדי שנות דור.

היו גם כעשרים מליון בעלזער, חמשה-עשר מליון גערער, ושנים-עשר מליון וויז'ניצער. היו חמשה מליון חב"דצקער, שבכל בוקר קראו את פרק של"ז בתהילים, הקאפיטל של הרבי. כמובן, היו גם כשבעים מליון ליטוואקעס, כשליש מתוכם חייניקעס. פסיקתו של רבינו חיים, זכותו יגן עלינו - את שמו רחשו השפתיים בחרדת קודש - אשר לפני מאתיים וחמישים שנה הורה כי כל תכנון משפחה, יהו אלו כדורים, התקן, קשירה, טבעת, השד יודע מה - אסור בתכלית האיסור, התבררה כמשמעותית למרחקים ארוכים. כשהציבור מכפיל את עצמו בכל דור, תוך חמשה-ששה דורות אתם רואים את ההבדל בין קבוצה בעלת ממוצע של שמונה ילדים למשפחה לקבוצה בעלת ממוצע של חמשה-עשר ילדים למשפחה. היו גם כארבעים מליון ש"סניקים, אשר רבם, עובדיה יוסף החמישי - בן יצחק, בן עובדיה, בן יצחק, בן עובדיה, בן יצחק, בן עובדיה, בן יצחק, בן עובדיה הראשון, המשיך בדרשותיו במוצאי שבת לצחוק על האשכנזים ולתאר כמה הם מסריחים בתשעת הימים.

לבסוף היו גם כשני מליון חרד"לים, שלא רצו לחיות עם המזרחניקעס הרגילים במובלעות-מכלאות החילוניות, וגרו בין החרדים. חייהם לא היו פשוטים. אחרי שחלקם, בנסיון שלא לבלוט, עברו מכיפות סרוגות לבנות לשחורות, חוקקה הממשלה חוק מיוחד שחייב אותם בטלאי כחול-לבן, כדי שייקל לזהותם והם לא ידביקו חרדים בהשקפותיהם הפסולות. החרד"לים צייתו לחוק בהכנעה. "מוטב ניכשל באהבת חינם", אמרו, כשהם מחייכים במסרחניקיות מתוקה, ביישנית ומתנצלת. רבים מן החרד"לים אפילו התחילו לגרוב גרביים, כדי שלא לפגוע ברגשות "אחינו החרדים" באמצעות כפות רגליהם החשופות.

צבא כבר לא היה, כך שההבדל העיקרי בין חרד"לים לחרדים נותר תפילת יום העצמאות שערכו החרד"לים במרתפים סגורים. איכשהו, בכל זאת תמיד מצאו ילדים חרדים שובבים את הדרך להתגנב אליהם פנימה, ולהשליך על החזן הסרוג טיטול מלא כל טוב בדיוק כשהתחיל הלה את ההלל. אחר תפילת החג החשאית היו החרד"לים יושבים לקיום מצוות היום בניגוב חומוס ובשרים על האש, בדיוק יומיים אחרי שכל המדינה עשתה זאת בחג הלאומי של ג' אייר, היארצייט של הרה"ק מקרעסטיר זי"ע, אשר הוכרז כיום שבתון ארצי.

הרבנים החרד"לים, ובפרט הרב בני-עוזי-צבי-יהודה-שמעון-גרשון מנחם-ציון והרב רמי-אברמי-צבי-ישראל-יובל-אורי בונה-ירושלים, הצביעו תמיד בדרשותיהם על כך שהחרד"לים בכלל לא היו אמורים להיות מיעוט כזה. הילודה החרד"לית הרי אינה פחותה בהרבה מזו החרדית. "אנחנו הורסים את עצמנו במו ידינו" - טענו במרירות - "כשאנו מלמדים את ילדינו שטויות והבלים כמו לוח הכפל. אנחנו אלו שמקריבים אותם למולך ומוציאים אותם לתרבות רעה. לו נהגנו כמו אחינו החרדים, ובמקום לטמטם את מוחם של בנינו הרכים עם ארבע פעולות החשבון היינו משננים איתם עוד משנה, עוד דף גמרא, היינו נראים אחרת", קבעו. הם סיפרו בהתלהבות על הרב יואל קטן זצ"ל שחי לפני כמאתיים שנה, ובזכות שמנע מילדיו אפילו את הידיעה הבסיסית כי שתיים ועוד שתיים שווים ארבע זכה לדורות ישרים מבורכים, "אוהבי התורה, העם והארץ".

אבל החרד"לים, ככל שהיו מלאים יראת שמיים וכוונות טובות, לא עמדו בנסיון. הם המשיכו להקנות לבניהם את לוח הכפל, גם כשהתוצאה היתה איבודו בכל דור של כמחצית הנוער שלהם, אשר בשלב זה או אחר היה חומק למובלעות-מכלאות החילוניות. האינקוויזיציה החרדית היתה אמנם תופסת ומחזירה כל מי שהצליחה לשים עליו יד, אולם ארגוני 'הל"ל' ו'דרור' שפעלו במובלעות-מכלאות הצליחו להסתיר את רוב הבורחים עד שאלו החליפו זהות והתערו בקהילה החדשה.

מדינת ישראל של קיץ תתקצ"ט היתה עמוסה אפוא בעיות חברתיות, כלכליות ודמוגרפיות מכל הסוגים. ובכל זאת, ככל שהלך והתקרב ראש השנה של שנת ו' אלפים, לא היה אפילו אזרח אחד במדינה שחש מוטרד מבעיות אלו. אדרבה. מצב רוח מרומם, חגיגי, שלט בכל. המתח גאה מיום ליום, ואת ההתרגשות והציפיה ניתן היה לחוש בכל פינה.

2

בקיץ 2239 חיו בשלוש המובלעות-מכלאות החילוניות בישראל כעשרה מליון חילונים ומזרחניקעס.

מובלעת-מכלאה אחת נמתחה לאורך חוף הים התיכון, מיפו בדרום עד הרצליה ורעננה בצפון. השנייה השתרעה מאזור חיפה והמפרץ עד ראש הנקרה, והשלישית כללה את רוב הנגב והערבה, מדימונה עד אילת. לחילונים ולמזרחניקעס היה במובלעות-מכלאות שלהם הרבה יותר מרחב יחסית לחרדים בשאר אזורי המדינה, אבל מצבם היה מסובך ובלתי-נעים לחלוטין.

לקראת מחצית המאה העשרים ושתיים, עת הפכו החרדים לרוב גדול בישראל, התנהל דיון ציבורי בשאלה מה לעשות בחילונים וב"חילונים למחצה", היינו מזרחניקעס. רבים דרשו לקיים בהם כעת דין "מורידין ולא מעלין" כפשוטו, ללא פשרות. הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער צידד בעמדה זו בתקיפות. היו כאלו שהזכירו את דברי ה'חזון איש', כי בזמן הזה דינם כתינוקות שנשבו, ועלינו רק למושכם ולקרבם בעבותות אהבה עד כמה שידנו מגעת. "זהו בזמן שאין ידנו תקיפה, אבל כעת, בעזר השם יתברך, ידנו תקיפה, ואם לא עכשיו אימתי!" השיב הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער בכעס. הוא הודיע שאם לא ישמעו לו, "ירושלים תבער". גם הטיטולים כבר מוכנים.

אבל פוסקי הדור הליטאים, שהמילה האחרונה היתה שלהם, חשבו אחרת. "צריך להסתכל גם מעבר לאף", טענו. אם יקיימו בחילונים ובמזרחניקעס מורידין ולא מעלין, מי יפרנס את עשרות מיליוני האברכים? סאטמר וקרן ההצלה, עם כל הכבוד, לא יעמדו במאסות כאלו. ובאשר לטיטולים של ראזענבערער הודיעו לו, כי הסטנדרים והלבן מצידם מוכנים גם הם.

הוחלט אפוא לכלוא את החילונים והמזרחניקעס במובלעות-מכלאות. שם יוכלו להמשיך בחייהם המופקרים מבלי חשש לקלקול פך השמן הטהור. את זכות הקיום שלהם יקנו תושבי המובלעות-מכלאות בכלכלת האברכים, באמצעות מיסים שיוטלו על הכנסותיהם מעבודתם בהייטק ובמקצועות מכניסים אחרים. בשלב ראשון קבעה הממשלה את המס השולי ל75%, אולם עם השנים הוא הלך והאמיר. בהדרגה נוספו מס כולל ערב, מס כולל חצות, מס כולל נץ, מס ישיבת בין הזמנים, מס ישיבת בין הסדרים, מס אבות ובנים, מס סבים ונכדים, וכן הלאה. באביב 2239 הגיע כבר המס השולי בישראל על הכנסות מיגיעה אישית ל92%, ועל הכנסות פירותיות ל97%. אבל גם המיסוי הכבד הזה לא היה מספיק, לולא ההקלה שבאה מתחילת שנות השישים של המאה העשרים ושתיים, עת קיבלה על עצמה ארצות הברית את הגנתה של ישראל, והצורך באחזקת צבא ובתקציב בטחון חלף.

ארצות הברית נותרה המעצמה הגדולה והחזקה בעולם גם במחצית המאה העשרים ושתיים. מעמדה אף התחזק, לאחר שעם קריסת רוסיה בסוף המאה העשרים ואחת סיפחה אליה את כל סיביר, מהרי אורל עד האוקיינוס השקט וגבול סין. בתקופה זו חיו בארצות הברית המורחבת כמיליארד בני אדם, מתוכם כעשרים מליון יהודים חרדים. עד 2239 החרדים הפכו כבר לארבעים מליון.  

החרדים בארצות הברית לא הצליחו להתרבות כמו אחיהם בישראל, שכן הגויים הם בכל זאת פחות פראיירים מן החילונים. ועדיין, גוש של כמה עשרות מליונים המצביע בבחירות כולו כמקשה אחת הוא כוח עצום, שלמעשה אי אפשר לעמוד בפניו. במחצית המאה העשרים ושתיים שום נשיא כבר לא היה יכול להיבחר ללא תמיכת האולטרה- אורתודוקסים. הם החזיקו בביציהם את שתי המפלגות, את הקונגרס והסנאט ואת הממשל כולו, וקיבלו כמעט את כל מה שרצו. כך, למשל, בשנת 2144 חתם הנשיא על צו פדרלי לפיו נאסרה הכניסה למטרופולין הענקי של ניו-סקוור, בן מליון וחצי התושבים, ללא מגפיים, אפילו בעיצומו של הקיץ. שלטים גדולים הוצבו בכיכר השורף הקדוש, בכניסה לניו-סקוור, והזהירו את הנהגים כי בנקודה זו עליהם להחליף למגפיים שחורים עד הברך. עמדות מכירה מיוחדות ל'שטיוול' כאלו הוקמו בצמוד, עבור נהגים שלא דאגו להכינם מראש. מי שבכל זאת ניסה להתחכם ונכנס לניו-סקוור בנעליים רגילות, ספג קנס של חמשת אלפים דולר בגין פגיעה ברגשות  דת.

ההתערבות הצבאית האמריקנית במדינת ישראל התחילה בימי מלחמת האזרחים בשנת 2158. כבר כשהתחילו לזרום לרשתות הטלוויזיה התמונות המחרידות של פגועי טיטולים מתפוצצים, קמו בכל העולם המערבי זעקות. צילומי נשים וילדים שפניהם מכוסים בתערובת חומה-צהובה-ירוקה, גברים צעירים שהסרחון הנורא לא יחדל מהם עד יומם האחרון, וזקנים שייאלצו לבלות את שנות שיבתם במוסדות סגורים, כשכל גופם עטוף סיליקון מבודד, זעזעו את המצפון העולמי. ארגוני זכויות אדם, אישי ציבור, אנשי רוח, וסתם אזרחים, דרשו לנקוט פעולה. עם זאת, בתחילה סירב הממשל להתערב. אין שום הצדקה - טען הנשיא בוש הרביעי - כי חיילים אמריקנים ישובו הביתה בארונות, או גרוע מזה - באלונקות, מסריחים עד יום מותם, רק כי הפלגים בישראל אינם מצליחים להסתדר ביניהם בדרכי שלום. גמרתי להיות השוטר של העולם - קרא הנשיא בכעס בשידור מיוחד לאומה - והסקרים הראו כי רוב גדול בציבור תומך בעמדתו.

אבל הכל השתנה כשה'ניו יורק טיימס' פרסם יום אחד חשיפה של כתבו בישראל, כי במחנה הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער עובדים על פיתוח טיטול גרעיני. אנשי ראזענבערגער הכחישו את הדברים, אבל הם סירבו לפתוח בפני אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית את מתקניהם הסודיים, וצילומי לוויין איששו את החשדות. ההיסטריה העולמית גברה כשנודע כי במחנה הרב ישראל-יעקב-זליג-ראובן פישר מכינים כבר את התגובה - טיטול מימן.

לנשיא בוש הרביעי לא נותרה ברירה, והוא הורה על משלוח צבא ונושאות מטוסים לים התיכון. במקביל נוהלו מגעים נמרצים בערוצים הדיפלומטיים. לאחר כמה חודשים מורטי עצבים, במהלכם נפגעו בלחימה עוד אזרחים רבים, הודיעו ערוצי התקשורת כי הושג הסכם. מזכ"ל האו"ם טס במיוחד לטקס שהתקיים באולם בית יעקב הישן בשכונת בית ישראל, ליד מאה שערים. במעמד חגיגי חתמו כל הצדדים על הסכם לפירוז המזרח התיכון מטיטולים גרעיניים. השושבינה הראשית, ארצות הברית, התחייבה בתמורה לקחת על עצמה את כל צורכי ההגנה והבטחון של מדינת ישראל, אשר תפורק מעתה מנשק ההגנה העיקרי שלה.

בנאום לאומה הצדיק הנשיא בוש הרביעי את ההחלטה. הנשיא הסביר כי עלותה של מלחמת עולם טיטולית-גרעינית, במהלכה עלול להיעשות שימוש גם בטיטולי מימן, תהיה גבוהה בהרבה, ואולי אף תביא לקץ הציוויליזציה האנושית. בחרתי ברע במיעוטו, אמר הנשיא. במפלגה הדמוקרטית טענו בכעס כי הסיבה האמיתית להחלטת הנשיא היא הלחצים האדירים עליו מצד הלובי החרדי, וההבטחה כי בתמורה להסכמתו למתן המטריה האמריקנית לישראל החרדית יורו הרבנים לקהילה כולה להצביע עבורו לקדנציה שנייה. אך הנשיא הגן על החלטתו בתוקף, וגם הפעם הראו הסקרים כי הציבור תומך בה.

התוכנית המקורית היתה כי הצבא האמריקני ייכנס לתוך שטחי מדינת ישראל, יחצוץ בין המחנות הניצים וישיב את הסדר הציבורי על כנו. אולם תוכנית זו סוכלה. עד היום לא ברור מי היה האחראי לכך. נשמעו טענות קשות כי את התעלול השטני עולל אחד מאנשי הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער, אך היו גם ספקולציות אחרות, והעניין נותר ללא מסקנה ברורה.

התעלול היה שטני, אך פשוט. בין החיילים האמריקנים שהמתינו על נושאות המטוסים הופץ דרך הוואטסאפ סרטון משיעורו השבועי של הרב עובדיה יוסף השלישי. בקטע שהופץ, בליווי כיתוביות באנגלית, חזר הלה שוב לנושא החביב עליו - אשכנזים בתשעת הימים:

"ואני אומר לך, יא אשכנזי מעאפן - כאן בארץ ישראל קיבלנו הוראות מרן... כאן בארץ ישראל, מרן הקדוש הוא מרא דאתרא... מרן מתיר - אתה חכם יותר ממנו, צדיק יותר ממנו? מה אתה, יא וווזוווז, מסתובב כך, מסריח את רשות הרבים כל השבוע? יחרב ביתכ, כוס אמק! וואחד אשכנתוזי... ראו מה כתב מאור עינינו, מרן רבי עובדיה הראשון, ביביע אומר... וכן מרן רבי יצחק בנו, עליו השלום, בילקוט יוסף... הרוצה להחמיר בתשעה ימים אלו ייכבד וישב בביתו, לא יחמיר על חשבון חברו... כוס אוחתוק, יא אשכנזי ביך-ביך... לך, אשכנזי ביך-ביך, למה באת, לך! יש זקנים, נשים, ילדים קטנים, לא יכולים לסבול את הסרחון הזה... מי שלא רוצה לקיים דברי מרן - שיצא בחוץ כל השבוע... אנחנו קיבלנו הוראות מרן..."

כל החיילים שראו את הסרטון צחקו מאד, והריצו אותו שוב ושוב. הם נהנו מן הקללות, אף שאת העניין עצמו לא הבינו בשום צורה. מבחינה הגיונית, אם מישהו מסריח הוא הרי מסריח תמיד, ולא רק תשעה ימים בשנה. למה דווקא בתשעת הימים הללו הם מסריחים? ומה יקרה - חשב כל חייל לעצמו - אם תשעת הימים הללו יפלו דווקא במשמרת שלי? האם החברה שלי תסכים להתקרב אליי כשאחזור הביתה?

החיילים, שכמו כולם ראו בטלוויזיה את תמונות נפגעי הטיטולים המתפוצצים, מלכתחילה לא ששו למשימה שהוטלה עליהם, אך תשעת ימי הסרחון המסתוריים היו הקש ששבר את גב הגמל. סרחון - חשב כל חייל לעצמו - הוא כנראה דרך חיים שם. גם אם נצליח להרוס את כל מתקני ייצור הטיטולים הקונוונציונליים, ונעצור ונכלא את מדעני הטיטולים הגרעיניים, את ריח הניחוח שנספוג שם כבר לא יצליחו להפריד מאיתנו לנצח.

פרץ מרד. החיילים הודיעו שבשום אופן לא ייכנסו לתוך ישראל פנימה, גם אם יועמדו לדין צבאי. לא היתה שום דרך להכריחם, מה גם שבליבם הזדהו איתם מפקדיהם לגמרי. נפתח משא ומתן מזורז, והושג הסכם חדש. החיילים האמריקנים יתפרסו רק בגבולות ובמובלעות-מכלאות החילוניות, ויקבלו משם את האחריות הבטחונית על הגנת המדינה משכניה הערביים. בתוך השטח החרדי תהיה האחריות של החרדים עצמם. נציגי הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער ונציגי הרב ישראל-יעקב-זליג-ראובן פישר חתמו על הסכם שלום, ונציגי הפלגים האחרים הוסיפו עליו את חתימותיהם גם הם, כשהאמריקאים מצטרפים כערבים.

- חסר לכם שלא תקיימו מה שחתמתם עליו - קרא באיום הפילדמרשל ג'ון סמית' בסוף מעמד החתימה - הפעם יהא זה סופכם! והנציגים כולם הינהנו בראשם. מורידין ולא מעלין לחילונים לחוד, והתגרות באומות לחוד. השבעתי אתכם... הרי אני מתיר דמכם כאיילות וכצבאות השדה...  

נוצר מאזן אימה, וההסכם החזיק מעמד יפה, לאורך עשרות שנים. אבל בקיץ תתקצ"ט דומה היה כי אין בו צורך יותר. כעת לא חשב עוד איש במונחים של טיטולים. אירוע גדול בהרבה עמד על הפרק. ההתרגשות גאתה, והיה אפשר לחוש את החשמל באוויר.

בבוקר היום הראשון של זמן קיץ תתקצ"ט התעורר ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בויאר מוקדם מן הרגיל. הוא נותר לשכב במיטה כחצי שעה, שקוע בהרהורים.

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בויאר היה מחשובי האברכים בכולל חידושים וביאורים. וכשאני אומר "מחשובי האברכים", זו לא עוד פעם הקלישאה החבוטה. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו באמת בלט שם, גם בין חמשה-עשר אלף האברכים האחרים בסניף הראשי של חידושים וביאורים, בבני ברק רובע רל"ו.

היו אמנם כאלו שעיקמו את האף כשהזכירו את שמו של ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו. לשיטתם, אברך צריך לעשות מה שכולם עושים, ולא להתחיל להיות פתאום אויבער-חכם ושונה מאחרים. אברך צריך לכתוב כמו שכולם כותבים, חידושי תורה בדרך של מערכות, סימנים עם ס"ק, "מהם בעיון שלא כל הצורך", ובעצם כולם בעיון שלא כל הצורך, וחלילה ללמוד מהם הלכה למעשה מבלי להתייעץ עם מורה הוראה, נדפס על נייר חו"ל שאין בו חשש חילול שבת ח"ו. לכל היותר אפשר להוסיף גם כמה סימנים עם הערות קצרות על סדר המסכתא, בדרך שהתווה לנו רבינו חיים, זכותו יגן עלינו, בסדרת ספריו הנוראים על שמם קרוי הכולל. את המערכות צריך להדפיס אחר כך בספר בעל שני טורים, באותיות רש"י, בדרך שקיבלנו, במסורת שקיבלנו ולאורה אנו הולכים כבר למעלה ממאתיים שנה, ואיתה נמשיך, בעזר השם יתברך, עד ביאת הגואל ועד בכלל.

והנה קם לו אברך, וחושב שהוא ממציא את הגלגל. הוא אמנם טוען שהוא עושה זאת כי מצד אימו הוא דור עשירי לרבינו יהושע נויבירט, ואין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ. הוא מרגיש שהשורש שלו זה בזיכוי הרבים בפורמט של "שמירת שבת כהלכתה". גם הוא יבחר לו נושא, ילבן אותו מכל הצדדים, ויכתוב עליו ספר מסודר לפי פרקים וסעיפים, בעברית ישראלית, באופן שאפילו התינוקות שנשבו במובלעות-מכלאות החילוניות יוכלו להבין. אבל זו טעות. ספרים בסגנון כזה מתאימים אולי לאברכים של יביע אומר, חזון עובדיה, ילקוט יוסף. זו לא הדרך שלנו, וזה לא מה שאנחנו קיבלנו. ואם מתחילים לסטות מן הדרך, מי יודע לאן נגיע. מה שרבינו חיים, זכותו יגן עלינו, קירב את עובדיה הראשון, עד כדי כך שהתעוררה עליו בזה מחלוקת נוראה מצד רבינו שך, זכותו יגן עלינו, זה לא ענייננו. אנחנו אין לנו להכניס ראשנו בין ראשונים כמלאכים, שאפילו את שיחת החולין שלהם אין אנו מבינים. כוונתו של רבינו חיים, זכותו יגן עלינו, היתה לעזור אז לעובדיה בקירוב אחינו הספרדים שהיו אז בשפל המדרגה, כמו החילונים במובלעות-מכלאות היום, ה' ירחם. רבינו חיים עבד אז להוציא יקר מזולל, להקים להם מתיבתות, לפתוח עבורם ארגונים כמו ערכים. זה לא אומר שאנחנו צריכים להתחיל לעשות דברים שלא שייכים לנו.

היו אנשים רעים עוד יותר שאפילו רמזו שר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו חושב על הכסף שיכניסו לו ספרים בפורמט של "שמירת שבת כהלכתה", שנמכר בכל שנה ביותר מעשרה מליון עותקים, וכמעט כל חתן בר מצווה מקבל אותו כשי. אבל הדיבורים הללו הם כבר ממש לשון הרע, ואני לא רוצה לחזור עליהם.

ובאמת, נראה שהיתה כאן פשוט קנאה. ספרו הראשון של ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, אותו הוציא כבר בגיל עשרים ושתיים, שנתיים לאחר החתונה, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", זכה לתגובות נלהבות. מרן פוסק הדור רבי אלעזר-מנחם-יוסף-שלום-אהרן-יהודה-לייב זילברשטיין, ליטאי קלאסי וממש לא חייניק, אמר שחיבור כזה "היה חידוש, אפילו בימי ר' שלמה זלמן". ואילו רבם של החייניקים, ר' אפרים-דב-שמריהו-יוסף-חיים הירש, לבש את הפראק של שבת כשקיבל לידיו את הספר.

לר' אפרים-דב-שמריהו-יוסף-חיים היו אמנם טענות כי "הטוסיק בהלכה ובאגדה" מיקל בכמה עניינים יותר מן הראוי, אבל כמובן אין זו סיבה לפגוע חלילה באברך המחבר הצעיר, שעדיו לגדולות. במה שנוגע לחשש שיבואו להקל לפי הספר למעשה, ר' אפרים-דב-שמריהו-יוסף חיים פשוט התיישב וכתב על "הטוסיק בהלכה ובאגדה" קונטרס הערות כסדר, כפי שכתב המהר"ד לנדו זי"ע לפני כמאתיים וחמישים שנה על ה"שמירת שבת כהלכתה", וכך הוציא את העוקץ מכל הקולות שלו. בעזר השם, גם כאן, בעתיד ידפיסו את הקונטרס בסוף כל עותק של "הטוסיק בהלכה ובאגדה", וכך יימנע מכשול חלילה. אבל חוץ מהעניין של הקולות שלא במקום, "הטוסיק בהלכה ובאגדה" הוא ספר נפלא, מקיף, מכניס בהירות בכל הסוגיות הקשורות, כתוב כולו מתוך הבנה וישרות - אשרי יולדתו.

ובאמת, ברוך השם, "הטוסיק בהלכה ובאגדה" הצליח יפה. עיקר ההכנסות לא היו כמובן מן המכירות לאברכים, שלכל היותר היה אפשר למכור להם בשקל או שניים מעל מחיר הקרן. מהמכירות בדוכני בלוי אפילו זה לא נכנס, אחרי שהוא ניכה את הפחת של הספרים שהתקלקלו בשמש ובגשם. אבל בין המזרחניקעס במובלעות-מכלאות הספר מכר יפה, והכניס לר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו כמה רבבות הגונות.

עיקר ההצלחה הגיע רק לאחר כמה שנים, כשבן-דוד שישי של ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, הרב יאירי שרלו-סתיו-פכטר-לביא, ר"מ לביקורת סרטי דיסני בישיבת הגוש ברעננה, נתקל במקרה בספר, וכתב עליו רצנזיה נלהבת בדף הפייסבוק הפופולרי שלו. הוא גם פרסם ב'תחומין' מאמר בשבח הספר, ובו סקר בהרחבה את פרקיו: "אופן חשיפת הטוסיק בשירותים", "במה מנגבים את הטוסיק, וכיצד מנגבים", "דיני ברכת אשר יצר", "איסור הפחה בתפילין", "הטיפול בטוסיק בשבת וביום טוב", וכן הלאה, עד הפרקים האחרונים: "דיני ביאה שלא כדרכה" ו"איסור משכב זכור".

"הטוסיק בהלכה ובאגדה" - כתב הרב יאירי שרלו-סתיו-פכטר-לביא - "הוא ספר השנה שלי". הוא ציין כי מדובר בתחום שהרב אליעזר מלמד זצ"ל לא הספיק לכסות בסדרת 'פניני הלכה' המונומנטלית שלו. אמנם המחבר הוא חרדי ולכאורה רחוק מעולמנו, אבל עם כל המחלוקת הרעיונית העמוקה שלנו עם החרדים, את הדברים הטובים צריך לקבל מהם. אכן, ספרי רבותינו שלנו אינם נכנסים לישיבות ובתי המדרש שלהם, אבל אנחנו לא צריכים ללכת בדרכם בעניין זה, ולנקוט כביכול בחרם מקביל, ילדותי. אדרבה, יודעים אתם מדוע הלכה כבית הלל? משום שנוחים ועלובים היו ומזכירים תמיד גם את שיטת בית שמאי, ועוד מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. פלורליזם אינו המצאה של המודרנה. היהדות הגיעה עם הפלורליזם עוד כשבאירופה דילגו בין העצים. גם אנחנו נכניס לבתי מדרשינו את כל השיטות, לרבות דבריו של מחבר חרדי מבני ברק ברובע רל"ו. כמובן, בזה שהוא לא מכליל שם מספיק בעלי נטיות הפוכות נחלוק עליו, נתווכח איתו, אבל קודם נשמע בכבוד את מה שהוא אומר.

"הטוסיק בהלכה ובאגדה" - סיים הרב יאירי שרלו-סתיו-פכטר-לביא את הפוסט הנרגש שלו, אשר תוך כמה שעות זכה במאות שיתופים ובאלפי לייקים - "הוא ספר חובה בכל בית. גם בן הזוג שלי אהב אותו מאד".

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו כמובן לא ידע מהו פייסבוק, מהם לייקים ומהם שיתופים, ובודאי לא היה לו שמץ של מושג על מה שכותבים ומדברים שם במובלעות-מכלאות החילוניות, רחמנא ליצלן, השם ירחם עליהם ויחזירם בקרוב בתשובה שלמה. אבל ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו היה אברך, ומהו כסף הוא ידע גם ידע. הוא וזוגתו הצדקנית, מרת ד.צ.מ.ש., שמחו מאד בסכומים היפים שהעביר הסוכן לחשבון הבנק שלהם מדי חודש. הם לא ביזבזו אותם, חלילה. מייד כשהצטברה מאסה מתאימה, נרשם ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו אצל היזם תחתלעקער, והעביר לו את המקדמה עבור הדירה העתידית לבנו היחיד, משה-הלל-ברוך מרדכי, שבשנת תתקצ"ב אז היה רק בן חמש.

אם אבוא לכתוב כמה צער ויסורים עברו על ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו ומרת ד.צ.מ.ש. עד שזכו למשה-הלל-ברוך-מרדכי, הרי לא אגמור, אז אקצר. חמש-עשרה שנה עברו מאז חתונתם, והם עדיין לא זכו לפרי בטן. זוגות אחרים במצבם כבר היו פונים להפריה מלאכותית, אבל ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו ומרת ד.צ.מ.ש. היו חייניקים אמיתיים, ולא העלו בדעתם לעבור על פסק מרן בעל הדרך אמונה, זכותו יגן עלינו. הרי כבר בתחילתה של הטכנולוגיה הזו, לפני למעלה ממאתיים שנה, פסק הדרך אמונה שהיא תועבה, והבנים שיצאו ממנה יהיו רשעים ופושעים. נכון, למרת ד.צ.מ.ש. היה קשה בכל פעם לראות את חברותיה מהסמינר החייניקי, כל אחת מהן בגילה עם תריסר לפחות, מנסות שלא להיתקל במבטה כשעברה לידן. גם ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו סבל. אבל מה אפשר לעשות? וכי מי צריך בנים רשעים ופושעים, רחמנא ליצלן? מוטב לאחוז באומנות אבותינו, להרבות תפילה ותחינה, וה' יעשה כטוב בעיניו.

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו לא נעשה בייאושו ברעסלעווער, חלילה, כמו אברכים אחרים שנקלעו למשברים קשים בחייהם, אבל הוא בהחלט השקיע הרבה בתפילה. ביום הנישואין העשירי שלהם נסעו הוא ורעייתו ד.צ.מ.ש. לאוהל הסבא רבה, רבינו יהושע נויבירט, בהר המנוחות בירושלים. הם עמדו שם על רגליהם כל היום, הוא בצד הגברים והיא מאחורי הפרוכת בצד הנשים, קוראים בבכיות את כל התהילים שלוש פעמים ברציפות. אבל מאומה לא עזר. דומה היה כי נגזרה הגזירה, ואין להשיב. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו וד.צ.מ.ש. כבר קיבלו עליהם את הדין, ושמחו כי לפחות עמדו בנסיון הקשה ולא עברו על פסק מרן הדרך אמונה, זכותו יגן עלינו.

רבות מחשבות בלב איש... מרת ד.צ.מ.ש. התקרבה כבר לגיל ארבעים. כשהמחזור איחר פעם אחת חשבה כי זהו - הגיע הסוף. לר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו לא אמרה דבר. הוא ממילא בקושי היה מנסה איתה, ומזה כמה שנים שהצטרף לכולל חצות והיה חוזר הביתה רק לתנומה קצרה לפנות בוקר. אבל אחרי כחודשיים נאלצה לספר לו, לאחר שהתחילו אצלה בחילות, ובהמשך הופיע גם כאב עמום וחשוד בבטן התחתונה. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו נבהל, וקבע מייד תור ל"מעייני הישועה". ביום המיועד נסעו  ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו וד.צ.מ.ש. לבית החולים, שניהם אחוזי חשש. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו לקח עמו כרך מאגרות רבינו חיים ולמד מתוכו עם ד.צ.מ.ש. דברי חיזוק, לאורך כל הדרך מרובע רל"ו עד מעייני הישועה. כשנפרד ממנה עם כניסתה אל הרופאה, הוציא את התהילים מתיקו והתחיל לקרוא בקול.

כאשר שמע ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו את הבכיות מבפנים, תחילה של אשתו ואחר כך של הרופאה, היה בטוח שמדובר בגרוע מכל. מסתמא גילו אצלה את היענע-מעשה. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו התחיל מייד לחזק את עצמו, ופתח שוב את האגרות רבינו חיים. כשהתעשתה הרופאה, יצאה אליו ובישרה לו כי אשתו בהריון והלידה צפויה בתוך ששה חודשים, קרס ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו ארצה. הוא נסע משם עם ד.צ.מ.ש. אל ר' אפרים-דב-שמריהו-יוסף-חיים, שהחזיק בידיו ובכה יחד איתו. סעודת הברית של משה-הלל-ברוך-מרדכי נתרמה בידי נגיד סאטמרי שהתרגש מהסיפור. היא נערכה כארוחת בוקר בסניף המרכזי של כולל חידושים וביאורים, כשהשולחנות עמוסים במעדנים שרוב האברכים לא טעמו מימיהם: גרבלקס, ביצי שליו, וגבינות משובחות. בריקודים, שנמשכו עד סוף סדר א', רעדו הקירות. אין זו מטאפורה, אלא מה שקורה בפועל כשחמשה-עשר אלף אברכים רוקדים באולם אחד.

בשנת תתקצ"ב היה משה-הלל-ברוך מרדכי רק בן חמש, אבל ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו צפה פני עתיד, וידע כי השנים חולפות מהר. או טו טו יצטרכו, בעזר השם, לחתן אותו, ומה טוב שתהיה דירה מוכנה. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו וד.צ.מ.ש. לא העלו על דעתם כי בנם היחיד ורעייתו יגורו בדירות החמשה-עשר מ"ר בשיכונים שבונה הממשלה לזוגות צעירים במה שהיה פעם הגולן. הם היו חייבים אותם לידם, כאן, ברובע רל"ו בבני ברק. כך - חלם לו בהקיץ ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו -  יוכל משה-הלל-ברוך-מרדכי לעלות אליו כל שבת, לדבר איתו בלימוד, והוא יבחן את הנכדים הצדיקים על מה שלמדו השבוע ב'חדר'... ד.צ.מ.ש. הנהנה בראשה בהסכמה, ומחתה דמעת התרגשות. משה-הלל-ברוך-מרדכי יגור רק לידם. אין אפשרות אחרת.

כשמשה-הלל-ברוך-מרדכי היה תינוק, נראו הדברים כחלום באספמיה. מהיכן יקחו כסף לדירה בבני ברק ברובע רל"ו? אבל כשהקב"ה הטוב והמטיב שולח את חסדיו, הוא עושה זאת בבת אחת. הפוסט של הרב יאירי שרלו-סתיו-פכטר-לביא הגיע בדיוק בזמן, ותוך שנים מועטות כבר היה לר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו את כל הסכום שביקש היזם תחתלעקער.

סאטירה משובחת. חבל רק שאת שתי הרעות החולות הגדולות של החברה החרדית - אמונה בתורת גזע והסתרת פדופיליה - אתה לא מבקר אפילו ברמז.

נפלא מאד!!
ומחכים כמובן להמשך
אבל לא הבנתי מה ענין החייניקעס, חסידי ר"ח גריינמן, אצל בן דודו ר"ח קנייבסקי בעל הדרך אמונה, ואדרבה ואדרבה מנהג החייניקעס לזלזל בו

כשהתעורר ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בבוקר הראשון של זמן קיץ תתקצ"ט, צף בזכרונו בבת אחת אותו אחר-צהריים קשה, כמעט שבע שנים קודם לכן, אי שם באזור סיון תתקצ"ב.

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו יצא אז מביתו, לאחר ארוחת הצהריים, בדרכו לכולל לסדר ב'. כשני רחובות אחרי הבית, ממש בפינה שליד בית הכנסת סלאנים שחורים-אפורים-תכלת-טורקיז, פגש את החברותא שלו לשעבר בישיבה, ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה ברטלר, שגר גם הוא באזור.

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו אהב את ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה. ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה לא היה בעל כשרון כמוהו, אבל הוא היה בעל מידות עצום. כבר בישיבה היה ידוע שהוא עובד על המידות שלו יומם ולילה, והמשגיחים היו נוטלים ממנו דוגמה בשיחותיהם. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו ידע כי בניגוד לאברכים רבים אחרים, ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה יפרגן לו באמת על ההצלחה של "הטוסיק בהלכה ובאגדה". הוא לא יחייך חיוך מעושה ויזרוק כבדרך אגב איזו הערה מרושעת על דרכי הלימוד, וספרי ליקוטים מול בירור סוגיא ביגיעה, ותורה באיכות מול תורה בכמות, וכיוצא, אלא ישמח באמת בשמחתו של חברו. כבר כשראה את ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה מרחוק התחיל ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו לחייך, וחיוכו התרחב מאוזן לאוזן כשהם נפגשו ולחצו ידיים בחמימות.

- שלום עליכם ר' חיים!

- שלום עליכם ר' שמריהו!

- מה שלומכם, ר' חיים? כמה זמן שלא ראיתי אתכם! מה שלום המשפחה, הבן... אוי, הספר שלכם, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", פלאי פלאות ממש... אצלנו בכולל הוא כבר בלוי מרוב שימוש... רק אתמול דיברתי עם מישהו על ההערה הנפלאה שלכם שם, בדין אי שרי לקנח בנייר טואלט שיוצר מגריסת ספרי מינים... והראיה שלכם שם מהגמרא בעבודה זרה, אוי, מוראדיק... נו, ר' חיים, מה הפרוייקט הבא שלכם? על מה אתם עובדים עכשיו?

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו התלבט מה לענות. היה לו איזה כיוון והוא כבר התחיל לכתוב, אבל שם הספר עדיין לא היה ברור לו. הוא חשב על "שמירת הפיפי כהלכתו", אבל זה היה דומה מדי לשם של הספר של הסבא-רבה, ור' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו אהב מקוריות ושנא חיקויים. במבוכתו ניסה להסיט את הנושא, וענה לר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה בחיוך רחב:

- אה, ר' שמריהו! הפרוייקט שלי כעת הוא מסוג אחר קצת... לפני חודש נתתי, בעזר השם, את רוב התשלום על הדירה של משה-הלל-ברוך-מרדכי, ברוך השם, בעזר השם... ממש שני רחובות מכאן... הם יגורו לידינו ממש, כאן בבני ברק ברובע רל"ו... המכירות של הספר ממש עזרו לזה, ברוך השם, בעזר השם...

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו הביט בהערכה בחיוך הרחב, המפרגן, חיוך של שמח-בשמחת-חברו, שהתפשט על פניו של ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו ידע שבנו של ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה, שהתחתן לפני כשנה, גר רחוק מאד, בשיכונים לזוגות צעירים שבנתה הממשלה בנחל שכוי המיובש ליד מירון. ממש בעומק של הוואדי שם, בדירה מאד לא נוחה, שכדי להגיע אליה צריך לעלות ולרדת יותר מאלף ומאתיים מדרגות. בצהריים נשאר בנו של ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה לנוח בכולל על הספסל, כי זה לא מעשי לעלות ולרדת את הדבר הזה פעמיים ביום, והוא חוזר הביתה רק בערב. לאשה בכלל אין עבודה במקום מרוחק כזה, והם חיים בדוחק ממש.

ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה אפילו לא היה בברית של נכדו. הרי כשמדובר בשטח בנוי בצפיפות אפשר לנסוע בכבישים במהירות של עשרים קמ"ש, במקרה הטוב, וגם כך כל רגע קופץ לך ילד לכביש. נסיעה באוטובוס בגוש העירוני הרצוף מרובע רל"ו בבני ברק עד מירון נמשכת שמונה וחצי שעות נטו, אם אין מביאים בחשבון את העצירות בתחנות. אבל הרי מדובר בשטח בנוי, ובכל חמש דקות בערך יש תחנה שעוצרים בה לפחות לשתי דקות, כך שלמעשה נמשכת הנסיעה שתים-עשרה שעות לכל צד. בתנאים כאלו עדיף היה כבר לרכב על חמור, אלא שבישראל של שנת תתקצ"ב אין חמורים. הממשלה אסרה בחוק את גידולם, כי היו צריכים עבור הקואליציה את הקולות של החב"דצקער, אשר טענו כי לפי הרבי שלהם אסור לילדים להסתכל על חיות טמאות. וגם אם היה מותר לגדל חמורים, לא היה שייך לעשות זאת מחוסר מקום. בדירות האברכים בנות החמישים מ"ר בקושי יש מקום לאנשים, ואיפה ישימו את החמור?

בשורה התחתונה, לנסיעה מרובע רל"ו בבני ברק עד שיכוני נחל שכוי בצפת היה צריך להקדיש יומיים מלאים - יום שלם לנסיעה הלוך ויום שלם לנסיעה חזור. ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה לא היה יכול להרשות לעצמו ביטול תורה כזה, גם בשביל הברית של הנכד. את הנכד ראו ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה לראשונה רק אחרי כמה חודשים, כשהזוג באו אליהם לפסח. על הבכור של ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה בכלל אין מה לדבר. הלה, משוגענער צודרייטער, נעשה חב"דצקער ויצא ל"שליחות" שלהם בצפון גרינלנד, ור' שמריהו-יוסף-נסים-חיים ואשתו לא ראו אותו כבר ארבע שנים.

והנה, חשב לעצמו ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, כששומע ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה על ההצלחה של חברו, ובדיוק בעניין שכה קשה לו, הוא בכלל לא מקנא, ועוד שמח כל כך בשמחתו, מעומק הלב... ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו קינא במידות של חברו. הוא גמר בליבו להיכנס עוד הערב לבית המוסר של המשגיח הצדיק ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן, ולבקש ממנו חיזוק בעניין טוב עין.

- אה, ר' חיים! כל כך טוב לשמוע! - קרא ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה בגיל - אצל מי קניתם את הדירה, בעזר השם?

- הו... זה אברך נאמן. לא משלנו אמנם, חסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד, אבל ירא שמיים, אן ערלעכער, אפשר לסמוך עליו. שמו ר' זרח-זיינוול תחתלעקער.

- תחתלעקער? אתם קניתם אצל תחתלעקער?

- כן, ר' שמריהו, תחתלעקער! אתם מכירים אותו?

- ר' חיים, אני לא מבין... אם אנחנו מדברים על מתחם תחתלעקער, הרי לפני שבוע וחצי בערך התגלו שם עצמות... ולפני יומיים יצא הפסק מן הבד"צ לאסור... אתמול דיברו על זה...

ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו החוויר כסיד. הוא חש את האדמה מסתובבת תחתיו, ועוד רגע והוא קורס ארצה. בקול לא לו קרא:

- איזה עצמות?

- עצמות קטנות, של דגים... אמרו שאלו כנראה עצמות סרדינים.

- וממתי עצמות סרדינים אוסרות קרקע בבנייה? - קרא ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בכעס - הרי דובר רק על עצמות חתולים!

- ר' חיים - דיבר אליו ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה בקול רך - עיינו נא בשיחות המהרד"מ שמידל משנותיו האחרונות, זכותו יגן עלינו, כמדומני בפרט בשיחת אב תשפ"ב, או אלול תשפ"ב. יוצא שם בפירוש שגם עצמות סרדינים אוסרות, גזירה אטו עצמות חתולים, גזירה אטו עצמות מזרחניקעס, גזירה אטו עצמות חילונים, גזירה אטו עצמות גויים, גזירה אטו עצמות ישראל.

- וכי המהרד"מ שמידל הוא תורה מסיני? - ניסה ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בייאושו את המוצא האחרון, כשהוא יודע מראש שמדובר בנסיון עקר - הרי המהר"ם רוטשילד כמה פעמים חולק עליו ומקל. אינני בטוח שהמהר"ם רוטשילד אוסר אפילו בעצמות חתולים...

- מה קרה לכם, ר' חיים? - קרא ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה. אך בהיותו בעל מידות נזכר מייד שאין אדם נתפס על צערו, ואל תרצה את חברך בשעת כעסו. הוא המשיך בטון רך: ר' חיים! אתם הרי יודעים שאין לנו השגה באחרונים כמלאכים, ואין בכוחנו אפילו להבין את דבריהם, ובוודאי לא להכריע ביניהם... המהרד"ם שמידל והמהר"ם רוטשילד - מי בדורנו דור עני יכול להכניס ראשו בין אריות מלפני מאתיים שנה? רק אתמול שמעתי מר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן שאחרונים בזמננו, זה כמו ראשונים בזמן ר' שלמה זלמן, זכותו יגן עלינו... אבל אינני מבין, ר' חיים - מה הבעיה? האם לא עשיתם ביטוח עצמות? יחזירו לכם את המקדמה, ותוכלו לקנות במקום אחר באזור...

- לא עשיתי ביטוח עצמות... ענה ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בשפל קול. ר' אפרים-דב-שמריהו-יוסף-חיים אמר לי שאין בזה חיוב מצד השתדלות, ואם עושים ביטוח כזה זה פגם בבטחון... וחוץ מזה יש בזה גם איזה חשש של ריבית...

אלו היו כמובן שטויות. איך מגיעה ריבית לכאן? הסיבה שר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו לא עשה ביטוח עצמות, כפי שבדרך כלל עשו כשקנו דירות על הנייר אחרי חקיקת חוק יסוד קברי ישראל התתק"כ-2160, היתה כי הוא רצה לחסוך, והיזם תחתלעקער אמר לו שהביטוח מיותר במקרה הזה. הרי הפרוייקט מוקם על קרקע שיובשה מנחל הירקון, ואין שום צד בעולם שיהיו קברים במקום כזה, אפילו לא של חתולים. מי היה מעלה בדעתו שיצוץ פתאום איזה חמור עם השיחה הזו של המהרד"ם שמידל, ימח שמו, על עצמות סרדינים?

ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה ראה את מצב רוחו השפוף של חברו, ובהיותו בעל מידות החליט כי הוא חייב לעודדו.

- בן כמה היניק וחכים שלכם, משה-הלל-ברוך-מרדכי, כעת? שאל ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה.

- כעת הוא בן חמש... השיב ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, כשעל פניו נסוכה ארשת של תשעה-באב. הוא ניסה לחייך בכל זאת. - ר' שמריהו... אתם הרי ודאי זוכרים את סעודת הברית בכולל... אה, כסעודת שלמה בשעתו נדב אז ר' אליקום-געצל מקרית יואל...

- הוא בן חמש! - קרא ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה - ואתם דואגים לדירה עבורו? מתי הוא יצטרך דירה? לא לפני שנת ו' אלפים ו'! לדירה אתם דואגים עבורו? מוטב תדאגו שיהיה מבעלי הכנפיים, בעזר השם!

- מאי משמע שיהיה מבעלי הכנפיים, ר' שמריהו?

- אה, ר' חיים! עדיין לא שמעתם? רק לפני יומיים מסר ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן שיחה אצלנו בכולל. כל בני ברק כבר מדברת. ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן למד איתנו את הגמרא בסנהדרין: "ואם תאמר: אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו, שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הן עושין? הקב"ה עושה להם כנפיים כנשרים, ושטין על פני המים". כל מי שדואג למה שיהיה אפילו רגע אחד אחרי סוף אלף השישי - דירה, שידוכים, פרנסה, מוסדות לילדים, הוא בגדר מפקפק בדברי חז"ל, פגום באמונה, ויכול להיות שאסור לשתות יין שהוא נוגע בו. לדירה ופרנסה בעוד עשר שנים צריך לדאוג כעת? צריך לדאוג כעת שבעוד שמונה שנים מהיום נהיה מבעלי הכנפיים, בעזר השם, ולא מאלו שיישארו מתחת המים, רחמנא ליצלן! מה תעזור הדירה אם היא תהיה מתחת למים?

- נורא נוראות! - קרא ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, נדהם כולו, וכבר נוססה בו רוח אחרת - כך אמר ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן? אבל מניין לר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן שהגמרא הזו מדברת על מה שיקרה כבר בעוד שמונה שנים? הרי אין אנו יודעים מתי יבוא משיח ומתי יעלה הרצון לפני הבורא, יתברך שמו, לחדש את עולמו, כמו שכתוב: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אולי זה יהיה עוד מאה או מאתיים שנה?

- אה, ר' חיים! הרי רש"י אומר שם בפירוש: "ואותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו - ויהיה עולם זה חרב אלף שנים"! ומי לא מכיר את הגמרא: "שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב"? עוד שמונה שנים!

ור' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה אחז בידו של ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, גורר אותו עימו למעגל קטן של שניהם, ופצח בריקוד, בניגון שלימד המשגיח הצדיק ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן:

הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים
ושטין על פני המים
איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים
נישט דא קיין טבע
נישט דא קיין דירה
נאר דו אליין
טייערער טאטעלע
איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים
אלע יידלעך
מיט פליגעלעך
פליען פריילעך
איבער די געסעלעך
הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים
ושטין על פני המים
איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים

אברכים עוברי אורח נוספים הצטרפו לריקוד, ובמהרה גדל המעגל והתרחב. מעגלי ריקוד חדשים נוספו, ובתוך שעה קלה רקד כבר רובע רל"ו כולו. אלפי אברכים שרו, קיפצצו, החליפו בין סגנונות ריקוד, תיזזו ופיזזו בכל כוחם, כשהם שואגים בהתלהבות:

הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים
ושטין על פני המים
איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים

מראות הריקודים הסוערים מאז חלפו כעת שוב בזכרונו של ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו, בעודו שוכב ער במיטתו בבוקר הראשון של זמן קיץ תתקצ"ט. בשבע השנים שחלפו מאז נעשתה עמדתו של ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן פופולרית יותר ויותר, עד שהפכה לקונצנזוס. על הכל הוסכם כי כ"ט אלול תתקצ"ט יהיה יומו האחרון של העולם כפי שאנו מכירים אותו. בערבו של יום זה יכוסה כדור הארץ מים בהם יטבעו היצורים כולם, מאדם ועד בהמה, מחילונים ומזרחניקעס עד ערבים וכל הגויים. רק הצדיקים, היהודים החרדים לדבר ה', ישרדו. הם יצמחו כנפיים כנשרים ובעזרתם ישייטו מעל האוקיינוס האינסופי, משקיפים בסיפוק על החורבן המוחלט מתחתם ממנו ניצלו בישע האל ובזכות מעשיהם הטובים. אלף שנים תמימות ישייטו ויעופו כך, עד שיחדש הקב"ה את עולמו בתחילת אלף השמיני, ואז ינחתו ארצה לעולם מטוהר ומזוכך , לעולם שכולו טוב, ליום שכולו ארוך, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

מתי בדיוק תצמחנה הכנפיים? האם תופענה פתאום בבת אחת, בערב ראש השנה של שנת ו' אלפים, או שתגדלנה לאיטן בחודשים שקודם לכן? ואם תצמחנה הכנפיים בשלבים, מה יעשו איתן במשך הזמן שנשאר? האם יכסו אותן בינתיים מתחת לפראק, או שמא אדרבה, בחודשים אלו יש להוציאן החוצה בגאון, כמו את חוטי הציצית, כדי להראות לכל המזרחניקעס, החילונים והגויים שנועדו לטביעה, כיצד גומל הקב"ה שכר טוב לצדיקיו ומשלם לאיש כמעללו? דיונים, ויכוחים ופולמוסים רבים התנהלו בשאלות אלו בעיתונות החרדית ובקבצים התורניים השונים לאורך שבע השנים הללו, מתתקצ"ב עד תתקצ"ט. גם המשגיחים השונים עסקו בכך בשיחותיהם. למסקנה ברורה מטבע הדברים לא הגיעו, ועל כן אין פלא כי עתה, באביב תתקצ"ט, גבר המתח עד שניתן היה למששו באוויר. הכל ידעו כי ההכרעה קרובה, ודברים צפויים להתברר כבר בחודשים הקרובים. הסקרנות בערה בלבבות, וכולם המתינו לראות להיכן מתפתחים העניינים.

- שלום, אבא, להתראות! - קולו של משה-הלל-ברוך-מרדכי, הנחפז אל המכינה, ניתק את חוט מחשבותיו של ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו. משהל'ה היה עתה בן שתים-עשרה, ואת בר המצווה כבר יערכו לו, בעזר השם, בחשוון של שנת ו' אלפים, עם הכנפיים, כשכל המוזמנים משייטים כנשרים בין העננים. - להתראות, אבא! שנזכה להיות מבעלי הכנפיים, בעזר השם!

- להתראות, משהל'ה! אמן, בעזר השם, שנזכה להיות מבעלי הכנפיים!

באותו ערב חם ולח של מאי 2239 חזר ירון ארז מעבודתו בבני ברק אל ביתו במובלעת-מכלאה החילונית של תל-אביב, רק כדי למצוא את אשתו לירון במצב-רוח שפוף.

ירון עבד כאחראי המחשבים בישיבה בבני-ברק. הוא חיבב את עבודתו. למעשה, חשב לעצמו ירון תמיד, הרי רק בזכות העבודה הזו הוא הכיר את לירון. ירון אהב להיזכר באותו בוקר, כשהצעירה היפה בעלת השיער השטני הגולש ניגש אליו ושאלה במבוכה אם היא יכולה לשאול משהו. ירון היה בטוח שלולא הציקה לה השאלה, לירון בכלל לא היתה מסתכלת עליו. אבל לירון לא יכלה להתאפק. היא היתה חייבת להבין את הכיתוב השחור הבולט על הטנדר הצהוב שבא לאסוף אותו לעבודה מדי בוקר, ועצר תמיד בתחנה הסמוכה לביתה: "ישיבה לצעירים מצויינים דבוקי עגבות". מה זה עגבות? ולמה העגבות הזה דבוק לצעירים הללו, אם הם כאלו מצויינים?

ירון הסביר ללירון שעגבות זו מילה מארון הספרים היהודי לתחת, ולישיבה הזו קוראים כך כי השאיפה הכי גדולה של חרדי היא שהתחת של הבן שלו יהיה דבוק לספסל כל היום והוא רק ילמד תורה. לירון צחקה ואמרה שאם היה לה תחת כזה בתיכון ובאוניברסיטה, מצבה היה היום טוב יותר. ירון אמר שלדעתו התחת שלה דווקא נראה מצויין. לירון הסמיקה. מצד אחד הבוטות שלו הרגיזה אותה, ומצד שני היה בישירות שלו משהו מגרה, מסקרן. לירון אמרה לירון שהוא חצוף, אבל נתנה לו את מספר הטלפון שלה. כבר באותו ערב הם יצאו, ואחרי שנתיים בערך התחתנו. כעת כבר היו להם שני ילדים - תום, בן שמונה, ונרא, בת ארבע.

לירון באה מבית חרד"לי נוקשה. היא גדלה כרעות-אמונה-נצחיה-אוריה גאל-ישראל, במה שהיה פעם התנחלות הר ברכה בשומרון, וכיום הפך לאי חרד"לי בתוך אוקיינוס של בנייה חרדית צפופה מסביב. כבר כילדה חשה לירון ניכור לאינסוף ההלכות הטרחניות שהוריה ומוריה הציקו לה עימן בכל רגע נתון. אולם נקודת השבר שלה היתה כשישיסטית באולפנה, כששמעה את הרצאתו של הרב רמי-אברמי-צבי-ישראל-יובל-אורי בונה-ירושלים, אשר הוזמן להרצות לפני הבנות לקראת "מועדי אייר".

הרב רמי-אברמי-צבי-ישראל-יובל-אורי בונה-ירושלים דיבר שעה ארוכה על הוד שגב רוממות הרוח הלאומי המתגלה בעוז תפארתו בנפש הישראלית אשר על כל בת מבנות ישראל לשכללו ולחבבו ולעדנו בליבה ובלב חברותיה, ועוד האריך הרבה. בשורה התחתונה היתה מסקנתו כי מצופה מבנות האולפנה להוסיף הידור על הידורן, קדושה על קדושתן, ולאחר חתונתן לכסות בכובע את המטפחת שעל הפאה שעל ראשיהן. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. באותו ערב ארזה לירון במהירות כמה חפצים אישיים, והתחילה את מסעה, בדרך-לא דרך, אל המובלעת-מכלאה החילונית של תל אביב, לשם הגיעה לאחר שתים-עשרה שעות של הליכה רצופה.

ההורים כמובן התלוננו מייד במשטרה, וזו נכנסה לפעולה. שוטרים ובלשים חיפשו אחר לירון במשך כמה חודשים בכל שלוש המובלעות-מכלאות החילוניות. לירון הצליחה להסתתר בעזרת הארגונים המחתרתיים של הל"ל, דרור, וסתם אנשים טובים שנחלצו לעזרתה, אבל כמה פעמים היתה על סף לכידה. לבקשתה נתנו לה הל"ל כדור ציאניד אותו תבלע אם תיפול ביד הרודפים. לירון ידעה את הצפוי לה אם תיתפס, והעריכה כי במצב כזה טוב מותה מחייה. הדבר הגרוע ביותר היו חגורות הצניעות האלקטרוניות שהצמידה המשטרה לנערות מתפקרות שנתפסו והוחזרו בכוח. החיישנים בחגורה כזו היו אמורים לצפצף רק במקרה של חדירה חיצונית לאיבר המין או לפי הטבעת, אולם לא פעם אירעו תקלות, ואזעקה נשמעה כשנערה נכנסה אך להטיל את מימיה. במקרה כזה היה שוטר בית הדין מתייצב בפתח תא השירותים בתוך פחות מחמש דקות, ודורש בתוקף מן הנערה המפוחדת לפתוח לו מייד כדי לוודא שהיא נמצאת בתא לבדה. לירון שקלה אף לעבור ניתוח פלסטי כדי להסתיר את זהותה לעד, אבל אנשים אמרו לה שיש לה פנים יפים וחבל עליהם. לבסוף התייאשו ממנה רודפיה, ובהדרגה החלה לבנות את חייה החדשים במובלעה-מכלאה של תל אביב, כשהיא מאמצת לעצמה את השם לירון תמרי.

זכרונות ילדותה ונעוריה החרד"ליים המוקדמים בכל זאת הותירו את רישומם בלירון. כך, למשל, תיכננה לירון כי יהיו לה ארבעה ילדים, או לפחות שלושה, בניגוד לרוב המשפחות במובלעת-מכלאה החילונית שהסתפקו בילד אחד או שניים בלבד. לירון באה ממשפחה בת שמונה ילדים, וגודלה של המשפחה הממוצעת בחברה החדשה שלה היה נראה לה עלוב. בעיני ירון, שבא ממשפחה אשר כבר היתה חילונית לגמרי לאורך עשרה או שנים-עשר דורות, היה הרעיון נראה מוזר מעט. אולם ירון אהב את לירון והסכים לזרום איתה, ככל שהמצב הכלכלי יאפשר זאת.

רעיון אחר של לירון שנבע מהנוסטלגיה שהתעוררה בה מדי פעם למוצאה החרד"לי, היה קשור לבר-מצווה של תום. לירון החליטה כי מסיבת בר המצווה תיערך בשכונת ילדותה, במה שהיה פעם הר ברכה שבשומרון. תהיה זו הזדמנות לפגוש את משפחתה, ממנה נמלטה לפני שנים. בר המצווה היתה צפויה לשנת 2244, ולירון האמינה כי עד אז לא תזכורנה הרשויות את האירועים סביבה עשרים שנה קודם לכן, ולא תנסינה לבוא עמה חשבון. אדרבה, מן הסתם יעריכו את העובדה שהיא מנסה להתקרב שוב אל המשפחה אותה עזבה, ואולי יהיה גם מי שיחשוב כי היא במסלול של חזרה בתשובה.

חוזרים בתשובה היו מקבלים בישראל של המאה העשרים-ושלוש סל קליטה מיוחד שכלל הטבות רבות. הרב משה-אריה-יצחק-טוביה ראזענבערגער אמנם טען בזמנו כי חוזרים בתשובה הם בחזקת חייבי כריתות, ולפני קבלתם יש להלקותם לכפרת עוונותיהם, כפי שאומרת המשנה במסכת מכות: "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן". הוא גם ביצע בבית דינו כמה הלקאות כאלו, בהתאם לפרוטוקול השלם של הטקס המפורט במשנה שם: "כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו - נקרעו, ואם נפרמו - נפרמו... והאבן נתונה מאחריו, חזן הכנסת עומד עליה, ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה" וכו' וכו'. לאחר טקס כזה הנידונים לא היו בדיוק מסוגלים ליהנות מסל הקליטה שלהם, ולמעשה הם הודו לאלוהים אם נותרו מסוגלים לשבת על כסא, ולו מרופד. אבל דעתו של הרב ראזענבערגער נותרה דעת יחיד ולא התקבלה. סברו כי יש להקל על בעלי תשובה, מפני תקנת השבים. ובאשר למלקות, הסתפקו בהוספת כמה הצלפות אקסטרה בישבני החוזרים בתשובה בהלקאה השנתית של ערב יום כיפור, שלפי חוק סדרי ערב יום הכיפורים התתכ"ז-2167 ממילא היו כל אזרחי המדינה חייבים לספוג, כאמור בשולחן ערוך: "כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו". הישבן נותר אמנם אדום מעט גם ב'כל נדרי', אבל החזנות המשובחת השכיחה זאת.

לירון לא תיכננה כמובן להישאר באזור החרדי עד יום כיפור, שכן העדיפה את ישבנה בצבעו הטבעי. בר המצווה היתה אמנם צפויה בספטמבר 2244, אך לפי חשבונה של לירון נותרו כמה ימים כדי להסתלק מבעוד מועד ולשוב אל האזור הבטוח במובלעת-מכלאה החילונית בתל אביב. עם זאת, מה שבטוח - בטוח, ולכן ביקשה לירון מירון בטרם יצא לעבודה באותו בוקר כי יביא לה מבני ברק לוח עברי של השנים הקרובות, כדי שתוכל לוודא את התאריך המדוייק בו חל ערב יום כיפור בשנת 2244. לירון רצתה ליהנות מבר המצווה בבטחון, להכיר את תום ונרא לסבא ולסבתא, ולאחר מכן לחזור לשגרת יומה בביתה, מבלי שתיאלץ בהכרח לבלות את הימים שלאחר שובה בעמידה או בשכיבה זהירה על הבטן.

כששמע ירון את בקשתה של לירון באותו בוקר, הוא תהה לרגע כיצד ישיג לוח כזה. לפי החוק והחוזה שלו הטנדר היה מוריד אותו כל בוקר בפתח ישיבת דבוקי עגבות והוא היה חייב להישאר במשך כל היום בשטח הישיבה ולא לצאת משם ולהסתובב בעיר החרדית, כדי שלא יקלקל בדעותיו החילוניות הכפרניות חרדים שייקלעו עמו לשיחה. העוברים על החוק נענשו בקנס גדול והיו צפויים לפיטורין. ירון החליט כי ינסה להשיג את הלוח דרך משהל'ה בויאר, הילד בן השתים-עשרה וחצי בעל העיניים השחורות הבורקות שלמד במכינה של דבוקי עגבות, ובחצי השנה האחרונה קשר איתו ירון מה שאפשר לתאר כקשרי ידידות.

ירון לא זכר כיצד נקשר הקשר בינו למשהל'ה, ולמה דווקא איתו. אולי בגלל הרקע השונה של משהל'ה - בניגוד לשאר התלמידים בדבוקי עגבות, משהל'ה לא בא ממשפחה מרובת ילדים. למעשה הוא היה בן יחיד שנולד להוריו שנים רבות לאחר נישואיהם, על סף הבלות, וגם אז הוא נולד כמעט בנס. ירון זיהה אצל משהל'ה סקרנות, מקוריות ויצריות אינטלקטואלית, שלא היו כמעט לאף אחד מן התלמידים האחרים בדבוקי עגבות, אשר דומה כי נוצקו כולם בקו-ייצור אחד, חשבו ודיברו אותו הדבר.

מבחינה פורמלית היה אסור למשהל'ה לדבר עם ירון. לתלמידי דבוקי עגבות היה אסור לדבר עם החילונים שעבדו בישיבה במשרות השונות, מחשש פן ישמעו מהם דברי אפיקורסות, או סתם דיבורים מלוכלכים של חילונים. בימים כתיקונם אם הרבי במכינה היה תופס את משהל'ה הוא ודאי היה מלקה אותו, ואולי אף זורק אותו הביתה לכמה ימים. אבל בתתקצ"ט היו הכל כה נרגשים, עד שלא שמו לב לדברים כאלו. משהל'ה וירון ניהלו שיחות וויכוחים כמעט מדי יום מאז תחילת השנה.

בשיחותיהם עסקו בנושאים שונים, אך בעיקר הרבו להתווכח על תיאולוגיה. משהל'ה ניסה לשכנע את ירון כי יש אלוהים, ואלוהים בחר את היהודים מכל העמים ונתן להם את ההלכות האלו שהם חייבים לקיים.

- אלא, לפי שיטתך, ירון - קרא משהל'ה בהתלהבות - מי ברא את העולם? העולם נעשה מעצמו?

- ומי ברא את אלוהים? החזיר ירון בשאלה.

- אלוקים היה תמיד! - קרא משהל'ה בנצחון - הוא היה, הווה ויהיה.

- אז אולי העולם היה תמיד? אמר ירון.

משהל'ה לא ידע מה לענות. עיניו השחורות הבריקו. - אני אשאל את אבא שלי! קרא. ואם אבא שלי לא ידע, הוא ישאל את הרב הגדול שלנו, ר' אפרים-דב-שמריהו-יוסף-חיים הירש. הרב הגדול שלנו יודע הכל. ואם אפילו הרב הגדול שלנו לא ידע, הוא יסתכל בספר אחד שיש לו, שיש שם את כל התשובות לשאלות של הכופרים. זה ספר מלפני מאתיים שנה, וכתב אותו רב שידע את התשובות לכל השאלות. קראו לו הרב מרדכי נויגרשל. הוא ידע הכל, אפילו שלא היה צומח לו זקן. ואם גם בספר של הרב מרדכי נויגרשל זה לא יהיה כתוב, הרב שלנו יסתכל בספר של רב עוד יותר גדול, הרב יהושע ענבל. לרב הזה אפילו כן צמח זקן. ואין שום דבר שלא כתוב בספר של הרב הזה, כי הוא היה מעתיק הכל מכולם, אפילו ממזרחניקים...

כעת שאל ירון את משהל'ה אם הוא יכול להשיג עבורו לוח עברי של עוד ארבע שנים, כי לירון רוצה לבדוק שם משהו.

- ירון, מה קרה לך? - קרא משהל'ה - בשום מקום אין להשיג לוח כזה! אתה לא יודע שבסוף השנה הזו זה סוף העולם?

- סוף העולם? - נדהם ירון - למה סוף העולם? מה קרה?

- ירון, אתם לא יודעים כלום! כתוב בגמרא שהעולם הזה קיים רק ששת אלפים שנה. בסוף האלף השישי העולם יתכסה מים, וכל הגויים וכל האנשים שלא שומרים מצוות ימותו! רק הצדיקים יינצלו. ה' יצמיח להם כנפיים, והם יעופו מעל המים! וכעת אנחנו בשנת תתקצ"ט, השנה האחרונה של האלף השישי!

ירון בלע את רוקו ולא ידע מה לומר. בסוף אמר:

- ונניח שזה סוף העולם ויהיו לכם כנפיים ותעופו, לא תצטרכו שם בשמיים לוח? איך תדעו מתי יוצאים החגים?

הפעם לא ידע משהל'ה מה לענות. - אשאל את אבא שלי - אמר במבוכה. אבל מייד חזר לטון הנלהב: ירון! חבל עליך, ועל לירון ותום ונרא! חזור בתשובה, ירון! אתה עוד יכול לחזור בתשובה, וגם לך יצמחו כנפיים ותעוף איתנו! כאן כל מי שיישאר יטבע!

ירון לא ענה למשהל'ה דבר. הוא ידע שמשהל'ה אומר זאת בכנות, כי הוא באמת מחבב אותו ורוצה בטובתו. חוץ מזה בדיוק עבר שם אחד הר"מים, ונעץ בו ובמשהל'ה מבט מאיים. ירון נפרד ממשהל'ה וירד להסעה שהחזירה אותו לביתו במובלעת-מכלאה החילונית של תל אביב.

כשנכנס ירון הביתה הוא מצא את לירון במצב רוח קודר. בצהריים הודיע הרדיו כי הממשלה החליטה על מס חדש, "היטל להשכיחם תורתך - קיימו וקיבלו". 'המעוררים' רצו שהאברכים יקבעו סדר לימוד של שעתיים בחנוכה אחרי הדלקת נרות ושעה בפורים בבוקר, לפני שיוצאים למצוות היום, כדי להחזיק את העולם גם בזמנים הללו שהכוללים סגורים בהם. אבל אברכים לא לומדים בחינם. החזקת העולם עולה כסף. לפיכך יועלה מס ההכנסה השולי מן החודש הבא בחצי אחוז ויעמוד על 92.5%, והמע"מ יעלה בשני אחוזים ויעמוד על 53%.

לירון שמעה וספקה כפיים בייאוש. היא התיישבה על כסא, ודמעה נצצה בזווית עינה. חלום הילד השלישי הלך והתרחק. לירון ידעה שגם כך הם על הגבול, ועם ההעלאה החדשה הם לא יוכלו להרשות זאת לעצמם, לפחות לא בשנה הקרובה. בעודה יושבת כך נכנס ירון.

- היי לירון, מה העניינים? - קרא ירון - אני רואה שאין לך מצב רוח.

לירון סיפרה לו. לירון לא היה אכפת כל כך מן הילד השלישי, אבל ההעלאה החדשה הזניקה את הדם לראשו. עם זאת, לא היה מה לעשות. צריך לשמוח שעדיין לא חוקקו חוק כי כל חילוני יתרום אחת מכליותיו למימון עוד איזה "סדר" או מה-שמו של האברכים שם, איך שהם קוראים לזה. עוד סדר ועוד סדר אצלם - הם עדיין לא מסודרים? העיקר שאצלנו החיים כבר מסודרים בסדר מן הגיהנום.

אחרי שדיברו קצת נזכרה לירון, ושאלה אותו על הלוח.

- לירון - אמר ירון - אין כזה דבר. אין להשיג לוח עברי לעוד ארבע שנים.

- מה אתה מקשקש? - כעסה לירון - מה זה אין להשיג? היה קשה לך להתאמץ קצת? אתה רוצה שאני ואתה ותום ניתקע שם בערב יום כיפור ונחזור כולנו עם טוסיקים אדומים?

- לירון, אין לך מה לכעוס. באמת אין להשיג, לא משנה כמה אתאמץ. משהל'ה בויאר אמר לי שזה משהו עקרוני אצלם בדת. הם מאמינים שהשנה הזו היא סוף העולם, ואין מה להדפיס לוחות עבור השנים הבאות. הם אומרים שבתלמוד כתוב שהעולם יתקיים רק ששת אלפים שנה, והשנה היא השנה האחרונה. בספטמבר כל כדור הארץ מתכסה מים וכולנו טובעים. רק הם יישארו. אלוהים יצמיח להם כנפיים והם יעופו כולם באויר מעל המים ויצחקו עלינו מלמעלה. נו - חייך ירון חיוך מריר - עכשיו הם צוחקים עלינו מלמטה, אז בספטמבר הם יצחקו מלמעלה.

לירון התפרצה בצחוק אדיר, אבל כעבור כמה שניות קפא הצחוק על שפתיה. היא נזכרה כי בשיעור מחשבה באולפנה, לפני חמש-עשרה שנה, באמת אמר להן הרב פעם משהו על זה שלפי הגמרא העולם יתקיים רק ששת אלפים שנה, והזמן הזה מתקרב, וכדאי לחשוב על זה לפני כל מה שעושים, שלא ניתפס בלתי-מוכנים. אולי זה היה בדרשת חיזוק בחודש אלול, או באיזו הזדמנות אחרת. לירון הרגישה פתאום זיעה קרה ניגרת במורד גבה. מפעם לפעם היו פוקדים אותה יסורי מצפון, עת נזכרה בחינוכה החרד"לי. לפעמים, באמצע סיגריה בשבת או תוך כדי בליסת שרימפס במסעדה, היו צפות פתאום מול עיניה דרשות המוסר של הרבנים באולפנה, האיומים המפחידים בעונשים הנוראים בגיהנום, גערותיו של אביה, בכיותיה של אמה. והנה, הגיע יום הדין. בא זמן החשבון על הכל. לי נקם ושילם... צמרמורת אחזה בלירון. פיה נפער לרווחה, והיא לטשה בירון עיניים קמות.

- לירון, מה קרה לך? נבהל ירון.

- ירון - צרחה לירון כמשוגעת - סוף העולם הגיע! אתה עושה אותי כאן ועכשיו, או לעולם לא! מהר מרח לי את השוקולד על השדיים!

ירון צחק. הוא לפת וחפן בכוח את ישבנה, בעוד לירון פותחת את רוכסן מכנסיו...

ההתלהבות מן האירועים המסעירים הצפויים עם תום אלף השישי הלכה וגדלה ככל שנקפו השנים, והמועד הדרמטי הלך והתקרב. חוגים שונים של החרדים צפו ותיכננו את העתיד, כל אחד מהם על פי דרכו. המתח גבר מיום ליום.

האדמו"ר מתולדות אהרן-אברהם-יצחק-שמואל-יעקב-דוד, החצר המובילה בין פלגי הארל'ך, אמר ב'טיש' שערך בניסן תתקצ"ג, ביום השנה לארל'ה הראשון, כי אף שאין לו חלק בנסתרות, ליבו אומר לו כי צבע כנפי הצדיקים באלף השביעי ישתנה לפי הבגדים שלבשו בעולם הזה. בכל ימות השבוע יהיו הכנפיים בצבע כחול מפוספס, ואילו בשבת יהפוך צבען לזהוב מפוספס. אמירתו של האדמו"ר התקבלה בהתלהבות רבה בין החסידים. היא אומצה גם בין פלגי הארל'ך המתחרים, אשר ככלל נטו ללגלג על מאמיני תולדות אהרן-אברהם-יצחק-שמואל-יעקב-דוד, אולם את ההברקה הזו חטפו בשתי ידיים. חסידי ארל'ך הסתובבו נפוחים כטווסים. הם היו בטוחים כי בעוד שנים ספורות תתגלה צדקת דרכם של הארל'ך לעין כל. ממש כמו סמבטיון הנהר המוכיח את קדושת השבת, יוכיח צבע כנפי הצדיקים כי דרכו של ארל'ה היתה הדרך האמיתית.

האדמו"ר מבעלז, מצידו, לא היה מוכן להישאר מאחור. הבעלזער לא היה ידוע בחכמתו בכלל, ובפרט נודע כנעדר כל חוש מקוריות. כמה שבועות אחרי הארל'ה סיפר הבעלזער בטיש, כמסיח לפי תומו כביכול, כי ראה בחלומו את השר שלום, זכותו יגן עלינו, והלה גילה לו כי צבע כנפי הצדיקים באלף השביעי יהיה שחור כל ימות השבוע, כצבעם של גרבי הבעלזער אז, אך בשבת בה גורבים הבעלזאים גרביים לבנים, יהפוך צבע הכנפיים ללבן. הכל הבינו כי יש כאן בסך הכל חיקוי עלוב של רעיונו של הארל'ה, אך אף אחד לא העיז לומר מילה. רק מאכנאווקער אחד ניסה להתחכם, ושאל את אחד הדיינים של בעלז אם גם ריחן של הגרביים ישתנה משבת לחול, כפי שקורה בעולם הזה אצל הבעלזאים. הלה סיים את הערב עם כמה שיניים שבורות, ולמד כי את בדיחות הקרש שלו מוטב ישמור למקום אחר.

הסערה האמיתית, אמנם, התחוללה בין החב"דניקים. על כל הפלגים החב"דיים היה מוסכם כי מתנגדים לא יזכו לכנפיים, ועם כיסוי פני הארץ במים הם ימצאו את מותם. 'מתנגד' - לימד המשפיע הרב עידן-יוסף-יצחק אבן-הטועים בפארברענגען, בעודו 'לוקח משקה' בפעם התשיעית - 'מתנגד' אותיות 'מת דגן'. הדגן האלוקי שבקרבו, הניצוץ המחייהו, מת, ואיך יזכה לתחייה? 'חסיד', לעומת זאת, אותיות 'סיד חי'. החסיד כמוהו כסיד חי, תוסס ומאכל כל עניין בלתי רצוי המושלך לתוכו. מי שלמד חסידות יזכה לתחייה ולכנפיים. מי שלא למד חסידות, מניין לו תחייה וכנפיים? הרבנים והמחברים הכי גדולים שלהם יקנאו בתמים משיעור א' כשיראו אותו עם הכנפיים שלו, בעוד הם נאבקים חסרי אונים עם הגלים. מ-ח-ב-ר-י-ם יש אצלם - נשף המשפיע בבוז - הרי אומר הפריערדיקער רבי: כשאחד מוציא חיבור, מי יודע אם זה חיבור או חיסור. הנה, ראיתי, כתב אצלם אחד ספר: "הטוסיק בהלכה ובאגדה" - התפרץ המשפיע בצחוק חסידי סוחף - נו, אדרבה. זקני החסידים היו אומרים: זאל ער מיר קושן אין תחת. אין תחת זאל ער מיר קושן, אריין אריין. לחיים, חסידים, לחיים! המשפיע הניף את כוסו, וכל המתוועדים פרצו בניגון.

אולם מעבר להסכמה הבסיסית בעניינם של המתנגדים, שררו במחנה חב"ד חילוקי דעות חריפים ביחס לאירועים הצפויים. בסופו של דבר הם נפלגו לשני מחנות עיקריים.

המחנה המרכזי, אותו הוביל המשפיע הרב עידן-יוסף-יצחק אבן-הטועים, טען כי לרבי עצמו לא תצמחנה כנפיים, והוא לא יעוף עם החסידים. רבי עם כנפיים? לא מכובד ולא לעניין. החסידים יעופו למטה, אך הרבי, שהוא עצמות ומהות המלובש בגוף, ישב למעלה, ליד הקב"ה על כסא הכבוד, וישקיף משם על החסידים המעופפים. מדי פעם יעודד הרבי בתנועת יד נלהבת את אחד החסידים המתקשה במעופו, או יורה לאחר לומר 'לחיים'. כל יום ראשון תתקיים חלוקת דולרים, ואז יעופו כל החסידים למעלה ויסתדרו בתור. הם יעברו אחד אחרי השני, והרבי יתחב לכל אחד מהם דולר בכנפו. כל זה בתקופה הראשונה. כי כמו שמסיק הרבי בשיחה, תהיינה שתי תקופות בימות המשיח. בתקופה השנייה ירד הקב"ה מכסא הכבוד, והרבי יעלה עליו. הקב"ה ישב אז לפני הרבי כחסיד לפני רבו בפארברענגען, והרבי ידרוש לפניו מאמר חסידות בעניין אור אין סוף לפני הצמצום. אחר כך ילמד הרבי את הקב"ה ניגון, והקב"ה יתחיל לשיר, וההד ינסר בחלל היקום כולו, מכדור הארץ המוצף למטה עד מרחבי החלל האינסופיים בהם משייטים מיליוני החסידים, מנפנפים בכנפיהם ברינה וגיל...

את המחנה האחר, שזכה לכינוי 'כנפיסטים', הובילו כמה משפיעים, ביניהם הרב שלום-דובער-מנחם-מענדל משתין-בקיר. הכנפיסטים טענו כי כל המהלך של האנטים הוא כפירה גמורה, ומופרך מכל דברי הרבי בשיחותיו. מכל שיחות הרבי יוצא כי לא יעזוב הרועה את צאן מרעיתו. אם החסידים מעופפים - הרבי מעופף, אם החסידים מצמיחים כנפיים - הרבי מצמיח כנפיים. אלא, הרבי יעופף בראש כל החסידים, מוקף במזכיריו. מימינו יעופף גרונר, משמאלו קרינסקי, מקדימה קליין, מאחורה הד"ר מנדל, ומעל כולם ירחף בגאון חודקוב. אחריהם יעופפו כל מי שעסקו כאן בעולם הזה בענייני גאולה ומשיח עם קאך ושטורעם, כמו זמרוני ציק, שלום דב וולפא, גרשון מענדל אבצן, ואחריהם יעופו כל שאר החסידים. ינגנו 'ופרצת', והרבי יעודד את השירה בתנועות כנפיים חזקות. אחר כך יסתדרו במעגלים שמיימיים ענקיים, ויתחילו 'נייע זשוריצ'ע כלאפצ'י'... בחורים מ'ועד המסדר' יעופפו בין הרוקדים וימזגו להם סמירנוף, אבסולוט, בנדיקטין, אפילו זעקס-און-ניינציקער, והשמחה תרקיע שחקים...

אחרי הפילוג בין הכנפיסטים לאנטים בסוף תתקצ"ב היו כמה שנים בהן התנגשו הצדדים לעתים קרובות, פעמים רבות תוך אלימות קשה. בפרט בשנות תתקצ"ד-תתקצ"ה, כמעט מדי יום הוחטפו מכות, נשברו צלעות, נתלשו זקנים. המשטרה היתה אורח קבוע במוסדות חב"דיים רבים. לקראת תתקצ"ו נרגעו הרוחות לכאורה. כל צד הקים לו 'חדרים', ישיבות ותיכונים לבנות משלו, ופנה לדרכו. אלו הוציאו עלון שבועי קבוע לשבת 'כנפי השבוע', אלו יצאו ב'שיחת הכנפיים', ושלום על ישראל. אולם למען האמת היתה הרגיעה מדומה, רק למעלה מלפני השטח. בפועל המשיכו בכל מחנה לנסות לעשות נפשות לשיטתם, התווכחו, הביאו ראיות, פרסמו מאמרים נלהבים, ובעיקר המתינו ל"בוקר ויודע ה' את אשר לו", בערב ראש השנה שנת ו' אלפים. בניגוד למנהגם מזה מאות שנים, לשנה החדשה לא ידעו החב"דיים להתאים ראשי-תיבות מתאימים. ה'תתקצ"ט כונתה 'ה'יה ת'הא ת'חת ק'מור צ'ר ט'בעי'. אמנם מאולץ מעט לעומת ה'תתקצ"ח שזכתה לראשי-תיבות מושלמים - ה'יה ת'הא ת'חת ק'מור צ'ר ח'צוף, אך עדיין בגדר הנסבל. אבל לשנת ו' אלפים לא היתה אפילו אות אחת כדי להדביק לה ראש-תיבה. גם ו' אלפים א', ו' אלפים ב', וכן הלאה, הסתמנו כבעייתיות. - לא נורא - ניחמו החב"דיים את עצמם - הרי להדפיס מראש לוח לא צריך, וכשהרבי יבוא הוא כבר ימצא פתרון.

הליטאים הסתכלו על כל זה ברחמים. כבר מרן הרב שך - נדו בראשם - בעיני הבדולח שלו, לפני מאתיים וחמישים שנה, צפה מה יעלה בסופם. הליטאים כמובן עסקו גם הם רבות בענייני אלף השביעי והתעופה בו, אולם בניגוד לחב"דיים הם לא פזלו לראות מה קורה אצל האחרים כדי להשמיצם. במקום זאת מילאו את זמנם בלימוד, בהרבצת תורה, בהפצת תורה, ובבירור הסוגיות ההלכתיות הנוגעות למעופפי האלף השביעי הבא עלינו לטובה. 'חבורת אלף השביעי' קמה בפוניבז', בחברון, במיר, בסלובודקה, ואפילו בין השבבניקים ב'ישיבת רש"י'. למדו מן היסוד את הסוגיא בסנהדרין עם כל המפרשים, פתחו ספרים, חקרו חקירות, מצאו נפקא-מינות, ציירו היכי-תימצי, והכל במלוא הברען והשטייגען.

הסנונית הראשונה היתה מאמרו של הרב שמריהו-יוסף-חיים-גדליה ברטלר מכולל פוניבז', שפורסם בקובץ שלמי יוסף של הכולל עוד באלול תתקצ"ב, תחת הכותרת "באופן התעופה באלף השביעי הבעל"ט". ר' שמריהו-יוסף-חיים-גדליה חקר באיזו תנוחה יעופפו הצדיקים באלף השביעי. בהשקפה ראשונה נראה שיעופו על הבטן, אך לפי זה יוצא שהם יפנו את הטוסיק שלהם כלפי הקב"ה למעלה, וזה אינו מסתבר כלל. "ועיין לידיד נפשי, הרה"ג ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בויאר שליט"א, בספרו הנפלא "הטוסיק בהלכה ובאגדה", בפרק 'הטוסיק וכבוד רבו', דמסיק דאיסור גמור הוא להפנות הטוסיק לרבו שלימדו תורה, ומייתי משולחן-ערוך יורה-דעה סימן רמ"ב סעיף ט"ז: וכשנפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו", כתב ר' שמריהו-יוסף-חיים-גדליה. ואף על פי ששם מדובר על רבו, הרי בודאי קל וחומר מרבו לקב"ה, וק"ו הוא מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן וכו' וכו'.

ר' שמריהו-יוסף-חיים-גדליה פילפל באריכות בדברי הש"ך והט"ז והפתחי-תשובה ביורה דעה שם, והביא גם את כל דברי האחרונים בעניין. אפילו מספרו של הרב יהושע ענבל, "יורה דעה", הביא, אף שהלה היה ידוע בכל היכלי הישיבות כשוטה מופלג ומעתיקן כרוני. אפילו את שם ספרו העתיק ענבל משמו של החיבור הראשוני עליו נסוב חיבורו, שכן במוחו הזעיר אף לא הצליח לחשוב על שם מקורי כלשהו. עם זאת לא נמנע ר' שמריהו-יוסף חיים-גדליה מלהביא גם פטפוטיו של ענבל ולדון בהם, כדי שלא יאמרו שהשמיט משהו. חוץ מזה, את המילגה מהכולל היו מקבלים לפי אורך ה'חבורה'. כך או כך, למעשה הסיק ר' שמריהו-יוסף חיים-גדליה שאין שום צד להתיר לצדיקים באלף השביעי לעוף על הבטן.

האפשרות האחרת היא, לכאורה, שהצדיקים יעופו על הגב. אבל פתרון זה עורר בעיות חדשות. ראשית, במקרה כזה עלולים הצדיקים להסתנוור מהשמש. ועוד, ועיקר: אם יעופו על הגב הרי כשיצטרכו להשתין בהכרח ישתינו כלפי מעלה, ויצא שהם משתינים לכיוון הקב"ה חלילה, ואולי כמה טיפות אפילו תפגענה בו, חס ושלום. לא על הגב ולא על הבטן - לכאורה, אם כן, נפל בבירא כל העניין של תעופת הצדיקים באלף השביעי.

אולם כאן הוכיח ר' שמריהו-יוסף חיים-גדליה כי מה שאמרו עליו כל השנים שאינו בעל כשרון, היה שקר גמור. לקראת סוף המאמר הפציע פתאום ר' שמריהו-יוסף חיים-גדליה בפתרון גאוני: הצדיקים באלף השביעי יעופו לא על הגב ולא על הבטן, אלא על הצד. ר' שמריהו-יוסף חיים-גדליה ביסס את הכרעתו על כמה מקורות ומראי-מקומות, וסיים: "וכן דיברתי עם מו"ר פוסק הדור מרן רשכבה"ג הגראדשי"ח הירש שליט"א, והסכים עמי והורה הלכה למעשה שאין היתר באלף השביעי הבעל"ט להתעופף לא על גבו ולא על בטנו אלא על צידו בלבד".

התגובה למאמרו של ר' שמריהו-יוסף חיים-גדליה לא איחרה לבוא. כבר בכסלו תתקצ"ג פרסם כתב העת התורני 'ירושתנו' מאמר חריף מאת הרב אברהם-יהושע-משולם-דוד לאקשנקאכער מישיבת בריסק. לאקשנקאכער ניגש אל הבעיה מצד אחר. לכאורה, טען, הרי בכלל צריך להבין איך יקיימו הצדיקים המעופפים באלף השביעי פרייה ורבייה. במבט ראשון נראה שאין פשוט מזה - הרי כל כדור הארץ יהפוך למקווה אחד גדול. האישה תעוף למטה, תטבול, ותעלה מייד חזרה למעלה אל בעלה הממתין לה. אך כשמתעמקים קצת רואים שאין הדברים כה פשוטים. הרי אין מחיצות בשמיים, ואיך הם יקיימו שם את המצווה כשכולם מציצים להם? על זה אפשר אמנם לתרץ בדוחק ששניהם יעופו לאיזו פינה רחוקה שקטה וישמשו שם. אבל עדיין אינו מיושב: הרי אין בשמיים מדפים וארונות, ומי יחזיק להם את הבגדים כשהם משמשים? ואם נאמר שישמשו בבגדיהם בוודאי אי אפשר, שהרי האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. ושוב, אם מתעקשים לדחוק, אפשר לומר שהקב"ה ישלח מלאך, או אולי הקב"ה בעצמו יחזיק להם את הבגדים עד שהם יגמרו, והקב"ה יסתובב עם הגב כדי לא להציץ להם. ומובן הדוחק בכל זה, ואולי הקב"ה לא יצליח להתאפק.

אבל האמת היא - המשיך הרב לאקשנקאכער בהתלהבות - דמעיקרא דדינא פירכא. הרב ברטלר פשוט שכח גמרא מפורשת בברכות: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ממילא ברור שאין צורך לדון איך ישמשו שם הצדיקים המעופפים את מיטתם, אבל באותו אופן ברור שמכיוון שהם לא ישתו שם הם לא יצטרכו להשתין, וממילא יוכלו לעוף על הגב ללא חשש, ודלא כהרב ברטלר. והאמת היא שגם על הבטן יוכלו לעוף, ומה שהקשה הרב ברטלר שאם כן יצא שהם יפנו את הטוסיק שלהם אל מול הקב"ה, לא קשה. כי מכיון שאין בעולם הבא אכילה ושתיה ופריה ורבייה, ממילא ברור שלא יהיו שם גם פיפי וטוסיק. וכן נראה: מכיוון שיצמחו לצדיקים כנפיים, ממילא מסתבר שגם כל גופם יהפוך לגוף ציפורי כזה, אחרת זה ייראה כמו שטריימל על חליפה קצרה. אלא יהיה לצדיקים גוף ציפורי, בלי שום פיפי וטוסיק, וממילא יוכלו לעוף כרצונם על הבטן או על הגב בלי חשש, וכל דברי הרב ברטלר בטלים, ושרי ליה מאריה על שגילה פנים בתורה שלא כהלכה.

מאמר התגובה של הרב לאקשנקאכער היכה גלים בכל עולם התורה. בבריסק ממש נשאו אותו על כפיים. לא אהבו שם פוניבז'אים, עוד מהסיפור עם הרב שך ובתו של רבי וועלוולי לפני שלוש מאות שנה. "אה, ער האט אים גוט געגעבן, אין זיין טאטנס טאטן", חיככו ידיים בהנאה. אחרים פחות התחברו לתזה של לאקשנקאכער. מילא שיצמחו לנו כנפיים - חשבו בכעס - אבל מה פתאום שיקחו לנו את הפיפי והטוסיק? את השגתם זו כמובן התביישו להביע בקול, ולכן ניסו להיטפל למהלך של הרב לאקשנקאכער בכל מיני טענות צדדיות. אך אז הגיע מאמר התגובה לתגובה של הרב ברטלר, בקובץ שלמי יוסף אדר תתקצ"ג, והרעיד את אמות הסיפים.

הרב ברטלר הראה שהרב לאקשנקאכער, במחילה, לוקה בהבנת הנקרא, ודבריו הם בגדר עלבון לאינטלגנציה. הרב לאקשנקאכער מביא גמרא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" כדי להוכיח שלעתיד לבוא לא יהיה לצדיקים פיפי וטוסיק - אבל כתוב "יושבים", וכיצד אפשרית ישיבה בלי ישבן? ואיך בכלל הוא רוצה לחבר את הגמרא בברכות עם הגמרא בסנהדרין - הרי בברכות כתוב שהצדיקים יושבים, ובסנהדרין כתוב שהם עפים? בעל כורחך שכל גמרא מדברת על עולם אחר, ולא קרב זה אל זה.

בחריפות רבה במיוחד תקף הרב ברטלר את עצם הרעיון של הרב לאקשנקאכער שבאלף השביעי לא יהיה לצדיקים פיפי וטוסיק. הרב ברטלר כתב שלו עצמו אין עסק בנסתרות, אבל הוא דיבר עם האברכים מחבורת רמח"ל בפוניבז' ואלו מילאו פיהם צחוק לשמע רעיונו של הרב לאקשנקאכער. הרי כל כתבי האריז"ל ורמח"ל והגר"א מלאים בעניינים של זיווג פנים בפנים לעומת זיווג פנים באחור, וכל הכוונות של הרש"ש מיוסדות על זה. איך ייראה כל זה בלי פיפי וטוסיק? כל היהדות עומדת על פיפי וטוסיק. בלי פיפי וטוסיק אפשר לסגור את הבסטה. חוץ מזה, גם על פי נגלה דבריו אינם נכונים, שהרי בלי פיפי וטוסיק לא יהיה אפשר להבחין בין זכר לנקבה, ואיך יתכן שדווקא באלף השביעי המקודש תהיינה תערובות, אחרי שכל כך נזהרו בזה כל השנים מקודם? "רחמנא ליצלן מהאי דעתא", סיים הרב ברטלר את מאמרו, וקרא לרב לאקשנקאכער לחזור בו ולהודות על האמת כי טעה.

אי אפשר לתאר את הריתחא דאורייתא שהתעוררה בעקבות המחלוקת בין הרב ברטלר לרב לאקשנקאכער. לא היה אברך או בחור שלא תפס צד בשאלה האם באלף השביעי יהיה לצדיקים פיפי וטוסיק או לא. אנשים דיברו על זה כל הזמן - ליד שולחן האוכל, באוטובוס, במכולת. כל אחד ניסה להביא ראיה לכאן או לכאן. בבין-הזמנים הפסיקו להזמין לקמפים חברי-כנסת לפאנל, ובמקום זה הזמינו את הרב ברטלר והרב לאקשנקאכער לעימות פומבי, תחת הכותרת: "פיפי וטוסיק לצדיקים באלף השביעי - כן או לא?" העימותים הללו נמשכו כמעט תמיד עד חמש בבוקר, והיה צריך להתפלל שחרית בנץ לפני שהלכו לישון. בסוף נאלצו הרב ברטלר והרב לאקשנקאכער עצמם להזכיר לכולם כי אנשים כאן קצת איבדו פרופורציות. העיקר זה הרי הכנפיים שתצמחנה לצדיקים לכולי עלמא, ולא הפיפי והטוסיק שבמחלוקת, עם כל הכבוד. עם זאת אין להכחיש כי הספק שהתעורר בעניין הפיפי והטוסיק באלף השביעי גרם לריבוי תורה עצום, הלהיב את הלבבות, ועורר את כולם ללמוד בעיון ובחשק ולברר את הדינים הנוהגים באלף השביעי עד תומם.

בתחילת זמן קיץ תתקצ"ט הגיעה ההתלהבות עד כדי כך, שבכוללים ובישיבות כבר לא קבעו מסכתא ללימוד במשך הזמן כנהוג. כל הבחורים והאברכים רק רצו להיכנס לחבורת אלף השביעי וללמוד בה שלושה סדרים, ומעבר לכך לא עניין אותם מאומה. בחורים קמו בפנימייה בבוקר, נטלו ידיים, ומיששו מתחת בית שחיים כדי לבדוק אם הכנפיים התחילו כבר לצמוח. אלו שאחזו בשיטת הרב לאקשנקאכער בדקו גם למטה אם הפיפי והטוסיק עדיין שם, בעוד הנוקטים בשיטת הרב ברטלר מלגלגים עליהם. אחר כך רצו שני הצדדים להיכל, תפסו סטנדרים והתחילו מייד ללמוד הלכות אלף השביעי. את המתח בחלל בית המדרש היה אפשר לחתוך בסכין, אבל הכל ידעו כי הוא לא יימשך עוד הרבה זמן. תוך כמה חודשים יתבררו הדברים, לכאן או לכאן.

אין ספק שהמחבר שליט"א תלמודי! פלפולי הבל שכאלה יכול להפיק רק תלמיד חכם. רק אעיר דאליבא דויקיפדיה ערך 'חורבן העולם באלף השביעי' נכתב:
מאחר שישנן ארבע שיטות למניין השנים מבריאת העולם בלוח העברי, השנה האחרונה של האלף השישי תסתיים בחודש ספטמבר בשנת 2240 / 2241 / 2242 / 2243 בלוח הגריגוריאני.
עכ"ל
לכן יוכלו להמשיך לתרץ עוד 3 שנים את אי צמיחת הכנפיים המצופה. וקושיות באמונה לא חסר למי שמחפש להתיר לו עריות, כידוע

7

כאשר קבע הרב יוסף-דב מייזלמן עם המשמש של המשגיח הצדיק ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן את הפגישה עם המשגיח, ממש בתחילת זמן חורף תתקצ"ג, ידעו שני הצדדים כי זו הולכת להיות שיחה קשה.

הרב מייזלמן היה בעל כשרון גדול ולמדן אמיתי - על כך לא היו חולקים. מקור כשרונו ולמדנותו היו ידועים - הוא היה צאצא של בריסק. אלא שזה היה גם מקור החשדנות שהפגינו כלפיו. הוא לא היה צאצא מהצד הטוב של המשפחה אלא, למרבה הצער, מהצד המקולקל, מארה"ב.

כמובן, הרב מייזלמן עצמו היה כבר חרדי גמור. בתחילת שנות העשרים שלו עזב את ישיבה-יוניברסיטי ועלה לישראל, וכאן למד שנים ארוכות בישיבות הכשרות של בריסק. ר' אברהם-יהושע-משולם-דוד לאקשנקאכער היה חברותא שלו לקדשים כמה שנים. אחר כך פתח הרב מייזלמן בנתניה, ליד הים, במקום שהיה פעם מלון גלי צאנז, ישיבה וכולל, שכעת למדו בהם כבר אלפיים אברכים ובחורים. הרבה רצו ללמוד אצלו, כי הוא היה באמת למדן. לפעמים היה אומר בשיעורים גם מג'יי. בי. ימ"ש, אבל כמובן מבלי להזכיר את שמו. רק אלו שידעו חייכו ושתקו.

בבני ברק העריכו את הרב מייזלמן במיוחד על זה שהשם הטוב שיצא לישיבתו היה מושך מארה"ב צעירים רבים מהמודרן-אורתודוקס, וכאן הוא היה שורף אותם והופך אותם לחרדים גמורים, בריסקער עם כל הטירלולים. הסבא והסבתא שנשארו בארה"ב היו מטיחים ראשיהם בקיר למראה הנכדים עם הקסקט הכחול, הפאות העבות הפרועות והניצוץ המטורף בעיניים, אך ללא הועיל. את זה כמובן העריכו בבני ברק, אבל מאידך נותרו גם ספקנים וחוששים. הרי כל באיה לא ישובון, ומי יודע מתי תתפרצנה ההשקפות הפסולות שקנה הרב מייזלמן בצעירותו ואולי עוד קיננו במעמקי ליבו, אף שלא היה לכך כל סימן חיצוני. נהנו מהדברים הטובים שהוא עשה, אבל שמו עליו עין וידעו שאיתו צריך להיזהר.

כעת ישב הרב מייזלמן מול ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן. הרב מייזלמן פתח את השיחה בזה שהוא רוצה להתייעץ עם המשגיח בעניין בנו הצעיר, חיים-אהרן-יצחק זאב. הוא מתלבט אם לשלוח את חיימק'ה לישיבת דבוקי-עגבות או לישיבת רובצת-תחת, ומבקש את עצת המשגיח.

המשגיח נעץ ברב מייזלמן מבט חודר, כאומר לו: הרי שנינו יודעים למה באמת באת לכאן, ומה אתה עושה הצגות ומבזבז את הזמן? אחר כך ענה לו בקוצר רוח ששתי הישיבות הן מצויינות ולכל אחת מהן יש את המעלות שלה, וזה תלוי באופי של הילד, וכדאי שיתייעץ עם המלמד בכיתה ח' וידבר עם המשגיחים של הישיבות ועם בוגרים שלהן. המשגיח השתתק והביט ברב מייזלמן בעיניים רושפות, ובחדר השתררה שתיקה כבדה.

-  אמממ... אמממ... - פתח הרב מייזלמן בגמגום - רציתי לדבר עם המשגיח... רציתי לשאול את המשגיח... - אך פתאום ננסך בו בטחון. קולו התייצב, והוא דיבר בשטף. - רציתי לומר למשגיח שאני חושש מאד מכל המהלך הזה, מכל הכיוון שהמשגיח מוליך בעניין סוף אלף השישי. הרי אם חלילה לא יקרה כמו שאנחנו, לפי עניות דעתנו, לפי קטנות שכלנו, מבינים, הרי יכול להתרחש אסון ממש... כמו עם החב"דצקער לפני מאתיים וחמישים שנה, כמו עם שבתי צבי...

- מה ההשוואה? - קטע ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן את הרב מייזלמן בכעס - שם איזה משוגע החליט שהוא המשיח... כאן זו גמרא מפורשת. מייזלמן, אתה רוצה לחלוק על גמרא מפורשת?

- חלילה - אמר הרב מייזלמן - אבל מי אומר לנו שאנחנו מבינים את הגמרא כראוי? הרי יש הרבה גמרות שהן משל ואינן כפשוטן, כמו האגדתות של רבה בר בר חנה. וגם ברפואות הכתובות בגמרא אין משתמשים, כי לא יודעים איך להכין אותן.

- הרשב"א אומר לנו איך להבין את הגמרא! - קרא ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן בתקיפות. הוא פתח את שו"ת הרשב"א חלק א', שלא ירד משולחנו כבר כמה שנים, וקרא בקול: "כי זה דעת רבותינו, והקבלה בידם על ככה, כאומרם: אמר רב קטינא: שיתא אלפי שנין הוי עלמא, וחד חרוב". - ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן הרים את קולו עוד יותר כשציטט מן ההמשך: "ואין אנו רואים בתלמוד חולק עליו, ואילו היו דברים אלו בטלים אצל החכמים למה כתבום רבינא ורב אשי בחיבורם הנכבד, המקודש, בלי מחלוקת!" - אתה שומע, מייזלמן? - צעק ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן, בעודו סוגר את הספר בחבטה - אתה רוצה להתחיל עם הגמרא, עם רבינא ורב אשי, עם הרשב"א, עם כולם?

- אבל הרמב"ם.... התחיל הרב מייזלמן.

- הרמב"ם? - שאג כעת ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן כאחוז אמוק - הרמב"ם? פילוסוף נעשית לי, מייזלמן? מחקר נהיית? הרמב"ם! אין הלכה כרמב"ם בכל עניינים אלו! כלל ישראל דחה אותו! מקבלים את הרמב"ם בהלכה, לא במחשבה! - ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן שלף מן הארון את שו"ת הריב"ש, והקריא לאט ובהדגשה: "ועם כל זה לא נמלט הרב ז"ל מהימשך קצת אחר החכמה בקצת המופתים...ואולי לא היתה כוונתו רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה, וביאר להם עניינים מעטים מן התורה בדרך מסכמת אל הפילוסופיא". ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן הפסיק להקריא, והציץ פתאום ברב מייזלמן בחיוך מרושע. - אני יודע, ר' יוסף דב, שאולי יש לכם בזה מן הזיידע מסורת אחרת - אמר - אבל את המסורות של הזיידע הייתם צריכים להשאיר באמריקה. כאן אנחנו כולנו מאמינים בני מאמינים, ומה שכתוב בגמרא הקדושה אנחנו מקבלים בלי התחכמויות.

רגליו של הרב מייזלמן רעדו, וזרזיף של זיעה קרה זחל במורד חוט השדרה שלו. הוא ידע שהוא ממיט על עצמו את אובדנו, אבל איזה כוח פנימי כביכול דחק בו להמשיך להתעקש.

- אי אפשר לקבוע באופן גורף שלא קיבלו את הרמב"ם בענייני מחשבה - אמר הרב מייזלמן - הרי אנחנו רואים למשל בעניין ההגשמה, שלפני הרמב"ם היו "רבים וטובים ממנו", כמו שאומר הראב"ד, שהאמינו שהקב"ה הוא בעל גוף, וכיום כל אחד אומר כל בוקר שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. אף שלצערי בדורנו גם בזה כבר אינני בטוח.

- לאן אתה חותר, מייזלמן? - קרא ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן, כשהוא מצמצם את גבותיו באיום.

- אני חותר לזה שאני רואה אברכים מפרסמים מאמרים בהם הם מקשים איך יעופו הצדיקים על הבטן באלף השביעי, כי יצא שהם מפנים את הטוסיק שלהם לקב"ה מלמעלה. אם הם היו אומרים בבוקר את האני-מאמין הם הרי היו מבינים שהקב"ה אינו גוף ולא שייך אצלו עניין של מקום, לא מעלה ולא מטה, ומה שאומרים שהקב"ה יושב בשמיים הוא משל, כלומר שכוחו מעל כל הכוחות שבעולם, כמו שמסביר הרמב"ם. שלא לדבר על האברך שהקשה שאם יעופו על הגב ויצטרכו להשתין יצא שישתינו כלפי מעלה, ואולי כמה טיפות תפגענה בקב"ה.

- אתה לא תדבר על האברכים היקרים, חצוף מחוצף, מנוול, שטינקער שכמותך! - ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן התרומם מכסאו, אדום כולו, כשהוא מנופף בידיו וצווח בקולי-קולות - לך חזור לך למקום שבאת משם,  אל האפר-איסט-סייד, אל הסטודנטעלעך של הסבא שלך, ג'יי. בי. ישתחקו עצמותיו בגיהנום! אצלנו האברכים מאמינים באמונה פשוטה, בלי חקירות! הקושיות שלהם בתמימות, מתוך יראת שמיים אמיתית, איך הם יפנו את הטוסיק שלהם מול הקב"ה, איך הם ישתינו על הקב"ה, חשובות וחביבות על הקב"ה כמו לחם הפנים שהקריב לו האנוס בצפת, כמו הצלילים של החליל של הרועה בזמן הבעל שם טוב, פי אלף יותר מהפילוסופיות והקשקושים המדופלמים של עוכר ישראל מחטיא הרבים ג'יי. בי. ימח שמו וזכרו!

הרב מייזלמן ניסה להתעלם מגידופיו הגסים של המשגיח כלפיו וכלפי הסבא-רבה שלו, ולהישאר ענייני. הוא אמר:

- אבל על כל פנים הרי רואים שלא נכון לומר כי הרמב"ם נדחה לחלוטין בענייני מחשבה. כמו שכן קיבלו את שיטתו בעניין ההגשמה ושהבורא אינו בעל גוף, כך יתכן שדבריו נכונים גם בעניין אלף השביעי.

- והרי רואים שכל השנים הדפיסו לוחות רק עד סוף אלף השישי - ענה מייד ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן - וזה פסק הלכה של כלל ישראל שהרשב"א צודק, ולא הרמב"ם, ואסור להוציא את הגמרות מפשוטן.

- הדפיסו לוחות רק עד סוף אלף השישי כי קיוו שמשיח יבוא קודם - אמר הרב מייזלמן - בוודאי מחוייבים אנו לצפות ולהאמין בכל יום שיבוא. גם הרמב"ם חיכה למשיח כל יום. אבל אסור לחשב קיצין ולקבוע זמנים ולהכתיב לקב"ה מה לעשות. אנחנו לא יודעים אם משיח יבוא היום, עוד שמונה שנים, או עוד שמונים שנה, ואנחנו לא יכולים לבנות על ההבנה שלנו בגמרות. האם אנחנו רוצים לגמור בסוף כולנו כמו בית המשוגעים חב"ד-ליובאוויטש?

הרב מייזלמן ראה שדבריו אינם עושים רושם על המשגיח, ולכן ניסה לשנות טקטיקה. הוא אמר:

- ונניח שהלכה כרשב"א ולא כרמב"ם, וכי איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שמניין השנים שבידינו הוא הנכון? אולי טעינו בשנה או שנתיים, ושנת ו' אלפים מתחילה רק בשנה הבאה או אחר כך? וגם, היה כאן לפני מאתיים וחמישים שנה תלמיד-חכם בבני ברק, תלמיד של החזון-איש, מקורב של הסטייפלר, ר' גדליה נדל...

ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן זינק שוב מכסאו. כעת היה אדום כסלק. הוא ניסה לדבר, אבל מרוב כעס במשך דקה או שתיים לא הצליח להוציא שום קול. לבסוף פרץ בצרחות אימים, כשהוא מתיז רוק לכל עבר:

- יצא המרצע מן השק, מייזלמן! יש לכם ספק במניין השנים, אם אנחנו בתתקצ"ט, בששת אלפים מאדם הראשון, או בשישה מליון מהדינוזאורים והאדם הקדמון... מהשברי-לוחות, ר' גדליה נדל הצודרייטער אתם מביאים, שנסתפק אם מניין השנים מתחיל מפרשת ויצא או מפרשת מקץ... ואתם ראש ישיבה בבריסק, לאלפיים בחורים - ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן פרץ בבכי - צא טמא!! שייגעץ ארויס!! מייזלמן, צא מביתי!! בל תדרוך כף רגל!! ואני ישבתי והתווכחתי איתו... אפיקורס גמור... מומר לכל התורה כולה...

הרב מייזלמן המבוהל נסוג מן החדר בזהירות, לכיוון הדלת החיצונית של הבית. בדרכו שמע את ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן צועק למשמשו: אהרן-מלכיאל, סלק את היין מן השולחן בסלון, שהוא לא יגע בו! הרב מייזלמן חשב שזו עוד דרך להשפילו, ולא ידע כי מדובר בקוד קבוע למקרים מסוג זה.

עוד באותו לילה נעצר הרב יוסף-דב מייזלמן בידי השב"כ. ייחוסו עמד לו, שאילולא כן היה מועבר למחלקת מורידין ולא מעלין, ושם היו עוקרים את ציפורניו, תולים אותו באנקול ברגליו כשראשו כלפי מטה, ומהממים את אשכיו במכות חשמל. אבל לנכד של ר' חיים מבריסק בכל זאת לא העיזו לעשות דברים כאלו. להעמיד אותו למשפט גם לא רצו, מפני חילול השם וההשפעה שתהיה לדבר על אלפי תלמידיו. במקום זאת הועבר הרב מייזלמן למעצר מינהלי בירושלים, בבידוד מוחלט. למעט ביקור התייחדות של אשתו פעם בחודש נאסר על שום אדם לבוא עימו במגע. גם לביקורים של ילדיו ונכדיו לא היה זכאי, לבל יקלקל אותם בדעותיו הכוזבות. אפילו על הסוהרים נאסר באיסור חמור להחליף עמו מילה. האיש שפעמיים בשבוע הגיד שיעור כללי לפני חמש מאות בחורים, ובכל יום בערב השתרך לפני דלתו תור של עשרות אנשים לדיבור בלימוד ושיחות התייעצות, ישב כעת כל היום לבדו בתא קטן, מחניק וחשוך, ללא חלון. רק נורת חשמל בודדת הפיצה על החדר הצר מעט אור עמום, נוגה. הכניסו לו חומש וסידור וכמה גמרות, ולא יותר. האינטארקציה היחידה שלו עם העולם שבחוץ היה הסוהר שהביא לו פעם ביום מעט אוכל, ופעמיים ביום היה דופק בתאו להזכיר לו על זמן קריאת שמע של שחרית וערבית, שכן מעצמו לא היה הרב מייזלמן עשוי להבחין בתא המנותק אפילו בין יום ללילה.

בחודשים הראשונים למאסרו היה הרב מייזלמן בדיכאון. הוא לא הבין למה זה מגיע לו, ובמה חטא עד שהענישו הקב"ה בייסורים כאלו. הרי היו מאחוריו חיים שלמים של לימוד תורה והרבצתה, והוא בסך הכל ניסה לדבר עם ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן כפי שבני אדם מדברים ביניהם, ולהזהירו מאסון נורא שלפי דעתו הנהגתו הציבורית של המשגיח מוליכה אליו.

אבל ככל שנקף הזמן הבין הרב מייזלמן שהוא אינו שה כה תמים, ומאחוריו קופה של חטאים ופשעים רבים. חיים שלמים של חטא, למעשה. אפילו אם יבלה את שארית ימיו כולם בבית הסוהר בתנאים אלו, ספק אם יעלה בידו לכפר על חטאים ועוונות כה רבים. צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי, הירהר הרב מייזלמן על משכבו בלילות הארוכים והחשוכים, ודמעות רותחות זלגו מעיניו והרטיבו את כריתו.

הרב מייזלמן נזכר במאות הרבות של בחורים אמריקאים מודרן-אורתודוקס שבמשך שנים הגיעו לישיבתו, ללמוד תורה אצל הנכד של הגרי"ד, וכיצד באמצעות הכריזמה וכוח ההשפעה שניחן בהם הלהיב אותם והפך אותם לבריסקער חרדים.

הנה צף בזכרונו ג'רי אברמס, הנער הבלונדיני הנאה והמוכשר, שקיבל מילגה ללימודי רפואה באוניברסיטת הרווארד. בקיץ שלפני התחלת הלימודים בא ג'רי לכמה חודשים בישראל כדי לספוג קצת תורה ולמדנות ישיבתית אצל הרב מייזלמן, לפני שהוא מתחיל את התואר התובעני. ההורים כל כך שמחו. האבא נזכר בנעוריו שלו בישיבת ר' יצחק אלחנן, כאשר בבוקר למד גמרא ובערב עשה תואר בפסיכולוגיה, וגם האמא היתה ממשפחה שלאורך דורות שילבה תורה עם דרך ארץ. אבל ההורים כבר לא זכו יותר לראות את ג'רי. הלהט של הרב מייזלמן סחף אותו, ובסופם של אותם כמה חודשים בהם תיכנן מראש לשהות בארץ, ג'רי הפך כבר לירמיהו-ברוך-בער. ג'רי גידל פאות עבות מאחורי האוזניים, הצמיח ניצוץ מטורף בעיניים, והודיע להוריו שהמילגה וכל האוניברסיטה והלימודים יכולים כעת ללכת לעזאזל. הוא נשאר בארץ ישראל, בבריסק.

הרב מייזלמן נזכר באותו בוקר בו בא אליו ג'רי ובידו צנצנת זכוכית שבתוכה כמה גללי אדם. ג'רי אמר לו שזה מה שהוא הצליח לעשות בשירותים הבוקר, ויש לו ספק אם יש בזה כשיעור לברכת אשר יצר, והאם הרב יכול לפסוק לו, או שהוא צריך לחזור לשירותים ולהתאמץ לחומרא לעשות עוד קצת. הרב מייזלמן נזכר בסלידה כמה נהנה אז מעלייתו של ג'רי ביראת שמיים, וכיצד חיבק אותו עם הצנצנת ואמר לו שהנה הוא נהיה בריסקער אמיתי. מבחינת ההורים היה סופו של הסיפור אומלל. האמא יצאה מדעתה ואושפזה בבית חולים לחולי נפש, וכעבור כמה שנים התאבד האבא בירייה. אבל הרב מייזלמן חשב אז שזה לא משנה. הוא הראה לג'רי-ירמיהו-ברוך-בער מפורש בשולחן-ערוך שאם האב מנסה לעכב את בנו מללכת ללמוד תורה, הבן אינו חייב לשמוע לו, ואסור לו לשמוע לו.

וג'רי כמובן לא היה היחיד. היו מאות כאלו, מתוכם מוחות מבריקים שקיבלו מלגות לאוניברסיטאות הכי טובות בארה"ב, כאלו שסתם סטודנטים יכולים לחלום להתקבל אליהן אפילו בתשלום מלא: ייל, סטנפורד, קולומביה, קורנל, פרינסטון, בראון, מלגות למתמטיקה, לפיזיקה, למשפטים, לרפואה. כל אלו הפכו אחר כמה חודשים אצלו לבריסקער זומבים, צללי-אדם מהלכים שכל מה שעניין אותם היה החומרא האופנתית החדשה, או גרוע מזה, חומרות ודקדוקי הלכות חולניים שהמציאו בעצמם יש מאין. הרב מייזלמן רעד בכל גופו כשחשב כמה חלומות גדע, כמה חיים הרס, כמה משפחות אימלל, באמונם של כמה אבות ואמהות מעל. וחייו שלו שהרס עד היסוד, מה הם? הרב מייזלמן פרץ בבכי כשנזכר בו עצמו כמתבגר בהיי-סקול של הישיבה-יוניברסיטי, נער מלא שאיפות וחלומות. מה יכול היה להיות, ומה עשה לעצמו במקום זאת?

הרב מייזלמן לא ידע מה לעשות. הוא רצה לקרוא ב"על התשובה" של סב-סב-סבו, הרב סולובייצ'יק, ולראות אם יש לו תקנה כלשהי. אבל הוא ידע שלעולם לא ירשו להכניס אליו את הספר הזה. בלית ברירה ניסה לסדר לו דרך תשובה בעצמו. הרב מייזלמן התחיל לצום כל שני וחמישי. בימים אלו היה עומד על רגליו שעות ארוכות, קורא תהלים, מתוודה ובוכה. כשהגיע בוידוי הגדול של רבינו נסים ל"את אשר אסרת - התרתי, את אשר התרת - אסרתי; את אשר טימאת - טיהרתי, את אשר טיהרת - טימאתי; את אשר ריחקת - קרבתי, את אשר קרבת - ריחקתי", התמוגג הרב מייזלמן בדמעות שליש, ורצפת התא שתחתיו נרטבה כולה.

הסוהרים שראו את מגש האוכל מוחזר אליהם יומיים בשבוע מבלי שהרב מייזלמן נגע בו, ושמעו את הבכיות בימים ובלילות, היו בטוחים שהרב מייזלמן עושה תשובה אמיתית על הדעות הכוזבות שהביע בפני המשגיח. הם דיווחו על כך, ואמרו שאף שהם סוהרים פשוטים ואין להם דעה, מנסיונם, על הרבה פחות מזה זכו אסירים לקיצור והמתקת עונשם. אבל ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן לא רצה לשמוע. - הכל הצגה - אמר בכעס, גם כשנידנדו לו בעניין שוב ושוב. - אני לא אקח סיכון - צעק - האיש הזה היה ראש ישיבה לאלפיים בחורים ואברכים, עם דעות כוזבות כאלו!! אלפי נפשות היה יכול להאביד מן העולם, לולא, בחסד השם, עלינו עליו מבעוד מועד!! גדול המחטיאו יותר מן ההורגו!!

אין אנו יודעים חשבונות שמיים. בהחלט יכול להיות שהרב מייזלמן ישב במאסר בתנאים קשים כאלו כדי לכפר על עוונותיו. אבל כך או כך, הרב מייזלמן לא ידע אז כי מאסרו זה בירושלים עתיד היה, תוך כמה שנים, גם להציל את חייו.

8

בדיעבד לא היה אף היסטוריון שהצליח להסביר כיצד אירע דבר משונה כזה. כיצד תפס הרעיון של סוף העולם המתקרב דווקא במקום בו היה הכי בלתי הגיוני, הכי פחות צפוי שהוא יתפוס? איך דווקא החילונים במובלעות-מכלאות, האפיקורסים והאתיאיסטים שכפרו בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה וכל אורחות חייהם היו מנוגדים מן הקצה אל הקצה לאורחות החיים בישראל החרדית, הם שאימצו בצורה נלהבת כזו איזו מימרא מן התלמוד על סוף העולם בשנת 2239? ממתי אכפת היה לתושבי המובלעות-מכלאות החילוניות מן התלמוד וממאמריו, עד שהפכו בקיץ 2239 למאמינים אדוקים כאלו באיזה מאמר תלמודי?

אם יש להיסטוריונים הסבר ואם אין להם, כך היו פני הדברים, וכך הם אירעו. היו שבכל זאת ניסו להעלות הסברים כאלו ואחרים. יש שטענו כי הדברים התפתחו מבדיחה שיצאה משליטה. אחרים הסבירו שפעל כאן תת המודע מן הפסיכולוגיה. נטל המס בקיץ 2239 על תושבי המובלעות-מכלאות החילוניות היה כה כבד, כה בלתי אפשרי, עד שאנשים חשו כי מבחינתם סוף העולם אכן מגיע. כך אי אפשר עוד להמשיך. במצב כזה של לחץ ועומס נפשי, אנשים שהיו רציונליים לחלוטין איבדו את שפיותם, וכטובע הנאחז בקש נתפסו ברעיון עיוועים שהתפשט בין שכניהם הפרימיטיביים ויובא אל תוכם בידי כמה ליצנים. בסופו של דבר, בקיץ 2239 הפך סוף העולם המתקרב לאקסיומה לא רק בישראל החרדית אלא גם בשלוש המובלעות-מכלאות חילוניות שלה, אם כי במובלעות-מכלאות החילוניות קיבל פסטיבל סוף העולם אופי שונה לחלוטין.

למעשה, הסנוניות הראשונות הופיעו כבר בסתיו 2238. מודעות שהתפרסמו בעיתונים וריצדו בדפי האינטרנט נשאו כותרות כגון: "התלמוד: סוף העולם מעבר לפינה - מה נשאר לך להפסיד?", "בקטנה לרב קטינא: כעת או לעולם לא", "חד חרוב - אל תהיה חרוב! רגע לפני שאתה טובע", וכיוצא באלו. אם הייתם קוראים את האותיות הקטנות במודעה בעיתון או אילו נכנסתם לקישור במודעה באינטרנט, היה מתברר לכם כי מדובר בפרסומות והזמנות לקבוצות חילופי זוגות, מועדוני חשפנות, מכוני מסז' אירוטי, בתי זונות, ושאר מקומות עינוגים מסוג זה.

במהלך החורף ובעיקר לקראת אביב 2239 הלכו הדברים והידרדרו בהדרגה. דומה היה כי אנשים מאבדים כל רגש של בושה. מייד לאחר פסח הושקה בבת אחת בכל שלוש המבלעות-מכלאות רשת מועדוני החשפנות "כנפיים לצדיקות". שום עובר ושב ברחובות המרכזיים של הערים לא עשוי היה להחמיץ את הלוגו המואר הגדול של המועדונים, בצורת נערה שוכבת על בטנה כשהטוסיק שלה בולט ומעליו מתנשא זוג כנפיים פרושות לרווחה. היה ברור שמפעילי המועדונים הללו כלל אינם מנסים להסתתר, ושלטי הענק שלהם ניקדו את הרחובות המרכזיים של הערים באור ניאון כחול-לבן בוהק ומהבהב. במועדוני "כנפיים לצדיקות" הוחלף הזנב הפרוותי המסורתי, אשר כרגיל חוגרות שפנפנות פלייבוי מעל הטוסיק העירום שלהן, בזוג כנפיים לבנות שהוצמדו לגבה החשוף של כל בת. הרחבה המרכזית עוצבה בצורת גלובוס, והוצפה כולה מים בגוון תכלכל. הבחורות הערומות לפתו בידיהן את עמודי הריקוד וטיפסו עליהם לאיטן, כאשר לתנועות הטוסיק החושניות המסורתיות שהפגינו במהלך הטיפוס מתלווה גם ניפנוף מפתה בכנפיהן. כשהגיעה החשפנית הראשונה לתקרה פרצו הכל בתשואות, ומייד התחיל הדי-ג'יי לנגן את השלאגר של המשגיח ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן:

איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים
אלע יידלעך
מיט פליגעלעך
פליען פריילעך
איבער די געסעלעך
הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים
ושטין על פני המים
איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים...

אז הגיע זמן הלאפ-דאנס. כל מי שרצה בכך בחר לו אחת מן הבנות, שילם והזמין אותה לריקוד פרטי על ברכיו. הבחורות הערומות התיישבו על ברכי הגברים כשהן מפנות אליהם את גבן. בעוד המוזיקה מתנגנת הן שיפשפו וניענעו את הטוסיקים המעוצבים שלהן על שוקי הגברים המיוחמים. אגב כך פרשו את כנפיהן וסגרו אותן לחילופין, והנוצות הלבנות ריפרפו בנעימות על לחיי הלקוחות. מי ששיפשוף הטוסיק לא הספיק לו והוא ניסה במקביל לשלוח את ידיו כדי לחפון וללוש את השדיים מקדימה, הועמד מייד על מקומו. לא זו בלבד שהדבר היה אסור לפי חוקי הלאפ-דאנס, אלא שהוא גם הפריע לריקוד, וכעת גם לתנועת הכנפיים. עם זאת, שטר כסף נוסף שנתחב לחשפנית בין כנפיה בהחלט סייע בפתרון עניין זה. רוב הלקוחות הגיעו לסיפוק ופלטו את זרעם עד סוף השיר, אך אלו שלא הצליחו בכך נדרשו, כמקובל, לשלם עבור סיבוב נוסף, אם רצו כזה. היו כאלו שעוד נותר בהם זיק של אנושיות והם התביישו לקיים מגע מיני בפומבי. אלו פרשו עם הרקדנית שבחרו לתאים הפרטיים הקטנים שנועדו לכך, כמובן בתוספת תשלום, והגיפו מאחוריהם את הווילונות שעוצבו גם הם בצורת כנפיים לבנות.

ברשת הבורדלים האיכותיים "על פני המים" שפתחה גם היא את שעריה באותו חודש לא ביזבזו זמן על שיפשופים והוצאת זרע לבטלה, ועסקו בדבר האמיתי. הלקוחות שילמו בכניסה, וקיבלו מפתח ללוקר ומגבת לבנה גדולה עם לוגו כנפיים בצבע כחול. לאחר שהתפשטו והשאירו את בגדיהם בלוקרים, יצאו האורחים אל האולם הראשי הענקי והמואר, מי מהם כשהמגבת עטופה סביב מבושיו ומי מהם כשהוא עירום כביום היוולדו. על מסכים שכיסו את קירות האולם סביב בגובה עשרה מטרים הוקרנו סצינות של כדור הארץ מוצף במים, כשהגלים הגועשים מלחכים את חלקיהם העליונים של אתרים מוכרים שבלטו מעל פני המים, כמו פסל החירות בניו יורק ומגדל אייפל בפריז. גם כאן, כמובן, התנגן ברקע השלאגר של ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן.

את רוב שטחו של האולם מלמטה תפסה בריכה גדולה, מוארת מקרקעיתה. הזונות שחו בה הלוך ושוב כשהן ערומות לחלוטין, ורק מצופים לבנים בצורת כנפיים מחוברים לגופן. חלקן שחו על הגב וחלקן על הבטן. תנוחת השחייה לא היתה מקרית. אלו ששחו על הגב היו מוכנות רק לביאה כדרכה, ואילו אלו ששחו על הבטן אותתו שהן מאפשרות גם ביאה שלא כדרכה, כמובן בתוספת תשלום. גונדולות שקופות, מחוברות לכבלים שהשתלשלו מן התקרה, ריחפו באוויר, עולות ויורדות באיטיות את עשרת המטרים שמן התקרה עד לפני המים של הבריכה. לאחר שבחר אורח את הבחורה המועדפת עליו הוא המתין איתה עד שאחת הגונדולות הגיעה למטה, ואז פתח את הרוכסן שבחזית הגונדולה וקפץ פנימה עם הזונה, על מזרון המים השקוף, הקפיצי והנעים שבתוכה. הרוכסן נסגר אוטומטית והגונדולה החלה שוב לרחף מן הבריכה אל על, משייטת לאיטה מעלה ומטה ומעניקה חוויה של ריחוף מעל עולם מוצף מים, תוך שבינתיים ממלא הלקוח את תאוותו בצעירה שאיתו. גם לגונדולות הללו היו וילונות בצורת כנפיים לבנות, אשר אלו שחפצו בכך יכלו לסוגרם כדי להשיג פרטיות, אך היו מספיק חזירים שהשאירו את הווילונות פתוחים כדי להציג את ביצועיהם לעין כל. כתום חצי שעה נשמע צילצול. הגונדולה נחתה על פני הבריכה, ורוכסנה נפתח. האורח והזונה יצאו החוצה ולקוח חדש יכל להיכנס אל הגונדולה, וחוזר חלילה.

כל התפאורה הזו עלתה כמובן כסף רב, ובדרך הטבע גולגל החשבון על הלקוחות. אולם באווירת סוף העולם שהשתררה ב2239 אנשים לא חשבו עוד על כסף והוצאות. כסף למה לך, כשמגיע סוף העולם? חסכונות נשברו, כספות נפתחו, מניות נמכרו. כולם רצו להספיק ליהנות כמה שיותר, כאן ועכשיו. עבור אלו שבכל זאת לא היו להם מספיק אמצעים קמו בתי עינוגים שאימצו לפחות את הרעיון העיקרי, גם אם בלי התפאורה מסביב. ברשת המועדונים "הטוסיק הכי שווה" הוכנסו הלקוחות לאולם קטן בו הועמדו הבנות הערומות בשורה, כשפניהן אל הקיר, והלקוחות בחרו מהן, לפי טעמם: הטוסיק הכי מוצק, הטוסיק הכי חצוף, טוסיק צר, טוסיק עסיסי, טוסיק אגסי, טוסיק אפרסקי, טוסיק גדול, טוסיק קטן. ברשת המועדונים "שושנת הטוסיקים" הלכו על קונספט אחר. הלקוח בחר בדלפק הקבלה מספר, מעשר עד ארבעים. הפקידה הכפילה את המספר הנבחר פי חמישים, והלקוח שילם לפי תוצאת התרגיל. אז הוכנס הלקוח לחדר בו כרעו על ברכיהן במעגל צפוף תריסר צעירות ערומות, כולן בתנוחת דוגי, פניהן אל תוך המעגל ואחוריהן החוצה ממנו, כשהטוסיקים שלהם מונפים אל על. הלקוח בחר לו טוסיק כלשהו וסטר עליו בכל כוחו, ואז המשיך בכיוון השעון וסטר על טוסיק אחר טוסיק, עד שהגיע למספר עליו שילם בדלפק הקבלה. אז גרר את הבחורה שנפלה בחלקו ברגליה החוצה מן המעגל, והוביל אותה לאחד החדרים הסמוכים כדי למלא בה את תאוותו.

מועדוני מין ובורדלים רבים נוספים נפתחו במובלעות-מכלאות החילוניות באביב 2239, כל אחד מהם עם קונספט סוטה וחולני יותר מחברו. אינני רוצה להפליג עוד בתיאורים כדי שלא להכשיל אתכם בהוצאת זרע לבטלה, חס ושלום. כל הגבולות נפרצו, כל הגדרות נרמסו, וכל המחסומים המוסריים המאפיינים חברה מתוקנת נשכחו. דרור ניתן לסטיות המתועבות ביותר, המחפירות ביותר. כמעט כל הגברים דרשו מנשותיהם לעבור למתכונת של נישואין פתוחים, כדי שיוכלו למצות את ים התענוגות שנפתח לפניהם פתאום. גברים ונשים עזבו את בתיהם ועברו לגור בתאים משפחתיים של שלושה, ארבעה, חמשה ושישה מבוגרים. יחסי המין המסורתיים, אחד על אחת, נזנחו, ובמקומם התקיימו רק אורגיות. שני גברים על אישה אחת, כל אחד מהם בועל אותה בנקב אחר מנקביה. שלוש נשים על גבר אחד - זו יונקת את איברו, זו מנשקת ומלקקת את אחוריו, ולשלישית מלחך הוא את ערוותה. וכן הלאה, צירופים מזוויעים ומחרידים, האחד יותר מחבירו. הכל נמצאו בתחרות בלתי-פוסקת עם עצמם. להספיק כמה שיותר, לחטוף כמה שיותר, לפני ההצפה הגדולה שאחריה אין עוד דבר.

הצדיקל'ך היחידים במובלעות-מכלאות שהפכו לסדום ועמורה נותרו המזרחניקעס שחיו שם. הללו הביטו סביבם באי-אמון, ולא הצליחו להבין לאיזו שאול-תחתית מוסרית הידרדרה כך פתאום מדינת ישראל האהובה שלהם. ביומן הצהריים ברדיו באחד הימים האחרונים של מאי 2239, בתוכנית שהוקדשה לתופעת המועדונים הפורחים לאחרונה, עלה לשידור הפרופ' אוריאל בקנשטיין-רובינשטיין-שלומפערשטיין-קאקנשטיין, ראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר-אילן שבמובלעת-מכלאה של תל אביב.

- העניין כולו חסר יסוד - טען הפרופ' בטון מלומד - מדברי הרמב"ם בספרו 'מורה הנבוכים' עולה כי העולם ימשיך כסדרו גם לאחר ספטמבר 2239. דבר לא ישתנה. הרמב"ם סבור כי דברי רב קטינא על האלף השביעי בו יחרב העולם נאמרו כאלגוריה, או שמדובר בדעת יחיד ואין הלכה כמותו. הקבלה אמנם אימצה בהתלהבות את הרעיון של עולם בן שבעת אלפים שנים בלבד, שכן עולם כזה השתלב בתורת שבע הספירות של חלק מן המקובלים, או בתורת השמיטות של אחרים. אך מדובר בעמדת שוליים, ויש להתפלא כיצד בחברה רציונלית, בעיצומה של המאה העשרים-ושלוש, נטפלים דווקא לפרשנות צדדית ופרימיטיבית זו, במקום להבין את הדברים בדרכו הרציונלית של הרמב"ם. ובנוגע למה שמתרחש עכשיו במועדונים, ובכלל - עבר הפרופ' לטון מוסרני, צדקני - מדובר בבושה וחרפה. הדברים מנוגדים לחלוטין לחזון הנביאים, למוסר המשנה, למורשת התלמוד, לצדק הסבוראי, למסורת הגאונים, לתפיסת הראשונים, לדרכם של האחרונים, לרוח מגילת העצמאות... הפרופ' נידנד וקישקש עוד זמן רב, עד שלמגיש נמאס והוא הודה לו והוריד אותו מן השידור.

אחרי הפרופ' התראיינה הפעילה הפמיניסטית-פדלחושית חולדה דה-לה-שמאטע-מי-טו-מאמינה לך, מנהלת דף הפייסבוק "מכוערות עם שבעה שמות-משפחה".

- בושה וחרפה! - קראה הגב' חולדה דה-לה-שמאטע-מי-טו-מאמינה-לך - זוהי הדרת נשים, זוהי החפצה של האישה, זוהי אובייקטיפיקציה מינית, זהו חיפצון סקסיסטי, זוהי מיזוגניה שובניסטית... אני במקום הקדושה ברוכה היא הייתי מקדימה את הצפת העולם במים בכמה חודשים... כנפיים תהיינה רק לנשים, וכל הגברים החזיריים והדוחים הללו יהיו הראשונים לטבוע... שפלות כזו! חזירות כזו! לבחור אשה לפי איך שהיא נראית? לפי הטוסיק שלה?

- גברתי - הקשה המגיש, שכמו רבים במובלעות-מכלאות היה חוזר בשאלה ממוצא חרד"לי, וזכר לא מעט מגירסא דינקותא - גברתי, לבחירת אשה לפי הטוסיק שלה יש סמך בתלמוד, במסכת שבת: "אמר רב יהודה, אמר רב: אנשי ירושלים אנשי שחץ היו. אדם אומר לחברו: במה סעדת היום?... במסב רחב, או במסב קצר? בחבר טוב, או בחבר רע?" ומסביר הפרשן הגדול, בן המאה האחת-עשרה, רש"י: "במסב רחב - 'מיסב' מטה שמיסב עליה בשעת אכילה, ולענין ניאוף - אשה שמנה; במסב קצר - כחושה; חבר טוב - אשה טובת מראה". הרי כאן בהחלט סמך לבחירת אשה לפי המסב שלה, לפי הטוסיק שלה, צר או עסיסי, אגסי או אפרסקי, איש איש וטעמו. בוודאי אי אפשר לומר שזה לא משנה איך את נראית, כשאנשי ירושלים החשובים והצדיקים היו טורחים בפירוש לברר: בחבר טוב, או בחבר רע.

- ומי כתב את התלמוד? - התפרצה הגב' חולדה דה-לה-שמאטע-מי-טו-מאמינה-לך - חבורת גברים שובניסטים, חזירים, מיזוגנים, שתלטנים, מנותקים... היא נבחה ונבחה עד שהמגיש ניתק לה את המיקרופון והוריד אותה מן השידור. למרות שהיה חוזר בשאלה העריך המגיש את התלמוד כאוצר הרוח הגדול של העם היהודי, ולא יכול היה לשאת דברי נבלה כאלו כלפיו.

- וכעת אנו אומרים שלום לאשת ההלכה, הרבנית חוגלה סומפולינסקי-מרום-קא-משמע-לן, מחברת השו"ת 'נשים חזקות, נשים פוסקות' בהוצאת אסטרולוג. שלום לך גברתי אשת ההלכה.

- שלום לכם.

- ומהי התייחסותך שלך, גברתי אשת ההלכה, לאירועים האחרונים במובלעות-מכלאות שלנו ולמועדונים השונים?

- אני מיואשת - אמרה אשת ההלכה - חיפשתי בפרוייקט השו"ת, בפרוייקט הכי גרסינן, בפרוייקט המילון ההיסטורי, בפרוייקט אוצרות השו"ת, בתוכנת אוצר החכמה, באתר היברובוקס, ובכל התוכנות ומאגרי החיפוש התורניים הקיימים, ובאף אחד מהם לא מצאתי תקדים להידרדרות חברתית כללית כזו. הערב אנסה אולי לחפש שוב בחיפוש מתקדם מורחב, בלי לדרוש מן התוכנות שהמרחק בין הביטויים 'טוסיק' ו'פיפי' לא יעלה על חמש מילים.

- גברתי אשת ההלכה - אמר המגיש - יש תקדים. נאמר בתלמוד, במסכת כתובות: "צא ולמד משוק של זונות, מי שוכר את מי". מדובר כנראה בטבעם הראשוני, הבסיסי, של הגברים, ונשאלת השאלה אם יש טעם לנסות להילחם בטבעו היסודי של האדם.

- "צא ולמד"? "צא ולמד" בתלמוד? במסכת כתובות? - קימטה אשת ההלכה את מצחה - אני לא זוכרת... אשת ההלכה גירדה את פדחתה, התאמצה והתאמצה, ולבסוף אורו עיניה. - "צא ולמד" זה מההגדה של פסח - אמרה - בעניין התנהלותם של יעקב ולבן. אינני סבורה שיש למקור זה קשר לענייננו.

- טוב - אמר המגיש - ומה הפתרון שלך, גברתי אשת ההלכה, למצב שהשתרר?

- אני קוראת לכל אחיותיי הנשים - אמרה אשת ההלכה - להפסיק ללכת למקווה, לא לטבול, ולסגור רגליים חזק חזק בפני הגברים שלהן, עד שכל המועדונים הללו ייסגרו. להצעתי זו יש לי מקורות בירושלמי, בפסיקתא, במדרש משלי, ובשני כתבי-יד חשובים של מדרש תנחומא.

- וכיצד תעזור לעניין זה סגירת הרגליים? - תהה המגיש - הרי ההגיון אומר להיפך: הגברים שהרגליים תיסגרנה בפניהם בבית ינהרו עוד יותר למועדונים ולבורדלים, בהיעדר אלטרנטיבה ביתית.

- זה יעזור - התעקשה אשת ההלכה - היה כבר בזמן הרמב"ם תקדים כזה של סגירת-רגליים נשית כללית...

- גם בזמן הרמב"ם נפתחו בקהילה מועדני מין ובורדלים? שאל המגיש.

- לא - אמרה אשת ההלכה - שם סירבו הנשים לטבול במקווה ודרשו להסתפק ברחצה באמבטיה, כפי שנהגו הקראים שהיו דומיננטים במצרים.

- וזה נקרא סגירת רגליים? - התפלא המגיש - דווקא נשמע לי פתיחת רגליים לרווחה. אם הגבר מתעקש על מקווה, הוא זה שסוגר את רוכסנו.

- אכן - הסכימה אשת ההלכה - שם היתה זו פתיחת רגליים וכאן אני דורשת סגירת רגליים, ובכל זאת, ישנו תקדים כבר מזמן הרמב"ם.

- אך כיצד המקרה ההוא קשור לענייננו? - לא הבין המגיש.

- כל הדברים בתורה קשורים זה לזה - ענתה אשת ההלכה.

המגיש הודה לאשת ההלכה וסיים את הראיון. קרקוריהן של הפמיניסטיות לא הותירו בימים אלו רושם על אף אחד. בזמנים כתיקונם הן יכלו להלך אימים, להציק, לרדוף גברים ולמרר את חייהם. יחד עם כל מיני צדקנים ומוסרנים ממין זכר הן הפעילו, לאורך מאות שנים, טרור שטני נגד כל מי שלא הסכים לכוף את ראשו בפני רעיונותיהן המטורללים. אולם ערב סוף העולם הפכו כל הטיפוסים הללו בבת אחת לגרוטסקות פאתטיות. מול הקץ המתקרב הושלכו כל המסכות, התפוגגה כל הצביעות, והאנשים שבו לטבעם הראשוני, הקמאי, הפראי. בחודשים שנותרו ביקשו אנשים רק ליהנות ככל האפשר, ולא להאזין שוב לאיזה קרקור פמיניסטי-צדקני.

עם זאת היה טעם כלשהו בדברי הסיכום של המרואיין האחרון באותו יום, הרב יאירי שרלו-סתיו-פכטר-לביא, ר"מ לביקורת סרטי דיסני בישיבת הגוש ברעננה. הדברים רק ילכו וידרדרו יותר ויותר - ניבא הרב יאירי שרלו-סתיו-פכטר-לביא - והסוף של כל זה יהיה רע ומר.

9

ישיבת הממשלה בירושלים, יומיים לפני חג השבועות תתקצ"ט, נפתחה כרגיל בדברי תורה שהשמיע ראש הממשלה. שלב זה היה ארוך וטרחני במיוחד, שכן ראש הממשלה נדרש לשלב דברים מתורת כל פלג ופלג מן הפלגים השונים, כדי לרצות את כולם. היה עליו להביא נפש החיים או מכתבים ומאמרים כדי לרצות את הליטאים, אגרות רבינו חיים כדי לרצות את החייניקים, נועם אלימלך כדי להשביע את רצון הבעלזער, צמח צדיק כדי לפייס את הוויז'ניצער, מארל'ה כדי לצאת בשלום מן הארל'ך, מעובדיה יוסף כדי לא לריב עם הספרדים, ואוי לו אם שכח לשלב משיחות הרבי מלך המשיח, אז היה מקים עליו את הכנפיסטים ואת האנטים כאחד. טיפות זיעה זלגו ממצחו של ראש הממשלה כשסיים סוף סוף את מעשה התשבץ שלו, ואז ביקש וקיבל מייד את רשות הדיבור שר האוצר, ברוך-מרדכי-מיכל-יהודה וירז'בינסקי.

- אני מבקש לקבל הנחיות ברורות - אמר שר האוצר. - בימים אלו בכל שנה אנו מחדשים את החוזים הקבועים עם ספקי המזון וחומרי הגלם למדינת ישראל, ומעבירים להם מקדמות. אתם הרי יודעים שאיננו מגדלים ואיננו מסוגלים לגדל כאן דבר, וכל המזון וכל המצרכים מיובאים מחו"ל, כשאנחנו משלמים עליהם באמצעות המסים שאנו גובים מתושבי המובלעות-מכלאות.

שר האוצר בירך 'שהכל' תוך העוויות של יראת-שמיים ודביקות, ולגם מעט תה. אז המשיך:

- אנחנו מייבאים הנה מדי שנה חיטה וקמח בהיקף של כחמש-עשרה מליון טון, כפי שצורכת מדינה בת אוכלוסיה של כרבע מיליארד איש. רוב החיטה מיובאת מארצות הברית, אך אנו מייבאים גם מאירופה ואפילו מאוסטרליה. אנחנו מייבאים שבעה מליון טון של פירות וירקות, חמשה מליון טון בשר עוף ובקר, ארבעה מליון טון דגים, שלושה מליון טון אורז, פסטה וקטניות, שני מליון טון חלב ומוצריו, ועוד מליוני טונות של יין ומיצים, קפה ושוקולד, חטיפים וממתקים - הכל. אנחנו תלויים גם ברכישת וייבוא חומרי גלם. אנחנו צורכים בשנה אחת שני מיליארד חביות נפט, הנחוץ בראש ובראשונה להפעלת מתקני ההתפלה המספקים לנו מי שתייה, רחצה, כביסה ומקווה. אנחנו מייבאים בגדים, חומרי ניקוי, טיטולים, נייר טואלט. רק בעקבות חקיקת חוק גוף נקי לתפילה ובדיקות רקטליות רנדומליות בבתי הכנסת, התתקע"א-2211, התחלנו לייבא למעלה מחצי מליון טון מגבונים לחים מדי שנה. המועד בכל שנה לחידוש חוזים אלו והעברת דמי הקדימה הוא בימים אלו.

כמה שרים ניסו לומר משהו, אבל ראש הממשלה היסה אותם וביקש להניח לשר האוצר לסיים. וירז'בינסקי אמר:

- על הטובין הבסיסיים בהיקף שמניתי אנחנו משלמים מדי שנה שלוש מאות מיליארד ש"ח, כולם כאמור מכספי המסים של החילונים והמזרחניקעס במובלעות-מכלאות. מאה מיליארד אני מעביר בכל שנה כמקדמות בימים אלו. אני מבקש הנחיות ברורות: האם לרכוש השנה טובין, כאשר החל מראש השנה של ו' אלפים עתידים אנו כולנו לרחף באוויר? אם לא לרכוש, מה אעשה כעת במאה מיליארד הש"ח המיועדים לרכישות אלו? וכיצד אסביר את העניין לספקים, הסמוכים ובטוחים שאנו רוכשים מהם כבכל שנה?

כשסיים שר האוצר את דבריו השתררה בחדר מערבולת של דיבורים וצעקות. כמעט כל השרים דיברו, ולכל אחד מהם היתה דעה משלו. פתאום היכה וירז'בינסקי בכוח על השולחן, וקרא בקול:

- למען הסדר הטוב, בטרם תחליטו לכאן או לכאן רשמו נא לפניכם גם זאת... על פי חוק אנו מחזיקים, כפי שהחזקנו כל השנים, במאגרי חירום של המצרכים הבסיסיים, עבור התרחשויות בלתי-צפויות. אך אתם הרי יודעים כי אנו מוגבלים מאד בשטח במדינתנו הקטנה, ומאגרי החירום מצומצמים בהתאם. יש לנו מאגר חירום של חיטה לחודשיים ימים, פירות, ירקות וחלב לחודש אחד, ובשר ודגים לשלושה חודשים. מאגר חירום של מגבונים לחים יש לנו למשך ששה חודשים, לאור חומרת העניין של גוף נקי לתפילה וחששם של האברכים מדו"ח משהו-צואה שעלולים לרשום הפקחים הרקטליים. אבל מאגר חירום של נפט, לדוגמה, יש לנו לשבועיים בלבד. בהיעדר נפט, מתקני ההתפלה למשל יפסיקו לעבוד תוך שבועיים ולא יהיו אפילו מים לשתייה, שלא לדבר על צרכים אחרים.

השרים שבו לדבר יחד ולצעוק ביתר שאת. מתוך בליל הצעקות התעורר לבסוף דיון סביב דבריו של שר התחבורה הבעלזער, ישכר-דב-אהרן-מרדכי אייכלר. הלה טען כי יש ללמוד מן ההיסטוריה ביציאת מצרים. הקב"ה פירנס אז את ישראל במדבר באמצעות מן שירד מן השמיים, אך שינוע המן מאוצרותיו לקח לקב"ה כחודש, ועד אז אכלו היהודים מזון שהביאו איתם ממצרים. גם כאן ודאי יוריד הקב"ה לצדיקים המעופפים מן, אך מן הסתם הקב"ה שוב יצטרך חודש או כמה חודשים כדי להתארגן. על הצדיקים המעופפים להביא אפוא עימם בשלב ראשון אוכל מן הבית. את מאה מיליארד הש"ח שדיבר עליהם שר האוצר יש להקדיש אם כן לרכישת ואריזת אוכל כזה. כידוע לכל העוסקים בייצור אוכל לטיסות, האוכל בטמפרטורה ובתנאי לחץ האוויר בשחקים משנה את מרקמו וטעמו במידה מסויימת ביחס לאוכל על פני הארץ, ויש לבצע התאמות בשלב ההכנה אם רוצים שהוא יהיה אכיל למעלה. לכן הציע השר אייכלר כי מאה מיליארד הש"ח יועברו למשרד התחבורה שבראשותו, והוא ישתמש בנסיונן של חברות התעופה שתחת אחריותו כדי להכין ולארוז את החבילות לצדיקים המעופפים.

דבריו של אייכלר נשמעו דברי טעם, והשרים כבר נטו לקבלם. אבל הליטאים לא פירגנו לאייכלר. הם ידעו כי אם יעבור התקציב הענקי למשרדו, לפחות חצי ממנו ייעלם איכשהו בדרך אל תוך כיסיו של אייכלר וכיסיו של רבו, ולא היתה להם כל כוונה לאפשר לבעלזער לתפוח עוד ועוד. גבריאל-יוסף-נפתלי מקלב, השר לאיכות הסביבה והתפילה, קרא:

- כשנתחיל לאכול מן לא נצטרך עוד לשירותים, כמו שאומרת הגמרא הקדושה שהמן נבלע באיברים. אבל אם זה יקח כמה חודשים עד שיתחיל המן, בחודשים הללו הרי כן יצטרכו לשירותים. אני תובע כי לפחות עשרים מיליארד ש"ח יועברו למשרדי, כדי שאוכל לרכוש בהם, בתוקף תפקידי כשר לאיכות הסביבה והתפילה, מגבונים לחים שיצורפו לחבילות אשר תיארזנה עבור הצדיקים המעופפים.

לו היה מקלב מסתפק בדבריו אלו היה הדיון התרבותי נמשך מן הסתם כסדרו. אולם מקלב לא התאפק, והזכיר כי הפקחים הרקטליים שלו רושמים בבתי המדרש של בעלז דו"חות משהו-צואה כמעט פי שניים מן הממוצע הארצי. בזה העיר את חמתו של אייכלר עד להשחית, והלה התפרץ מולו:

- אנטישמי, אנטישמי! אנטישמי מנוול כמוך לא קם מאז היטלר וגבלס... אנטישמיות בישיבת הממשלה, אנטישמיות במדינת היהודים...

ראש הממשלה נזף בשר מקלב על הסטריאוטיפיות שלו, אולם ביקש מאייכלר להתייחס לגופם של דברים. אייכלר חשב לרגע, ובמוחו הכשרוני מצא מייד מה לענות:

- גם בחודש-חודשיים שיעברו עד שיתחיל המן, נסתדר בלי מגבונים. אחרי השירותים הקב"ה בעצמו ינקה אותנו באמצעות גשם נדבות שיוריד על האזור הרלוונטי, ואחר כך הקב"ה ישיב מאוצרותיו רוח נעימה שתייבש את המקום, ממש כמו בידן.

- וכולם יתזמנו את השירותים שלהם לאותו רגע, לשיטתך? - קרא מקלב ברוגזה - או אולי הגשם ירד והרוח תנשב על הצדיקים המעופפים ללא הפסקה? זה מה שאתה מציע?

היה לאייכלר מה לענות גם על זה, אבל המומנטום כבר אבד לו. כל השרים התחילו לדבר כעת ולהציע הצעות שהשורה התחתונה שלהן היתה כי התקציב הענקי יעבור למשרדם שלהם. פתאום נשמע קול מהוסס מקצה השולחן. היה זה קולו של נציג החולצות הכחולות - החרדים העובדים, פלג קטן של ליטאים מאד מודרניים. משיקולים כלשהם צורף הפלג לקואליציה, ונציגו, יצחק-ברוך ורדיגר, מונה לשר בלי תיק במשרד ראש הממשלה. ורדיגר אמר:

- ואולי כדאי בכל זאת לשלם את המקדמה לספקים הקבועים ולהזמין את הסחורות כרגיל, כמו בכל שנה? הרי סוף סוף איננו יכולים לדעת אם אין לנו איזו טעות בפירוש הגמרא על "הקב"ה עושה להם כנפיים", או במניין השנים. נשלם את המקדמה ונזמין את הסחורות כמו בכל שנה, וממה נפשך: אם בערב ראש השנה נתחיל לרחף, הכל ממילא יישאר כאן ולא יהיה בו צורך. ואם יתברר שהיתה לנו טעות בפירוש או במניין השנים, עדיין יהיה לנו אוכל ומים וכל מה שאנו צריכים, ולא נמות כולנו ברעב ובצמא.

אף אחד טרם הספיק לענות לורדיגר, וכבר הידהדה בחדר מכת אגרוף אדירה שהונחתה על השולחן. בבת אחת הסבו הכל את עיניהם אל היועץ ההשקפתי לממשלה, הרב ברוך-שמואל-משה-דוד לפקוביץ', שעד עתה ישב מחריש ולא התערב בדיון. היועץ ההשקפתי לממשלה נעץ את עיניו בורדיגר ודיבר בקול איטי ושקט, אך מקפיא דם:

- ורדיגר! על פחות מכך יושב כעת במעצר מינהלי בירושלים אדם, ראש ישיבת בריסק לשעבר...

דממת מוות השתררה בחדר. השר ורדיגר החוויר כסיד, ודמם של כל השרים קפא בעורקיהם. היועץ ההשקפתי לממשלה היה בנו של המשגיח ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן, ומינויו נכפה על הממשלה בידי אביו. כולם שנאו אותו שנאת תופת, ועם זאת פחדו מפניו פחד מוות. די היה ברמז קל של לפקוביץ כדי לשלוח אדם למרתפי 'מורידין ולא מעלין' של השב"כ, ששכנו מתחת למבנה הסימנטק לשעבר בגיא בן הינום בירושלים. הסיסמה 'כל באיה לא ישובון' שהיתה חרותה בשעריהם של מרתפים אלו לא היתה סתם חידוד. הכל זכרו את המקרה של שר האוצר הקודם, שלמה-זלמן-אברהם-יצחק רביץ, רק לפני כמה חודשים. השר רביץ התנגד להטלת מס "להשכיחם תורתך - קיימו וקיבלו" על תושבי המכלאות-מובלעות. רביץ טען שתוספת חצי האחוז הזו עשויה להיות הקש שישבור את גב הגמל, ותושבי המכלאות-מובלעות עלולים להתמרד, או להתפטר התפטרות המונית מעבודותיהם  וכך נפסיד את הכל. טעות תהיה זו למתוח את החבל יותר מדי. אך בלהט הויכוח שהתפתח סביב שולחן הממשלה, רביץ הוא שעשה את טעות חייו. כשהזכיר שר הכוללים, יעקב-ישראל-משה-מרדכי בלוטשמאשקער, את דברי נפש החיים על כך שאם ברגע אחד לא יימצא בעולם שום לומד תורה יחזור העולם בו ברגע לתוהו ובוהו, פלט רביץ שאולי מדובר בגוזמא, ורגע אחד לאו דווקא. באותו רגע צילצל היועץ ההשקפתי לממשלה בפעמון החירום המותקן מתחת לשולחן ליד מושבו. ארבעה גברתנים פרצו לחדר, הקימו את רביץ והורו לו להתלוות אליהם. אשתו של רביץ באה באותו ערב אל ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן כדי להתחנן על חייו של בעלה. ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן צילצל לבנו, ולאחר שיחה עמו אמר לאשה הבוכיה שהיועץ מבטיח כי תקבל את בעלה בחזרה כבר מחר. ואכן, היועץ ההשקפתי לממשלה עמד בהבטחתו. שליח מיוחד הביא את רביץ לאשתו למחרת, בתוך שקית שחורה, חתוך לחתיכות.

- אמממ... - לחש השר ורדיגר באימה - לא לזה התכוונתי...

- אלא למה התכוונת? - הרעים בקולו היועץ ההשקפתי לממשלה.

שר החוץ, יעקב-אריה-שמחה-בונים פלדמן, מחסידי גור הידועים בליבם הרחמני, נחלץ לעזרת ורדיגר האומלל.

- הוא התכווין לומר - הסביר שר החוץ - שתושבי המובלעות-מוכלאות, אשר לצערנו אין להם אמונת חכמים והשקפה נכונה כמו לנו כאן, עלולים לטעות ולחשוב כך, שדברי הגמרא הקדושה אינם כפשוטם. אם הם ידעו שלא הזמנו אוכל וסחורות לשנה הבאה, ואת כספי המיסים שלהם הוצאנו על חבילות מזון מוכן לשחקים ומגבונים לחים לצדיקים המעופפים, הם הרי ימרדו. לא תישאר להם ברירה, שהלא מבחינתם אנו דנים אותם למוות ברעב וצמא תוך כמה חודשים, ומה יש להם עוד להפסיד? הם יפסיקו לשלם מסים, ואנו נצטרך להתעופף על בטן ריקה עד שהקב"ה יתארגן עם המן. צריך לחשוב טוב טוב לפני שעושים צעד כזה ושוברים את חוזי האוכל והסחורות לשנה הבאה. זה הרי יתפרסם מייד בכל העולם ויקבל את הכותרות הראשיות בעיתונים, ותושבי המובלעות-מכלאות ידעו על כך בן רגע.

- תושבי המובלעות-מכלאות - קרא היועץ ההשקפתי לממשלה, תוך שהוא חובט בידו שוב על השולחן - מאמינים בדברי הגמרא הקדושה! אני מקבל דו"חות מודיעין על מה שקורה שם, רחמנא ליצלן. הם מאמינים באמונה שלמה ב"שית אלפי שנין הוי עלמא, וחד חרוב". הם אמנם תינוקות שנשבו ולכן המסקנה שלהם מזה היא אחרת משלנו, ה' ירחם. מבחינתם קץ העולם משמע אכול ושתה כי מחר נמות, רחמנא ליצלן. אבל הם מאמינים. יהודי הוא מאמין, רק על התאוות שלו אינו יכול להתגבר, אחרי ששיקע עצמו בטומאה ובפגם הברית.

- נכון - אמר שר החוץ - אך רק בקשר לחילונים שם. המזרחניקעס במובלעות-מכלאות, לפי דו"חות המודיעין, אינם מאמינים ב"חד חרוב". כל היום הם עושים שם צחוק מיראי השם שמתכוננים לסוף העולם תוך כמה חודשים. המזרחניקעס במובלעות-מכלאות טוענים שבמורה נבוכים יש פשט אחר בגמרא הזו, ועוד כל מיני פטפוטים של משכילים. והמזרחניקעס שם הם גם כן איזה מליון או שניים, ולהתקוממות שלהם תהיה משמעות קשה.

- מסססססססססססרחניקעס - התיז היועץ ההשקפתי לממשלה, ועיניו רשפו בשנאה. - מזרחניק הרי גרוע מחילוני! כך לימד אותנו המהר"ש שבדרון זי"ע, כבר לפני שלוש מאות שנה...

השרים ידעו שכעת יבוא שוב הווארט של המהר"ש שבדרון על הרש"י בפרשת תולדות. היועץ ההשקפתי לממשלה לא נלאה מלחזור על הווארט הזה בכל פעם מחדש. אף שמן הסתם השמיע אותו בימי חייו כבר כמה אלפי פעמים, הוא היה מרצה אותו שוב כל פעם באריכות, עם כל הקנייטשים, ולשרים לא היתה ברירה אלא להעמיד פנים כאילו הם שומעים את הווארט בפעם הראשונה.

- על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי" - אמר היועץ ההשקפתי לממשלה, כולו מדושן עונג - מפרש רש"י: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר - יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על פתחי עבודה זרה - עשיו מפרכס לצאת". והנה, דבר זה שהיה התינוק רץ ומפרכס לצאת כשהיתה רבקה אמנו, עליה השלום, עוברת ליד ישיבה, בודאי לא הפריע לרבקה הצדקת. אדרבה, מסתמא הצדקת הזו רק שמחה על כך. מה הפריע לה - שהיה רץ ומפרכס לצאת גם כשעברה על פתחי עבודה זרה. וקשה מאד: אם כן, במה נתקררה דעתה כשאמר לה הנביא מפי הקב"ה: שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך יפרדו - כעת היא יודעת שיש לה תאומים. יופי. אבל עדיין אחד מהם זה עשיו, שרץ בכל כוחו כשהוא רואה עבודה זרה. נו - מה הרווחנו עכשיו יותר ממקודם? קודם היא חשבה שזה אותו אחד, ועכשיו היא יודעת שהם שניים. עדיין יש לה בבטן ילד שרוצה לרוץ לעבודה זרה!"

כל השרים העמידו פנים מתפעלים מחומר הקושיא.

- "אלא" - קרא היועץ ההשקפתי לממשלה בהנאה - "אלא, מסביר המהר"ש שבדרון, זכותו יגן עלינו, שבתחילה רבקה אמנו פחדה שיש לה בבטן מזרחניק... מסרחניק... מססססרחניק... אחד שרואה ישיבה - נכנס, רואה קולנוע - נכנס. רואה בית כנסת - נכנס, רואה חוף מעורב - נכנס... על זה בכתה רבקה אמנו, זעקה: למה זה אנוכי!! בן מזרחניק - מוטב שלא נולד... אבל כשאמר לה הנביא: שני גויים בבטנך, נתקררה דעתה. אחד כשר, ואחד חילוני... עדיף חילוני ממזרחניק!"

- חחחח.... חיחיחיחיחי.... חוחוחוחוחו... השרים העמידו פנים כי הם גועים מצחוק מן החידוד החריף של המהר"ש שבדרון. כל שר ניסה לצחוק צחוק קולני יותר, כדי שהיועץ ההשקפתי לממשלה יראה כמה הוא חזק בהשקפה. אבל טבעו של צחוק שהוא מתגלגל, וכך הפך במהרה הצחוק המעושה לצחוק אמיתי. השרים צחקו על שבדרון, על היועץ, ועל עצמם. האווירה בחדר הוקללה עד שחזרה ונעשתה נינוחה. חזרו לעניין הראשון. שר החוץ הדגיש כי מעבר לחשש ממרד של המזרחניקעס, ישנה גם בעיה של התגרות באומות, שכן הנכרים החתומים על חוזי אספקת המצרכים לא יאמינו בסיפור על קץ העולם ויחשבו שהיהודים עושים מהם צחוק כדי להרוויח על חשבונם, ומי יודע לאן יתגלגלו הדברים.

היועץ ההשקפתי לממשלה חבט בידו על השולחן, וסיכם:

- שמענו את כל הצדדים. מחד גיסא, להזמין אוכל ומצרכים כמו בכל שנה כאשר על פי הגמרא הקדושה תוך כמה חודשים לא יישאר שום אדם חי על האדמה, מראה על חסרון באמונה ועל פגם חמור בהשקפה, ויש בזה חשש מינות חלילה. מאידך, הטענה של התגרות באומות היא גם טענה חזקה. כל זמן שלא נכנסנו לאלף השביעי עלינו להיצמד לשולחן ערוך על כל פרטיו ודקדוקיו, ואיסור התגרות באומות הוא הרי הלכה קבועה. אי לכך אני מציע שננהג בזה בבחינת יחלוקו. חמישים מליארד ש"ח יישארו אצל שר האוצר והוא ישלם בהם מקדמות. שר האוצר יוכל להסביר לספקים שאנחנו שוקלים שינויים השנה ולכן לא נשלם כעת את מלוא המקדמות כמו בכל שנה. מי שזה לא מתאים לו, זכותו לא להמשיך לעבוד איתנו. חלק מהכסף הזה יכול ללכת גם לידידינו ר' ישכר-דב-אהרן-מרדכי ור' גבריאל-יוסף-נפתלי, כדי שיצטיידו בעזרתו בחבילות מוכנות של מזון לשחקים ובמגבונים לחים עד שיתחיל המן. ר' ישכר-דב-אהרן-מרדכי ור' גבריאל-יוסף-נפתלי יסתדרו כבר ביניהם כמה מן הכסף יקבל כל אחד מהם. ואילו את החצי השני, חמישים מליארד ש"ח האחרים, אני מציע להשאיר אצלי. אני כבר אדע איך להשתמש בסכום הזה באופן מתאים לקראת הימים הגדולים המתרגשים עלינו. בזה שחצי מהסכום הקבוע למקדמות ישמש אותנו לעניינים אחרים נראה לכל שאין לנו שום ספק באמונה, חס ושלום, וברור לנו שכל האמור בגמרא בעניין אלף השביעי יתקיים כפשוטו.

נערכה הצבעה, והצעת היועץ ההשקפתי לממשלה התקבלה פה אחד. השרים כולם העדיפו לחזור לביתם באופן עצמאי, על רגליהם, ואף אחד מהם לא רצה לעשות זאת כשהוא ארוז בשקית. כמה חדי עין מבין השרים שמו לב לחיוך החמדני-שטני שהתפשט על פניו של לפקוביץ' לאחר שהצעתו אושרה, אולם הם כמובן לא העזו לומר דבר.

פלאי פלאות

10

היה ערב חם של התחלת הקיץ, שבוע אחרי חג השבועות תתקצ"ט. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בויאר ישב ולמד בביתו, מנסה להתקדם מעט בכתיבת ספרו החדש "שמירת הפיפי כהלכתו" (שם זמני), כשנשמעה הדפיקה בדלת. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו קם לפתוח. בפתח ניצב אחד מחסידי ארל'ך, לבוש בחלוק הכחול המפוספס. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו הוציא מטבע לתת לו, אך הלה סירב. הוא רוצה לדבר איתו בעניין חשוב. ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו הכניס את האורח לביתו וישב עימו ליד השולחן, לשמוע מה בפיו.

האורח הציג את עצמו כהרב בנימין-זלמן-תנחום ברנסדורפר, ראש "מכון נטעי גבריאל השלם". נגיד מארצות הברית, חסיד פאפא, תרם להוצאה חדשה של הסדרה הקלאסית של המוהר"ג ציננער זי"ע מלפני מאתיים וחמישים שנה. בזמנו נחשב חיבורו של המוהר"ג ציננער ספר פורץ דרך, בשל כינוסו את מנהגיהן הרבים של הקהילות והחצרות החסידיות השונות ברשימות מסודרות לפי הנושאים ההלכתיים הרלוונטיים. הסדרה של המוהר"ג ציננער היתה פופולרית מאחר והקיפה תחומים רבים שהספרות ההלכתית הרגילה אינה נזקקת אליהם. בשנת תשס"א, למשל, הוציא המוהר"ג ציננער 'נטעי גבריאל' על "תגלחת הילדים: הולכתם לחדר וסעודת החומש", ואילו בסוף ימיו, בשנת תשפ"ה, הגדיל לעשות והוציא 'נטעי גבריאל' על "גמילת הילדים: הפסקת הטיטולים והולכתם לבית הכסא". אולם מאז עברו כבר למעלה ממאתיים שנה, והקהילות החסידיות התרבו, ברוך השם, בכמות ובאיכות. מנהגים חדשים צמחו, חומרות ייחודיות נוצרו, ונתווספו המון הנהגות פרטיות של כל אחת ואחת מחצרות הקודש שצצו בינתיים בהמוניהן. הגיעה העת לכנס כל זאת בספר ולדון בכל אחד ואחד מן המנהגים וההנהגות החדשים כראוי לו.

בעזרת תמיכת הנדיב הפאפער הקים ברנדסדורפר את "מכון נטעי גבריאל השלם", שכיום עובדים בו עשרות אברכים וחוקרים. פרי תנובתו של המכון, הכרך הראשון בסדרה לפי סדר השולחן ערוך, "נטעי גבריאל השלם - הלכות השכמת הבוקר", אמור לצאת לאור תוך שבועות ספורים. מבינים שאת המשך העבודה הכבירה יעשו כבר במתיבתא דרקיעא, בין העננים, אבל כל זמן שנמצאים על הארץ חייבים לנהוג כבני אדם, לחדש, לכתוב ולהדפיס כבני אדם, עד הרגע האחרון. דא עקא - מעשה שטן. ההדפסה מתעכבת בשל הנהגה אחת, ודווקא מחצר הקודש תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד - חצרו של הרב ברנדסדורפר, ראש המכון. ככל שעמלו לא הצליחו למצוא להנהגה זו מקור או לספק לה הסבר הלכתי, או לפחות הסבר חסידי. והרי לא יתכן שדווקא ההנהגה מחצר הקודש אליה משתייך ראש המכון המוציא לאור תחסר. ומה יאמר הרבי? בינתיים נעצר אפוא הכל. יושבים בטלים וממתינים עד שיימצא הפתרון.

- באיזו הנהגה מדובר? שאל ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו בסקרנות.

- הו - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בקול שחציו התלהבות וחציו יאוש - זו הנהגה בת כשבעים שנה לפחות. מזה שלושה דורות, עוד כשנתכנתה קהילתנו 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק' בלבד, לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-דוד' ל'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן', ובודאי לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד' לבין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-משה'. לפי כל העדויות, כבר אבינו הזקן, אדמו"ר מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק זי"ע, הקפיד מאד שיקנחו בבית הכסא בנייר טואלט בצבע אפרסק בלבד, והנהגה קדושה זו נשתמרה בקהילתנו עד היום. אך עד עתה - השפיל עיניו הרב בנימין-זלמן-תנחום-ברנסדורפר בצער - לא מצאתי לכך שום ביאור, אף שכמובן אני מאמין באמונה שלמה שיסודותיה של הנהגתנו בהררי קודש ויש בה טעמים וסודות נפלאים.  

- מעניין מאד - ליטף ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו את זקנו - מהיכי תיתי שתהא קפידא של חסידות על צבע נייר הטואלט שמקנחים בו?

- הרי על זה אני יושב ושובר את הראש - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בתיסכול - חמישים עמודים בכרך החדש הקדשנו לדיני הקינוח בבית הכסא. כללנו בהן הנהגות קדושות שהתפתחו במאתיים השנים האחרונות באלפי קהילות חסידיות, ולכולן מצאנו מקור והסבר, כולל למוזרות ולתמוהות שביניהן. בחצר הקודש ביאלא-רמת-אהרן-עמק-הארזים-גבעת-חלפון, למשל, נהגו שלא לקנח כלל בנייר אלא באבנים ובחרסים בלבד. לאחר יגיעה רבה ובירור מעמיק הצענו לכך שני הסברים אפשריים: רצון להתרחק מפגעי הטכנולוגיה והמודרנה מחד, ומאידך שאיפה להידבק בדרכי התנאים והאמוראים הקדושים שקינחו רק באבנים ובחרסים ונייר טואלט מעולם לא נגע בטוסיק שלהם, כמו שמוכח בגמרא בהרבה מקומות. בחצר הקודש קרלין-פינסק-דונייצק-לוקוב-נסכיז' מתירים שימוש בנייר טואלט, אבל אוסרים מגבונים לחים. גם בזה מצאנו טעם לשבח - גזירה אטו דיאודורנט. אבל דווקא להנהגתנו לא מצאנו שום ביאור, ככל שהשתדלנו והתאמצנו. ממש "וכרמי שלי לא נטרתי".

- ומה אתם רוצים ממני? שאל ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו.

- אמרו לנו שבבני ברק ברובע רל"ו יש תלמיד חכם גדול שחיבר ספר שלם על הנושאים הללו, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", וחשבנו שאולי תוכלו לעזור לנו - אמר הרב ברנסדורפר במבוכה.

- ואולי יסוד המנהג הוא בטעות? - אמר ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו - יתכן שבמכולת ליד ביתו של האדמו"ר הזקן שלכם היו מביאים משום מה רק נייר טואלט בצבע אפרסק וזה מה שהיה זמין לרבנית שלו לקנות, ואתם חשבתם שיש בזה איזו קפידא על הצבע דווקא. הרי כעין זה הוא ההסבר לחומרת אסלות פסח של הבריסקער בימינו. לא כמו שהם אומרים שחוששים לגרגר חיטה שלא נתעכל ונתחמץ כעת במימי האסלה, אלא מפני שלפני שלוש מאות שנה נשברה פעם האסלה בביתו של ר' וועלוולי בדיוק בערב פסח וראו אותו חוזר הביתה אחרי שריפת חמץ עם אסלה חדשה, ומזה הבינו בטעות שלדעתו צריך אסלה מיוחדת לפסח. כך שמעתי מר' יוסף דב מייזלמן לפני כעשרים שנה בשיעור שנתן כאן ברובע.

ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו עצר בדיבורו, מבוהל, כששם לב כי בטעות הזכיר את האיש שאסור להזכיר את שמו, ראש הישיבה לשעבר היושב כעת במעצר מינהלי בגין דעות פסולות ומינות. ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו הציץ בחרדה בפניו של הרב ברנסדורפר לראות כיצד הוא מגיב, אבל הלה כלל לא שם לב לכך. ברנסדורפר היה שקוע במחשבותיו בעולמו שלו, והזדעק:

- חס ושלום! העולם אינו הפקר. דברים בכלל ישראל אינם מתרחשים במקרה ובטעות. הקב"ה משגיח בעולמו! הנהגה הקיימת בחצר-קודש במשך שבעים שנה, ודורות של חסידים יראים ושלמים מסרו עליה את הנפש, אינה יכולה להיות תוצאה של טעות, חס ושלום. רק השבוע אמר הרבי שליט"א בטיש בשם הפריערדיקער רבי, זכותו יגן עלינו, שחסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד שאין לו בבוקר נייר טואלט בצבע אפרסק לנקות עצמו, עובר זמן קריאת שמע ואינו מבטל חלילה מנהגנו לקנח בנייר טואלט בצבע אפרסק דייקא. הרי אם מתחילים לזלזל במסורת אבות, בבחינת שאל אביך ויגדך זקניך יאמרו לך, מגיעים משם בקלות לדיוטא התחתונה. כך התחילו המשכילים הראשונים לפני חמש מאות שנה, וראו היכן הם היום. מילא אם הייתם אומרים שהקפידא על נייר טואלט בצבע אפרסק היא כמו ההנהגה של ויז'ניץ לא לאכול דגים בפסח, עליה אמרו צדיקים שרק משיח יגלה את טעמה. אבל לומר שהמקור הוא סתם טעות? חס ושלום.

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו חש שהדם עולה לראשו. הוא כמעט גמר בדעתו לאוחזו לחסיד שוטה זה בצווארונו ולהשליכו מכל המדרגות, אך אז נזכר בחברו, ר' שמריהו-יוסף-נסים-גדליה ברטלר, במידותיו הטובות, בסבלנותו, ב"המלכת את חברך בנחת רוח" שלו. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו החליט ללמוד מחברו וללכת בדרכיו. הוא השתלט על עצמו ואמר לארל'ה שלפניו בזהירות:

- לא מסתבר לעבור זמן קריאת שמע בגלל החומרא על פי חסידות להקפיד על נייר טואלט בצבע אפרסק דווקא. אני בטוח שגם אדמו"ר הזקן שלכם שתיקן את הקפידא הזו לא התכווין להעמיד דבריו במקום דאורייתא. כנראה שלא הבנתם נכון את דברי הרבי שליט"א בטיש בשם הפריערדיקער רבי. אבל אדרבה, הגידו לי - אולי יש אצלכם בכתובים, באחד מספרי החסידות שלכם, משהו על קינוח בנייר טואלט? יתכן ששם נמצא הפתרון לתעלומה.

ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" גירד בפדחתו כמה דקות ונבר בזכרונו. לבסוף אורו עיניו והוא אמר:

- יש משהו. בספר "שיח שרפי קודש - רבותינו בעלי התולדות", סימן קי"ג, מסופר שפעם אחת באה הרבנית לפני כ"ק אדמו"ר הזקן מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק זי"ע והתאוננה בפניו שדדיה קטנים מאד, והיא חוששת שיש בזה משום "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה", רחמנא ליצלן. אמר לה אדמו"ר: טלי לך גליל נייר טואלט, תילשי ממנו ושפשפי בנייר בין שדייך. התפעלה הרבנית ושאלה: סגולה זו מכתבי האריז"ל היא? - לא - ענה לה אדמו"ר - פשוט ראיתי שבטוסיק זה עזר לך בהפלגה גדולה.

- אה! המעשה הזה לא מקדם אותנו - אמר ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו, ושקע בהרהורים.

ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" פנה לכלי הנשק האחרון שלו, אותו הכין מראש למקרה כזה:

- הרב בויאר! הרבי שליט"א מבקש כי תבואו לומר שיעור בקהילתנו בענייני אלף השביעי. ברוך השם, אמנם אנחנו חסידים, אבל יש לנו כמה וכמה כוללים ובהם מאות אברכים מצויינים, וגם בעלי הבתים אצלנו כולם קובעי עיתים ויודעי ספר. הרבה רוצים לשמוע על המחלוקת של הרב ברטלר והרב לאקשנקאכער בעניין פיפי וטוסיק באלף השביעי והמסתעף. בואו להגיד אצלנו שיעור, ואולי אגב זה תמצאו גם יישוב למנהגנו אשר יסודתו בהררי קודש. וכמובן, מתן שכרה בצידה בעין יפה.

ברנסדורפר לא יכול היה להחמיץ את הזיק שנדלק בעיני ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לשמע המשפט האחרון. סוכם כי השיעור יתקיים בראש חודש תמוז הבא עלינו לטובה.

לימוזינה מפוארת הגיעה ביום המיועד כדי להסיע את ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו להיכל הגדול של תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד בירושלים. כמאה מטרים לפני הכניסה הוקם שער כבוד ענק, במרכזו התנוסס סמל החסידות - גליל נייר טואלט ענקי בצבע אפרסק. סרטים ארוכים של נייר טואלט בצבע אפרסק נמתחו בצורת קשת עגולה מן הגליל שברום השער עד הארץ, וקושטו בנורות צבעוניות בצבע אפרסק ובאפרסקים חיים וריחניים שפוזרו לאורכם בנדיבות. מאחורי השער נמתחו שולחנות ארוכים, מכוסים מפות בגוון אפרסק, ועליהם כיבוד עשיר: סלט הערינג ואפרסק, קוגל אפרסקים, קנקני מיץ אפרסק, ליקר אפרסק, לפתן אפרסקים. רק מפיות לניגוב הידיים לא היו. במקומן הוצבו בכל מקום סלסילות ענקיות, מלאות גלילי נייר טואלט בצבע אפרסק.

האדמו"ר מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד בעצמו יצא לקבל את פניו של ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו, ושניהם נכנסו שלובי זרוע לבית המדרש הגדול של הקהילה, מלווים בשירת "צהלי ורוני" סוערת מפי החסידים הנלהבים. האדמו"ר התיישב בכסאו המלכותי על הבימה, ור' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נשען על הסטנדר לידו ופתח בשיעורו מול קהל של כשלושת אלפים חסידים.

שיעורו של ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נמשך שעה וחצי והיה בנוי לתלפיות, מלאכת מחשבת של ממש. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו סקר עניינים שונים בהם דן בספרו "הטוסיק בהלכה ובאגדה", ובזה אחר זה קישר אותם לענייני אלף השביעי הבא עלינו לטובה, כשהוא אורג נימא בנימא באופן גאוני. קהל האלפים ישב מרותק ולא החסיר אף מילה. כשהגיע ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו למחלוקת בין הרב ברטלר לרב לאקשנקאכער אם יהיה פיפי וטוסיק באלף השביעי או לא, הרכינו השומעים את גופם קדימה כדי שלא להחסיר אף פרט, ועיניהם נצצו בציפיה. אנחת רווחה עצומה פשטה באולם הענק, מקצה אל קצה, כשקבע ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו כי עמדתו של הרב לאקשנקאכער מופרכת לחלוטין. אין ספק שהרב ברטלר צודק. פיפי וטוסיק הם עניין נצחי. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו אמר שהמחלוקת מוכרעת לגמרי מדברי מדרש תנחומא על פסוק וראית את אחורי: "כל האיברים בטלים לעתיד לבוא ופיפי וטוסיק אינם בטלים, שנאמר: כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש, נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערוות מצרים". ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו הסביר את דברי המדרש על פי הפחד יצחק לרב הוטנר. אין הכוונה שכל האיברים ייבטלו ממש ולאנשים יהיה רק פיפי וטוסיק, שאם כן איך יקיימו מצוות התלויות בדיבור הפה ובעשיית הידיים וכדומה? הרי מעיקרי האמונה שאין התורה והמצוות בטלים לעתיד לבוא. אלא כוונת המדרש היא שלעתיד לבוא כל האיברים יאירו בבחינת אתערותא דלעילא, אבל גם היקום כולו יאיר באור כזה, כמו שכתוב: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ממילא, באור העצום שיאיר לעתיד לבוא ויקיף את האדם מכל צד לא יראו יותר ידיים ורגליים למשל, כי הם יאירו באותו אור עצמו שיאיר סביבם וייבטלו בו באחדות אחת נפלאה, וכל הגוף יטבע בערפל האור מסביב. מה שאין כן פיפי וטוסיק שהם בבחינת אתערותא דלתתא, שזהו אור בהיר פי כמה מאור אתערותא דלעילא, כמו שכתוב בזוהר: מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, וממילא ייחודיותם של פיפי וטוסיק לא תפסיק גם לעתיד לבוא, וכשאנשים ילכו ברחוב בתוך ים האור זה ייראה כאילו יש להם רק פיפי וטוסיק זוהרים ומאירים באור יקרות על פני כל סביבתם.

רחש של התפעלות עבר באולם מדברי המחשבה המעמיקים שהשמיע ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו. אלפי זוגות עיניים נתלו בו בהערצה בעודו ממשיך:

- ומכאן נבוא לעניין עבורו התאספנו: הנהגת קהל קדוש תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד לנגב את הפיפי והטוסיק בנייר טואלט בצבע אפרסק דווקא. ולפי מה שנתבאר דשייך העניין של פיפי וטוסיק ביתר שאת ויתר עוז אף באלף השביעי, ממילא ברור שקהל קדוש דתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד ימשיכו בהנהגת הקודש שלהם לעתיד לבוא גם כן, ובוודאי יכינו להם בהכנה דרבה בהחבילות שמכינים להתעופף עימן בעוד ג' חודשים סך מספיק מנייר בצבע זה. אלא שצריך להבין, צבע אפרסק בדווקא על שום מה? ונראה ליתן טעם לשבח, שהרי ידוע כמה כרכרו הפוסקים על נשים שלא תקנחנה עצמן בבית הכסא בנייר לבן, שלא לכנוס בשאלות כתמים, אלא בנייר צבעוני דווקא; וכל הקרוב קרוב לאדום הרי זה משובח. ומשום גזירה זכרים אטו נקבות ולא פלוג רבנן גזר האדמו"ר שלכם שכולם יקנחו רק בנייר בצבע אפרסק, ובזה יצאנו מכל החששות. ובזכות שמירת התקנה וקיום לא תטוש בעזר השם נזכה השנה הזאת כולנו להיות מבעלי הכנפיים, וכמובן עם פיפי וטוסיק, גלילי נייר טואלט בצבע אפרסק בחבילותינו ואדמו"ר שליט"א בראשנו, והוא יוליכנו לקבלת פני משיח צדקנו, במהרה בימינו.

השיעור תם, ופרץ של קולות נרגשים מילא את חלל האולם בבת אחת, כאילו הוטלה לתוכו פצצה. הלמדנים החלו לדון ביניהם בפתרון הגאוני שמצא ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו, ואילו החסידים שלא היו יודעי ספר מצאו פורקן בתרועות התלהבות ומחיאות כפיים. האדמו"ר פרץ בבכי, ולעיני הכל קם וחיבק את ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו. אחרי רגע נטל האדמו"ר לידיו גליל נייר טואלט בצבע אפרסק, קרע את הדבק שבראשו ומסר את קצה הסליל הנפתח לר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו. בעצמו אחז האדמו"ר בקרטון האפור הפנימי של הגליל, ומייד יצא עימו במחול לרוחב הבימה תוך שהסליל מתגלגל לו מידו לידי ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו, כמו במצווה-טאנץ. החסידים התחילו לקפוץ ולרקוד, והמקהלה פתחה בניגון קצבי:

אשר יצר, את האדם, איי איי איי בחכמה... איי איי, וברא בו, איי איי איי, נקבים נקבים, נקבים נקבים, נקבים נקבים, איי איי איי חלולים חלולים... איי איי איי, נקבים נקבים, איי איי איי אשר יצר...

האדמו"ר יצא. החסידים הגרגרנים עטו על שולחנות הכיבוד, ואילו הלמדנים שבימיהם התאספו סביב ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו כדי לפלפל עימו על שיעורו. היו כאלו שטענו כי אינם מוצאים בתנחומא את המדרש שהוא ציטט ממנו, ור' חיים שאול-אברהם-ישעיהו ענה להם כי הדברים נמצאים בתנחומא כתב יד שבאוסף ר' רפאל רייכמן זצ"ל מישיבת מאה שערים. אחרים העלו שאלות וטענות נוספות, ור' חיים שאול-אברהם-ישעיהו שקע עימם בפלפולא דאורייתא שכולו תענוג וסיפוק רוחני.

אך פתאום, תוך שהוא מתווכח עם אחד השואלים, הפסיק לפתע ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו בדיבורו והחוויר כסיד. הוא הציץ שוב מזווית עינו כדי לוודא כי אכן זהו האיש הניצב מן הצד, אך למרות שמונה השנים שחלפו מאז ראהו לאחרונה, לא היה מקום לספק. פאותיו וזקנו של הלה אמנם הלבינו בינתיים כמעט לגמרי, אבל כן... זה הוא. זרח זיינוול תחתלעקער, היזם אצלו הפסיד ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו את כל חסכונותיו, בגלל עצמות הסרדינים שהתגלו באדמה עליה היתה אמורה להיבנות הדירה שקנה ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו עבור בנו משה-הלל-ברוך-מרדכי.

*המשך יבוא*

בנימין-זלמן-תנחום ברנסדורפר כחכח קמעא בגרונו, ופתח: הערסט, רעב חיים-שאול-אברהם-שעיה, אנחנו לא כל כך רגילים לדבר, כי ההשקופע שלנו שונה, וכידוע נהרא ופשטיה, אבל אתמול קרה לי מקרה שעורר בי ספקות, ומכיון שמתוך ספריכם ניכר שאתם בקיאים בעיון הסוגיות ובעוד ענינים אולי תעזרו לי. אני רגיל להעתיק מספרי קדמונים כל מיני מנהגים ואמרות שפר מחוכמות, וכמובן אני יושב רק בספריות המאושרות ע"י היועץ ההשקפתי לממשלה.
אמנם אתמול, התפתחה תגרה קטנה בין שני חסידים האחד מקרעכצן עילית והשני מקרעכצן תחתית, ואצלם כידוע הולכים מכות בכל הזדמנות, תוך כדי הריתחא של המחלוקת לשם שמים (שהרי כבר השומן שמואל זיע"א העיד על הרה"ק מקרעכצן כי מובטחני באברך הזה שהוא וכל צאצאיו יעשו רק לשם שמים, ומזה נודע בשערים שגם כשעושים צרכיהם זה רק לש"ש, ואפי' עושים זה על זה), ותוכ"ד קיום מצוות הריתחא, נפל עמודון הספרים, ומתחתיו היה ארגז, עם ספרים שנמצאים שם כבר שנים רבות מאד, ואני שמחתי על המראה, כי דרכי ללקט נפזרים מספרי קדמונים, ושמה היו ספרים נדירים יקרי הערך אשר לא ראיתים בשום ספריה.
אחד שמו 'מורה נבוכים', והמחבר משה בן מיימון, מן הסתם אין זה הרמב"ם הידוע, כי לא ראיתי בשום מקור שהרמב"ם חיבר ספר כזה, וענין הספר כנראה ביאורי מילים, כך ראיתי בפרקים הראשונים שעוסק בביאורי מלים, ושמרתיו לי לעת הצורך להעתיק ממנו ביאורי מילים לספרי החדש על הלכות מילה.
עוד ספר אחד מצאתי שם ושמו 'תלמוד בתרא' על מסכת זבים, מאת הרב וכו' נתי-סוסרטי-פעטשי-המבורגר, ומאריך כדרכו בענינים הקרובים ללבי כגון זיבה שחלה באמצע מילה, וגם בספרך על שמירת הברית יש כעין זה, ושם תוך כדי הדברים כותב הרב נתי-סוסרטי-פעטשי-המבורגר כי ידוע מצדיקים שהמאמר שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים הוא לאו דוקא, אלא שבאלף השביעי יתעלה ויכין את עצמו יותר לקראת משיח, אבל לא ייחרב, וענין הכנפיים כבר ביאר הרמב"ם (אולי כוונתו למחבר הספר מורה נבוכים וכנ"ל) באופן אחר.
כעת השאלה, המשיך בנימין-זלמן-תנחום ברנסדורפר, שאני רוצה להוציא קונטרס חדש שיהיה להיט גדול, בסוגיית הכנפיים, אלא שאני רוצה לצטט מתוך הספר של הרב נתי-סוסרטי-פעטשי-המבורגר, ופה יש לי חשש גדול של להסתבך עם היועץ ההשקפתי בציטוט לא מאושר, בפעם הקודמת זה הסתיים אצל אחד המלקטים בארבעים מכות אחוריים. לכן אני פונה אליך בתור מחבר דגול עם הרבה נסיון, שתנסו לגשש אצל העוזר של העוזר של הסגן של היועץ, מה דעתו על הספר הזה?
חיים-שאול-אברהם-שעיה הסתכל בעיניו המזוגגות דמויות העגל של ר' בנימין-זלמן-תנחום, והתחיל לגעות בצחוק מתגלגל, רטטו סנטריו, רטטה בטנו, רטט הסטנדר, ואפילו השולחן זמזם קלות, חי חי חי חי. מה מצחיק אותך שאל בנימין זלמן תנחום בחרדת מוות?
חיים שאול אברם שעיה ניסה לפתוח את פיו לענות, אבל פרץ חדש של צחוק אימתני החניק אותו... אתה אומר שהספר הזה.... ושוב חזר הצחוק ושיתק אותו כליל.
עוד לפני שהספיק חיים שאול אברם שעיה להעביר את המסר החשוב, נפרצה הדלת, ושלשה רודפים נעלמים מפלוגת אברכי חרש פרצו אל החדר ולקחו אותו איתם כשהוא אזוק בשני גרטלים...

טחורן ליטאי מצוי כתב:בנימין-זלמן-תנחום ברנסדורפר כחכח קמעא בגרונו, ופתח: הערסט, רעב חיים-שאול-אברהם-שעיה, אנחנו לא כל כך רגילים לדבר, כי ההשקופע שלנו שונה, וכידוע נהרא ופשטיה, אבל אתמול קרה לי מקרה שעורר בי ספקות, ומכיון שמתוך ספריכם ניכר שאתם בקיאים בעיון הסוגיות ובעוד ענינים אולי תעזרו לי. אני רגיל להעתיק מספרי קדמונים כל מיני מנהגים ואמרות שפר מחוכמות, וכמובן אני יושב רק בספריות המאושרות ע"י היועץ ההשקפתי לממשלה.
אמנם אתמול, התפתחה תגרה קטנה בין שני חסידים האחד מקרעכצן עילית והשני מקרעכצן תחתית, ואצלם כידוע הולכים מכות בכל הזדמנות, תוך כדי הריתחא של המחלוקת לשם שמים (שהרי כבר השומן שמואל זיע"א העיד על הרה"ק מקרעכצן כי מובטחני באברך הזה שהוא וכל צאצאיו יעשו רק לשם שמים, ומזה נודע בשערים שגם כשעושים צרכיהם זה רק לש"ש, ואפי' עושים זה על זה), ותוכ"ד קיום מצוות הריתחא, נפל עמודון הספרים, ומתחתיו היה ארגז, עם ספרים שנמצאים שם כבר שנים רבות מאד, ואני שמחתי על המראה, כי דרכי ללקט נפזרים מספרי קדמונים, ושמה היו ספרים נדירים יקרי הערך אשר לא ראיתים בשום ספריה.
אחד שמו 'מורה נבוכים', והמחבר משה בן מיימון, מן הסתם אין זה הרמב"ם הידוע, כי לא ראיתי בשום מקור שהרמב"ם חיבר ספר כזה, וענין הספר כנראה ביאורי מילים, כך ראיתי בפרקים הראשונים שעוסק בביאורי מלים, ושמרתיו לי לעת הצורך להעתיק ממנו ביאורי מילים לספרי החדש על הלכות מילה.
עוד ספר אחד מצאתי שם ושמו 'תלמוד בתרא' על מסכת זבים, מאת הרב וכו' נתי-סוסרטי-פעטשי-המבורגר, ומאריך כדרכו בענינים הקרובים ללבי כגון זיבה שחלה באמצע מילה, וגם בספרך על שמירת הברית יש כעין זה, ושם תוך כדי הדברים כותב הרב נתי-סוסרטי-פעטשי-המבורגר כי ידוע מצדיקים שהמאמר שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים הוא לאו דוקא, אלא שבאלף השביעי יתעלה ויכין את עצמו יותר לקראת משיח, אבל לא ייחרב, וענין הכנפיים כבר ביאר הרמב"ם (אולי כוונתו למחבר הספר מורה נבוכים וכנ"ל) באופן אחר.
כעת השאלה, המשיך בנימין-זלמן-תנחום ברנסדורפר, שאני רוצה להוציא קונטרס חדש שיהיה להיט גדול, בסוגיית הכנפיים, אלא שאני רוצה לצטט מתוך הספר של הרב נתי-סוסרטי-פעטשי-המבורגר, ופה יש לי חשש גדול של להסתבך עם היועץ ההשקפתי בציטוט לא מאושר, בפעם הקודמת זה הסתיים אצל אחד המלקטים בארבעים מכות אחוריים. לכן אני פונה אליך בתור מחבר דגול עם הרבה נסיון, שתנסו לגשש אצל העוזר של העוזר של הסגן של היועץ, מה דעתו על הספר הזה?
חיים-שאול-אברהם-שעיה הסתכל בעיניו המזוגגות דמויות העגל של ר' בנימין-זלמן-תנחום, והתחיל לגעות בצחוק מתגלגל, רטטו סנטריו, רטטה בטנו, רטט הסטנדר, ואפילו השולחן זמזם קלות, חי חי חי חי. מה מצחיק אותך שאל בנימין זלמן תנחום בחרדת מוות?
חיים שאול אברם שעיה ניסה לפתוח את פיו לענות, אבל פרץ חדש של צחוק אימתני החניק אותו... אתה אומר שהספר הזה.... ושוב חזר הצחוק ושיתק אותו כליל.
עוד לפני שהספיק חיים שאול אברם שעיה להעביר את המסר החשוב, נפרצה הדלת, ושלשה רודפים נעלמים מפלוגת אברכי חרש פרצו אל החדר ולקחו אותו איתם כשהוא אזוק בשני גרטלים...

אמנם הראיתי להוד כ"ק מרן שליט"א ומילא פיו שחוק, ומי יודע כמה נסבול בעד זה, כדאיתא דיום דקא מחייך רבי אתיא פורעניתא לעלמא.
ועם כל זה חוששני שאיאלץ למוחקו, שכן סוף סוף אינו בתכלית יותרת הכבוד שמחוייבים אנו בו כלפי הוד כ"ק מרן שליט"א, חברותא כלפי שמיא בתמיה.

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

10

- הו - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בקול שחציו התלהבות וחציו יאוש - זו הנהגה בת כשבעים שנה לפחות. מזה שלושה דורות, עוד כשנתכנתה קהילתנו 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק' בלבד, לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-דוד' ל'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן', ובודאי לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד' לבין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-משה'. לפי כל העדויות, כבר אבינו הזקן, אדמו"ר מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק זי"ע, הקפיד מאד שיקנחו בבית הכסא בנייר טואלט בצבע אפרסק בלבד, והנהגה קדושה זו נשתמרה בקהילתנו עד היום. אך עד עתה - השפיל עיניו הרב בנימין-זלמן-תנחום-ברנסדורפר בצער - לא מצאתי לכך שום ביאור, אף שכמובן אני מאמין באמונה שלמה שיסודותיה של הנהגתנו בהררי קודש ויש בה טעמים וסודות נפלאים.  

- מעניין מאד - ליטף ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו את זקנו - מהיכי תיתי שתהא קפידא של חסידות על צבע נייר הטואלט שמקנחים בו?

- הרי על זה אני יושב ושובר את הראש - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בתיסכול - חמישים עמודים בכרך החדש הקדשנו לדיני הקינוח בבית הכסא. כללנו בהן הנהגות קדושות שהתפתחו במאתיים השנים האחרונות באלפי קהילות חסידיות, ולכולן מצאנו מקור והסבר, כולל למוזרות ולתמוהות שביניהן. בחצר הקודש ביאלא-רמת-אהרן-עמק-הארזים-גבעת-חלפון, למשל, נהגו שלא לקנח כלל בנייר אלא באבנים ובחרסים בלבד. לאחר יגיעה רבה ובירור מעמיק הצענו לכך שני הסברים אפשריים: רצון להתרחק מפגעי הטכנולוגיה והמודרנה מחד, ומאידך שאיפה להידבק בדרכי התנאים והאמוראים הקדושים שקינחו רק באבנים ובחרסים ונייר טואלט מעולם לא נגע בטוסיק שלהם, כמו שמוכח בגמרא בהרבה מקומות. בחצר הקודש קרלין-פינסק-דונייצק-לוקוב-נסכיז' מתירים שימוש בנייר טואלט, אבל אוסרים מגבונים לחים. גם בזה מצאנו טעם לשבח - גזירה אטו דיאודורנט. אבל דווקא להנהגתנו לא מצאנו שום ביאור, ככל שהשתדלנו והתאמצנו. ממש "וכרמי שלי לא נטרתי".

- ומה אתם רוצים ממני? שאל ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו.

- אמרו לנו שבבני ברק ברובע רל"ו יש תלמיד חכם גדול שחיבר ספר שלם על הנושאים הללו, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", וחשבנו שאולי תוכלו לעזור לנו - אמר הרב ברנסדורפר במבוכה.

- ואולי יסוד המנהג הוא בטעות? - אמר ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו - יתכן שבמכולת ליד ביתו של האדמו"ר הזקן שלכם היו מביאים משום מה רק נייר טואלט בצבע אפרסק וזה מה שהיה זמין לרבנית שלו לקנות, ואתם חשבתם שיש בזה איזו קפידא על הצבע דווקא. הרי כעין זה הוא ההסבר לחומרת אסלות פסח של הבריסקער בימינו. לא כמו שהם אומרים שחוששים לגרגר חיטה שלא נתעכל ומדין כבוש כמבושל במימי האסלה, אלא מפני שלפני שלוש מאות שנה נשברה פעם האסלה בביתו של ר' וועלוולי בדיוק בערב פסח וראו אותו חוזר הביתה אחרי שריפת חמץ עם אסלה חדשה, ומזה הבינו בטעות שלדעתו צריך אסלה מיוחדת לפסח. כך שמעתי מר' יוסף דב מייזלמן לפני כעשרים שנה בשיעור שנתן כאן ברובע.

ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו עצר בדיבורו, מבוהל, כששם לב כי בטעות הזכיר את האיש שאסור להזכיר את שמו, ראש הישיבה לשעבר היושב כעת במעצר מינהלי בגין דעות פסולות ומינות. ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו הציץ בחרדה בפניו של הרב ברנסדורפר לראות כיצד הוא מגיב, אבל הלה כלל לא שם לב לכך. ברנסדורפר היה שקוע במחשבותיו בעולמו שלו, והזדעק:

- חס ושלום! העולם אינו הפקר. דברים בכלל ישראל אינם מתרחשים במקרה ובטעות. הקב"ה משגיח בעולמו! הנהגה הקיימת בחצר-קודש במשך שבעים שנה, ודורות של חסידים יראים ושלמים מסרו עליה את הנפש, אינה יכולה להיות תוצאה של טעות, חס ושלום. רק השבוע אמר הרבי שליט"א בטיש בשם הפריערדיקער רבי, זכותו יגן עלינו, שחסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד שאין לו בבוקר נייר טואלט בצבע אפרסק לנקות עצמו, עובר זמן קריאת שמע ואינו מבטל חלילה מנהגנו לקנח בנייר טואלט בצבע אפרסק דייקא. הרי אם מתחילים לזלזל במסורת אבות, בבחינת שאל אביך ויגדך זקניך יאמרו לך, מגיעים משם בקלות לדיוטא התחתונה. כך התחילו המשכילים הראשונים לפני חמש מאות שנה, וראו היכן הם היום. מילא אם הייתם אומרים שהקפידא על נייר טואלט בצבע אפרסק היא כמו ההנהגה של ויז'ניץ לא לאכול דגים בפסח, עליה אמרו צדיקים שרק משיח יגלה את טעמה. אבל לומר שהמקור הוא סתם טעות? חס ושלום.

מויראד'יג, במיוחד נהניתי מ'כבוש כמבושל במימי האסלה', והנני להוסיף שראוי להם לבריסקערס לגזור גם עגבניות בפסח [גם לאחר קילוף] כי בעיני ראיתי ששכיח יותר שאין מתעכלין זרעי העגבניה במעי האדם, ויש לגזור זרע עגבניה אטו זרע חיטה.
אבל לעיקר התמיהה על נייר קינוח בצבע האפרסק, שותיה דרחשא"י לא ידענא, והרי הענין פשוט - גזירה זכר אטו נקבה! כמו שממליצים הרבנים לנשי דידן לקנח דווקא בנייר טואלט צבעוני, ועדיף כזה שמראהו קרוב לאדום, כדי להמנע משאלות של כתמים, וכדי שלא יפרץ הגדר ח"ו, עמדו וגזרו רביי תולדות אברהם יצחק שמואל יענקב ושאר כנוותייהו שגם הזכרים ישתמשו בנייר טואלט צבעוני, ושמא יש לומר שבימיהם היה שכיח בצבע אפרסק דייקא. והכל על מקומו בא בשלום.

קנייבסקי כתב:

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

10

- הו - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בקול שחציו התלהבות וחציו יאוש - זו הנהגה בת כשבעים שנה לפחות. מזה שלושה דורות, עוד כשנתכנתה קהילתנו 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק' בלבד, לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-דוד' ל'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן', ובודאי לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד' לבין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-משה'. לפי כל העדויות, כבר אבינו הזקן, אדמו"ר מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק זי"ע, הקפיד מאד שיקנחו בבית הכסא בנייר טואלט בצבע אפרסק בלבד, והנהגה קדושה זו נשתמרה בקהילתנו עד היום. אך עד עתה - השפיל עיניו הרב בנימין-זלמן-תנחום-ברנסדורפר בצער - לא מצאתי לכך שום ביאור, אף שכמובן אני מאמין באמונה שלמה שיסודותיה של הנהגתנו בהררי קודש ויש בה טעמים וסודות נפלאים.  

- מעניין מאד - ליטף ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו את זקנו - מהיכי תיתי שתהא קפידא של חסידות על צבע נייר הטואלט שמקנחים בו?

- הרי על זה אני יושב ושובר את הראש - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בתיסכול - חמישים עמודים בכרך החדש הקדשנו לדיני הקינוח בבית הכסא. כללנו בהן הנהגות קדושות שהתפתחו במאתיים השנים האחרונות באלפי קהילות חסידיות, ולכולן מצאנו מקור והסבר, כולל למוזרות ולתמוהות שביניהן. בחצר הקודש ביאלא-רמת-אהרן-עמק-הארזים-גבעת-חלפון, למשל, נהגו שלא לקנח כלל בנייר אלא באבנים ובחרסים בלבד. לאחר יגיעה רבה ובירור מעמיק הצענו לכך שני הסברים אפשריים: רצון להתרחק מפגעי הטכנולוגיה והמודרנה מחד, ומאידך שאיפה להידבק בדרכי התנאים והאמוראים הקדושים שקינחו רק באבנים ובחרסים ונייר טואלט מעולם לא נגע בטוסיק שלהם, כמו שמוכח בגמרא בהרבה מקומות. בחצר הקודש קרלין-פינסק-דונייצק-לוקוב-נסכיז' מתירים שימוש בנייר טואלט, אבל אוסרים מגבונים לחים. גם בזה מצאנו טעם לשבח - גזירה אטו דיאודורנט. אבל דווקא להנהגתנו לא מצאנו שום ביאור, ככל שהשתדלנו והתאמצנו. ממש "וכרמי שלי לא נטרתי".

- ומה אתם רוצים ממני? שאל ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו.

- אמרו לנו שבבני ברק ברובע רל"ו יש תלמיד חכם גדול שחיבר ספר שלם על הנושאים הללו, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", וחשבנו שאולי תוכלו לעזור לנו - אמר הרב ברנסדורפר במבוכה.

- ואולי יסוד המנהג הוא בטעות? - אמר ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו - יתכן שבמכולת ליד ביתו של האדמו"ר הזקן שלכם היו מביאים משום מה רק נייר טואלט בצבע אפרסק וזה מה שהיה זמין לרבנית שלו לקנות, ואתם חשבתם שיש בזה איזו קפידא על הצבע דווקא. הרי כעין זה הוא ההסבר לחומרת אסלות פסח של הבריסקער בימינו. לא כמו שהם אומרים שחוששים לגרגר חיטה שלא נתעכל ומדין כבוש כמבושל במימי האסלה, אלא מפני שלפני שלוש מאות שנה נשברה פעם האסלה בביתו של ר' וועלוולי בדיוק בערב פסח וראו אותו חוזר הביתה אחרי שריפת חמץ עם אסלה חדשה, ומזה הבינו בטעות שלדעתו צריך אסלה מיוחדת לפסח. כך שמעתי מר' יוסף דב מייזלמן לפני כעשרים שנה בשיעור שנתן כאן ברובע.

ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו עצר בדיבורו, מבוהל, כששם לב כי בטעות הזכיר את האיש שאסור להזכיר את שמו, ראש הישיבה לשעבר היושב כעת במעצר מינהלי בגין דעות פסולות ומינות. ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו הציץ בחרדה בפניו של הרב ברנסדורפר לראות כיצד הוא מגיב, אבל הלה כלל לא שם לב לכך. ברנסדורפר היה שקוע במחשבותיו בעולמו שלו, והזדעק:

- חס ושלום! העולם אינו הפקר. דברים בכלל ישראל אינם מתרחשים במקרה ובטעות. הקב"ה משגיח בעולמו! הנהגה הקיימת בחצר-קודש במשך שבעים שנה, ודורות של חסידים יראים ושלמים מסרו עליה את הנפש, אינה יכולה להיות תוצאה של טעות, חס ושלום. רק השבוע אמר הרבי שליט"א בטיש בשם הפריערדיקער רבי, זכותו יגן עלינו, שחסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד שאין לו בבוקר נייר טואלט בצבע אפרסק לנקות עצמו, עובר זמן קריאת שמע ואינו מבטל חלילה מנהגנו לקנח בנייר טואלט בצבע אפרסק דייקא. הרי אם מתחילים לזלזל במסורת אבות, בבחינת שאל אביך ויגדך זקניך יאמרו לך, מגיעים משם בקלות לדיוטא התחתונה. כך התחילו המשכילים הראשונים לפני חמש מאות שנה, וראו היכן הם היום. מילא אם הייתם אומרים שהקפידא על נייר טואלט בצבע אפרסק היא כמו ההנהגה של ויז'ניץ לא לאכול דגים בפסח, עליה אמרו צדיקים שרק משיח יגלה את טעמה. אבל לומר שהמקור הוא סתם טעות? חס ושלום.

מויראד'יג, במיוחד נהניתי מ'כבוש כמבושל במימי האסלה', והנני להוסיף שראוי להם לבריסקערס לגזור גם עגבניות בפסח [גם לאחר קילוף] כי בעיני ראיתי ששכיח יותר שאין מתעכלין זרעי העגבניה במעי האדם, ויש לגזור זרע עגבניה אטו זרע חיטה.
אבל לעיקר התמיהה על נייר קינוח בצבע האפרסק, שותיה דרחשא"י לא ידענא, והרי הענין פשוט - גזירה זכר אטו נקבה! כמו שממליצים הרבנים לנשי דידן לקנח דווקא בנייר טואלט צבעוני, ועדיף כזה שמראהו קרוב לאדום, כדי להמנע משאלות של כתמים, וכדי שלא יפרץ הגדר ח"ו, עמדו וגזרו רביי תולדות אברהם יצחק שמואל יענקב ושאר כנוותייהו שגם הזכרים ישתמשו בנייר טואלט צבעוני, ושמא יש לומר שבימיהם היה שכיח בצבע אפרסק דייקא. והכל על מקומו בא בשלום.

כבוש כמבושל אגב שיטפיה נקט ואני מוחק אותו, דהרי בחמץ עסקינן ומה צריך כאן בישול - בביאת מים לחוד מתחמץ.

ולענ"ד אין למוחקו, די"ל דנקט ליה כדי להגדיל תורה ויאדיר, וכמו שכתבו התוס' בריש ב"ק ובדף ה: שם.
וגם, החימום ממהר החימוץ.
אלא דבלא"ה צריך לי עיון, לכאורה כבר במעי האדם החמיץ, הלא כן? אולי נחדש שכשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך חמץ בלוע אינו מחמץ, וכמדומה שסברא ישרה היא בבריסק..

קנייבסקי כתב:

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

10

- הו - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בקול שחציו התלהבות וחציו יאוש - זו הנהגה בת כשבעים שנה לפחות. מזה שלושה דורות, עוד כשנתכנתה קהילתנו 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק' בלבד, לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-דוד' ל'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן', ובודאי לפני הפירוד בין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד' לבין 'תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-משה'. לפי כל העדויות, כבר אבינו הזקן, אדמו"ר מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק זי"ע, הקפיד מאד שיקנחו בבית הכסא בנייר טואלט בצבע אפרסק בלבד, והנהגה קדושה זו נשתמרה בקהילתנו עד היום. אך עד עתה - השפיל עיניו הרב בנימין-זלמן-תנחום-ברנסדורפר בצער - לא מצאתי לכך שום ביאור, אף שכמובן אני מאמין באמונה שלמה שיסודותיה של הנהגתנו בהררי קודש ויש בה טעמים וסודות נפלאים.  

- מעניין מאד - ליטף ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו את זקנו - מהיכי תיתי שתהא קפידא של חסידות על צבע נייר הטואלט שמקנחים בו?

- הרי על זה אני יושב ושובר את הראש - קרא ראש "מכון נטעי גבריאל השלם" בתיסכול - חמישים עמודים בכרך החדש הקדשנו לדיני הקינוח בבית הכסא. כללנו בהן הנהגות קדושות שהתפתחו במאתיים השנים האחרונות באלפי קהילות חסידיות, ולכולן מצאנו מקור והסבר, כולל למוזרות ולתמוהות שביניהן. בחצר הקודש ביאלא-רמת-אהרן-עמק-הארזים-גבעת-חלפון, למשל, נהגו שלא לקנח כלל בנייר אלא באבנים ובחרסים בלבד. לאחר יגיעה רבה ובירור מעמיק הצענו לכך שני הסברים אפשריים: רצון להתרחק מפגעי הטכנולוגיה והמודרנה מחד, ומאידך שאיפה להידבק בדרכי התנאים והאמוראים הקדושים שקינחו רק באבנים ובחרסים ונייר טואלט מעולם לא נגע בטוסיק שלהם, כמו שמוכח בגמרא בהרבה מקומות. בחצר הקודש קרלין-פינסק-דונייצק-לוקוב-נסכיז' מתירים שימוש בנייר טואלט, אבל אוסרים מגבונים לחים. גם בזה מצאנו טעם לשבח - גזירה אטו דיאודורנט. אבל דווקא להנהגתנו לא מצאנו שום ביאור, ככל שהשתדלנו והתאמצנו. ממש "וכרמי שלי לא נטרתי".

- ומה אתם רוצים ממני? שאל ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו.

- אמרו לנו שבבני ברק ברובע רל"ו יש תלמיד חכם גדול שחיבר ספר שלם על הנושאים הללו, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", וחשבנו שאולי תוכלו לעזור לנו - אמר הרב ברנסדורפר במבוכה.

- ואולי יסוד המנהג הוא בטעות? - אמר ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו - יתכן שבמכולת ליד ביתו של האדמו"ר הזקן שלכם היו מביאים משום מה רק נייר טואלט בצבע אפרסק וזה מה שהיה זמין לרבנית שלו לקנות, ואתם חשבתם שיש בזה איזו קפידא על הצבע דווקא. הרי כעין זה הוא ההסבר לחומרת אסלות פסח של הבריסקער בימינו. לא כמו שהם אומרים שחוששים לגרגר חיטה שלא נתעכל ומדין כבוש כמבושל במימי האסלה, אלא מפני שלפני שלוש מאות שנה נשברה פעם האסלה בביתו של ר' וועלוולי בדיוק בערב פסח וראו אותו חוזר הביתה אחרי שריפת חמץ עם אסלה חדשה, ומזה הבינו בטעות שלדעתו צריך אסלה מיוחדת לפסח. כך שמעתי מר' יוסף דב מייזלמן לפני כעשרים שנה בשיעור שנתן כאן ברובע.

ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו עצר בדיבורו, מבוהל, כששם לב כי בטעות הזכיר את האיש שאסור להזכיר את שמו, ראש הישיבה לשעבר היושב כעת במעצר מינהלי בגין דעות פסולות ומינות. ר' חיים שאול-אברהם ישעיהו הציץ בחרדה בפניו של הרב ברנסדורפר לראות כיצד הוא מגיב, אבל הלה כלל לא שם לב לכך. ברנסדורפר היה שקוע במחשבותיו בעולמו שלו, והזדעק:

- חס ושלום! העולם אינו הפקר. דברים בכלל ישראל אינם מתרחשים במקרה ובטעות. הקב"ה משגיח בעולמו! הנהגה הקיימת בחצר-קודש במשך שבעים שנה, ודורות של חסידים יראים ושלמים מסרו עליה את הנפש, אינה יכולה להיות תוצאה של טעות, חס ושלום. רק השבוע אמר הרבי שליט"א בטיש בשם הפריערדיקער רבי, זכותו יגן עלינו, שחסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד שאין לו בבוקר נייר טואלט בצבע אפרסק לנקות עצמו, עובר זמן קריאת שמע ואינו מבטל חלילה מנהגנו לקנח בנייר טואלט בצבע אפרסק דייקא. הרי אם מתחילים לזלזל במסורת אבות, בבחינת שאל אביך ויגדך זקניך יאמרו לך, מגיעים משם בקלות לדיוטא התחתונה. כך התחילו המשכילים הראשונים לפני חמש מאות שנה, וראו היכן הם היום. מילא אם הייתם אומרים שהקפידא על נייר טואלט בצבע אפרסק היא כמו ההנהגה של ויז'ניץ לא לאכול דגים בפסח, עליה אמרו צדיקים שרק משיח יגלה את טעמה. אבל לומר שהמקור הוא סתם טעות? חס ושלום.

מויראד'יג, במיוחד נהניתי מ'כבוש כמבושל במימי האסלה', והנני להוסיף שראוי להם לבריסקערס לגזור גם עגבניות בפסח [גם לאחר קילוף] כי בעיני ראיתי ששכיח יותר שאין מתעכלין זרעי העגבניה במעי האדם, ויש לגזור זרע עגבניה אטו זרע חיטה.
אבל לעיקר התמיהה על נייר קינוח בצבע האפרסק, שותיה דרחשא"י לא ידענא, והרי הענין פשוט - גזירה זכר אטו נקבה! כמו שממליצים הרבנים לנשי דידן לקנח דווקא בנייר טואלט צבעוני, ועדיף כזה שמראהו קרוב לאדום, כדי להמנע משאלות של כתמים, וכדי שלא יפרץ הגדר ח"ו, עמדו וגזרו רביי תולדות אברהם יצחק שמואל יענקב ושאר כנוותייהו שגם הזכרים ישתמשו בנייר טואלט צבעוני, ושמא יש לומר שבימיהם היה שכיח בצבע אפרסק דייקא. והכל על מקומו בא בשלום.

הערה מצויינת!
אני הולך לשלב בהמשך הפרק את הטעם לשבח שכתבת להנהגתם בקפידא על נייר טואלט בצבע אפרסק.
רק אל תבקש אחר כך חלק מתמלוגי הספר והסרט שייעשה על בסיסו.

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

10

- יש משהו. בספר "שיח שרפי קודש - רבותינו בעלי התולדות", סימן קי"ג, מסופר שפעם אחת באה הרבנית לפני כ"ק אדמו"ר הזקן מתולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק זי"ע והתאוננה בפניו שדדיה קטנים מאד, והיא חוששת שיש בזה משום "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה", רחמנא ליצלן. אמר לה אדמו"ר: טלי לך גליל נייר טואלט, תילשי ממנו ושפשפי בנייר בין שדייך. התפעלה הרבנית ושאלה: סגולה זו מכתבי האריז"ל היא? - לא - ענה לה אדמו"ר - פשוט ראיתי שבטוסיק זה עזר לך בהפלגה גדולה.

אם הגיעו הדברים עד כדי כך, שהוד כ"ק מרן שליט"א צריך לשחזר מזכרונו הטהור כל מיני בדיחות מספרי דידי הררי בשנות ה90 וכיו"ב, הרי חישינן שנסתם מעיין יצירתו ר"ל
ואין לי אלא לייעץ לו, שביוהכ"פ הבעל"ט, בשעת סעודת נעילה שלו, כמה רגעים לפני השקיעה, יניח בצד את הצ'יזבורגר-בייקון לרגע, ויקרא בקול גדול: "פתח לנו שער בעת נעילת שער"
ואם לא יועיל, אולי יקח טויל"ט פפי"ר בצבע אפרסק הנ"ל שקורין פיח"ס וישפשף שמה רצוא ושוב, אולי יחוס אולי ירחם, אולי יפרוץ מעיין השפע, תבאת לראש פעטש ולקדקוד נזיר אחיו

נו, ומתי מגיע הפרק הבא? עינינו כלות בלי מצוא רווחים...

ר' חיים שאול אברום שעיה נבהל לרגע מהכבוד הרב, ומגודל ההתקלה שאירגן לו הוד כ"ק התולדות אושפיזין. אבל הוא מיד מצא את הדרך להחזיר לו אחת אפיים.
רחשא"י נשען על הסטנדר, קימט את מצחו, ופתח: ברשות הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א, ברשות הוד כ"ק המשמש שליט"א, ברשות הגבאי שליט"א והמקנח שליט"א האחראי על קינוח הוד כ"ק האדמו"ר, וברשות הנגיד הידוע שמממן את כל נירות האפרסק!
נשתתק קמעא, כיחכח, ושוב הרים קולו: חשבתי לפלפל בסוגיא בה עוסק ספרי, אבל אני רואה דבר הרבה יותר דחוף לפני, וכמו שאמר מרן "הדברים הדחופים קודמים", הנה אגב עיוני בסוגיית השתן בהלכה על פי תלמוד בתרא זבים ועוד, ראיתי שהרמב"ן כותב שחולי הכלבת ייראה בשתן שלו כדמות כלבים קטנים.
ועתה צא וחשוב, אם בעוד זמן קצר יצמחו לנו כנפייים בעז"ה, הרי בודאי כבר עכשיו התחילו בתוך הגוף צמיחתן, שהרי כל דבר הקב"ה מלביש בדרך הטבע, ק"ו מהוד כ"ק אדמו"ר שליט"א שמלביש מעשיו כאילו הם טבע, ואם כן, לכאורה ברור שבשתן של כל מי שיצמחו לו כנפיים, יראו כדמות כנפיים קטנות!
והנה זה פשוט מסברא, הבעיה שהנחתי שתן של כמה צדיקים גדולים בצנצנת, והתבוננתי בו, ולא ראיתי מאומה.
ואחרי שהתייעצתי עם כמה וכמה צדיקי אמת, הבנתי שבשביל לראות את זה צריכים דרגה בזכות הראיה ובקדושה, שהרי לא כולם הם בדרגה של הרופאים היוונים שציטט הרמב"ן שם, ולכן חושבני שצריכים להטיל תפקיד זה על הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א.
והענין דחוף ובהול, שהרי מי שח"ו לא ימצא כ"ק אדמו"ר כדמות כנפיים קטנות, אות הוא שיש עליו איזה קטרוג או מניעה, ויעשה ככל האפשר בזריזות לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי!
על כן יראו כל החסידים להטיל שתן בצנצנת בינונית ולהגישו לשולחן כ"ק אדמו"ר שליט"א בהקדם, ושמעתי שיש להניחו שם לפחות יממה כדי שהמשקעים ירדו לקרקעית וכך יוכל אדמו"ר הטהור להרגיש בדמות הכנפיים הקטנות.
אמר, ונשען לאחוריו, תוך שהוא מביט על הרושם הנפלא שעשו דבריו על הקהל, ומצליח להגניב מבט גם בפניו הכעורות של אדמו"ר שהחמיצו בן רגע, מבלי למצוא שום מוצא.
המקנח שליט"א, שקינא לכבוד רבו, קרא בקול: רחמנא ליצלן, הרי לדבריך גם הנשים יביאו השתן שלהם לכ"ק אדמו"ר? והרי ידוע שבשתן יש ענין ערווה! ועם פריצות כזו של שתן נשים וגברים מעורב, איך נקבל פני משיח?
אמנם, הגאון רבי אברם שעיה שאול חיים חשב גם על זה, חייך קלות ואמר: וכי העלית על דעתך דבר כזה? אני מתפלא עליך, בודאי כ"ק אדמו"ר היודע כל נסתרות יודע גם כוונתי בזה. נכון ששתן יש בו ענין ערווה, אבל צואה אין בה כלל ענין ערווה כדמוכח בכמה דוכתי, ולכן הנשים תבאנה את ניר האפרסק דקינוח לשולחנו של כ"ק אדמו"ר הטהור, ובודאי נראה מסברא שגם בצואה יש ענין זה ק"ו משתן. ולהביא עד קינוח לרב הרי מנהג עתיק יומין הוא ואין להרהר אחריו.
הוד כ"ק האדמו"ר מתולדות אושפיזין, שפניו החמיצו כשהוא מדמיין לעצמו את לשכתו מכאן ואילך, קילל את הרגע בו הואיל בטובו להזמין את המשוגע הזה לתת שיעור, אבל כשעלה על דעתו הרעיון של ניירות האפרסק, פתאום תקף אותו צחוק בלתי נשלט, ובכדי להסוותו הוא הפך אותו לבכי מעושה, על מר גורלם של אותם שלא יזכו לכנפיים.
אמנם, מזוית עינו קלט שני שוטרי חרש של היועץ ההשקפתי, שניתקו מעמדתם, הם זיהו משהו שלא כשורה, והוד כ"ק אדמו"ר נזכר בבן דוד שלו שהיה פעם אדמו"ר זוטא עד שאותם שוטרים נטפלו לו ומיררו את חייו, הבכי המעושה נהפך עד מהרה לבכי אמיתי, והקהל כולו געה בבכיה, לפתע הרים כ"ק המקנח את הקאפטן ונפנף בשוליה מרוב פחד, אליו הצטרפו כל קהל האלפים בצווחות גניחות ונפנוף קפטנים, שוטרי החרש איבדו את דרכם בסבך הידיים והרגליים, כאשר כ"ק המקנח משחרר לאויר אלפי גלילים של נייר אפרסק, הבכי חזר והפך לצחוק, צחוק משוחרר שכמוהו לא נראה במחוזות חסידות אושפיזין כבר שנים רבות...
ואז, מעזרת הנשים הקטנה, בה היתה רק הרבנית, ואיתה כ"ק המקנחת, נזרק ספר 'זבים בתרא' כשהוא פרוש לרווחה, ודפיו עם הסרטוטים המפורסמים פתוחים, צנח בדיוק לרגלי כ"ק המקנח, והנה

11

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו חש צמרמורת של קור וחום חולפים בגוו לסירוגין. רק כעת נזכר שהיזם תחתלעקער אמר לו אז שהוא חסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד. לו זכר זאת מקודם כלל לא היה ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו מסכים לבוא למסור את השיעור בקהילה הזו. הפצע בליבו שכלפי חוץ הגליד מאז, כאילו נפתח כעת פתאום מחדש. אבל היו כל כך הרבה חצרות וסוגים של ארל'ך, ועבור מתבונן מן החוץ הם נראו כולם אותו הדבר. לליטאי כמו ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לא היה סיכוי לזכור שהתעסק עם חסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד ולא עם חסיד תולדות דוד-אברהם-יצחק-אהרן-שמואל-יעקב.

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נאנח, אך מייד החליף את ארשת פניו, עטה חיוך ידידותי והושיט את ידו לתחתלעקער שניגש אליו. וכי במה אשם הלה? - אמר לעצמו ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו - אתה גרמת לעצמך שלא עשית אז ביטוח עצמות. אמנם תחתלעקער הוא שאמר לו שלא צריך כי זו אדמה שיובשה מהירקון, אבל אף אחד לא אמר לר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לסמוך על תחתלעקער בעיניים עצומות. ותחתלעקער עצמו, וכי יכול היה לדעת שאיזה אידיוט יצוץ פתאום עם המהרד"מ שמידל על עצמות סרדינים? אם נגזר מן השמיים על אדם להפסיד את ממונו הרי הרבה שלוחים למקום, ואין טעם להאשים את השליח המסויים שנבחר לסבב זאת. ובכלל כעת אין עוד נפקא מינה בזה, כשבעוד שלושה חודשים ממילא לא יהיה לכסף שום ערך.

תחתלעקער לחץ את ידו של ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו בחמימות מעושה. - אני כל כך מצטער, ר' חיים - אמר. התוכלו למחול לי?

- מחול לכם, מחול לכם בלב שלם - אמר ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו, פניו קורנים בשמחה של מצווה ועבודת המידות. - ואלוקים חשבה לטובה, להחיות עם רב! בעזר השם, אם ירצה השם, בעוד שלושה חודשים אנחנו כולנו הרי שם למעלה - ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו החווה בידו לעבר העננים - איזה ערך יש כעת לקרקעות ולדירות כאן, על האדמה? נו, שנזכה להיות מבעלי הכנפיים...

פניו של תחתלעקער הרצינו.

- ר' חיים, ממש על עניין זה רציתי לדבר איתכם. מתי אפשר לשבת יחד לשעה שעתיים, בעניין חשוב, פיקוח נפש ממש? - תחתלעקער הביט לצדדים, מוודא שאף אחד אינו מאזין - ר' חיים, פגישה נחוצה... גם הרב לפקוביץ יהיה שם...

- הרב לפקוביץ? - חזר ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו - איזה הרב לפקוביץ?

- הרב ברוך-שמואל-משה-דוד לפקוביץ, היועץ ההשקפתי לממשלה...

- היועץ ההשקפתי לממשלה - נחרד ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו - מה לי וליועץ ההשקפתי?

בישראל תתקצ"ט די היה באזכור שמו של היועץ ההשקפתי בקשר אליך כדי להטיל על אדם אימה נוראה. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו ניסה לנבור בזכרונו כדי להבין מה רוצה ממנו היועץ. בקשר ל"הטוסיק בהלכה ובאגדה"? הרי הספר יצא מזמן, ויש לו עליו הסכמות מ'גדולים' נחשבים. אולי בגלל שהזכיר מבלי משים את הרב מייזלמן בשיחה עם ראש "מכון נטעי גבריאל השלם", כשהלה בא להזמינו למסור את השיעור? חרדת מוות אחזה בר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו. אז הכל היה מלכודת! - חשב לעצמו, מבועת - מה עשה פתאום שכך נטפלו אליו? ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו הביט בייאוש לצדדים, כבודק אם ישנה דרך להימלט. ומה יש לתחתלעקער עם היועץ ההשקפתי? - הרהר ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו בפחד - אולי הוא סוכן שלו? היה ידוע שהיועץ מגייס סוכנים מכל חלקי האוכלוסיה, וברגע האמת הם שולפים תעודה. במקרה שהתעודה לא הספיקה למישהו היה הסוכן לוחץ על כפתור במכשיר זעיר מוסווה תחת בגדיו, ושוטרים היו מקיפים את המקום בתוך דקות. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו בהה בתחתלעקער באימה, ולא הצליח לומר דבר.

תחתלעקער הביט משועשע בר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו המבוהל. הוא הניח לו לבעבע רגע בחרדותיו, ואז פתח בקול רך:

– אל חשש, ר' חיים! אין לרב לפקוביץ' שום טענות נגדכם. הוא רק רוצה לבקש את עזרתכם בעניין חשוב ודחוף מאד, והוא ביקש שגם אני אהיה שם. אם תוכלו – תעזרו, ומתן שכרה בצידה, בעזר השם. לא תוכלו – גם טוב... אף אחד לא יבוא בתביעות, חלילה.

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לא ממש השתכנע. לרגע רצה לומר לתחתלעקער כי לא נראה לו שיוכל להגיש ליועץ עזרה כלשהי, ומוטב כי יפנה למישהו אחר. אבל מייד עצר בעצמו. לא רצוי לסרב להזמנה של היועץ עוד בטרם שמע אפילו במה המדובר. אולי בכך רק יעלה את חמתו, ומי יודע להיכן יתגלגלו הדברים. חוץ מזה, הרמז על ה"מתן שכרה בצידה" בכל זאת דיבר איכשהו אל לבו. אמנם עומדים רק שלושה חודשים לפני הריחוף אל על, בין העננים, ולכאורה כסף יהיה שם חסר ערך, אבל אין לדעת. לכאורה, אדרבה – הרי קיימא לן דמצוות אינן בטלות לעתיד לבוא, ואם כן בהכרח גם בין העננים יהיה דין "משלכם", וממילא יצטרכו שם ממון כדי לקנות אתרוג ומצה, וממילא מוכרח שכן תהיה שם שוויות לכסף. בעודו טווה במחשבתו 'חבורה' שלמה בעניין "משלכם" באלף השביעי,  הסכים ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לפגישה עם היועץ. לאור הדחיפות נקבע כי היא תתקיים כבר למחרת. למען החשאיות לא ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו הוא שיבוא למשרדי היועץ, אלא היועץ ימתין לו עם תחתלעקער במשרדי המוסדות של תולדות-שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד, מקום שאף אחד לא יעלה על דעתו כי היועץ מקיים בו פגישות עבודה עם מוזמניו.

למחרת, ביום ב' דר"ח תמוז בשעה עשר בבוקר, עצרה מכונית אזרחית פשוטה למראה ליד הכניסה הראשית לבית המדרש הגדול של תולדות-שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד. היועץ ההשקפתי לממשלה לא רק שוויתר על נסיעה ברכב השרד שלו, אלא שכדי שלא יזהו אותו גם הגיע בתחפושת. במקום פראק וכובע המבורגר ליטאי לבש לפקוביץ' חלוק כחול מפוספס וחבש כובע סאמט, כנהוג בין חסידי תולדות-שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד, ולמען האותנטיות דאג אפילו כי מן הכיס הקדמי הרחב של החלוק תציץ פיסת נייר טואלט בצבע אפרסק. גם את הזָקן התאים. כרגיל היה ללפקוביץ' זקן מקוצץ ומסודר, כדרך הליטאים, ולכן דאג כי ידביקו לזקנו תוספות מתאימות שתשווינה לו מראה מדובלל. לקינוח צבע הכל, העיקר עם התוספות, בצבע לבן, ולא שכח גם לפזר כמה טיפות של צהוב-סיגריות על שפמו. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו הכיר את פרצופו של היועץ ההשקפתי מן התמונות ב"יתד נאמן", וכשראה אותו עתה היה עליו להתאפק בכוח מלהתפרץ בצחוק. היועץ חייך, ויחד עם תחתלעקער ור' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נכנס לאחד החדרים הצדדיים במשרדי המוסדות של תולדות-שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד, שם התיישבו כל השלושה ליד השולחן.

– ובכן – פתח היועץ מייד, לגופם של דברים – העניין, ר' חיים, הוא כזה. אתם בודאי יודעים שאנחנו כאן במדינת ישראל במצב של התפוצצות אוכלוסין. בימות המשיח, לעתיד לבוא, יתקיים בעזר השם העניין של ארץ הצבי ויהיה מקום לכולם, אבל כעת אנחנו רחוקים מזה, בעוונותינו הרבים. והנה, דווקא כעת נוצרה הזדמנות, תוך כמה חודשים מהיום, לדילול משמעותי של האוכלוסיה. כדי לנצל את ההזדמנות הזו, אנחנו חייבים להיערך מבעוד מועד. בכל אזור, בכל קהילה, אנחנו ממנים כעת אחראים מיוחדים להיערכות החדשה בתשרי של שנת ו' אלפים. עליכם חשבנו כאחראי המתאים ברובע רל"ו בבני ברק. כמובן, הכל חייב להישמר כרגע בחשאיות מוחלטת. וכמו שאמר לכם ר' זרח זיינוול, בעזר השם יהיה מתן שכרה בצידה...

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו ישב מול היועץ לפקוביץ' והביט נכחו בעיניים לטושות. הוא לא הבין אף מילה, אבל פחד להיכנס לדברי היועץ ולקטוע אותו. לבסוף לא יכל עוד להתאפק, וקרא:

– הרב לפקוביץ', אינני מבין דבר! מה פירוש דילול של האוכלוסיה? הרי בתשרי של ו' אלפים אף אדם לא יישאר כאן על האדמה! המים יכסו את הכל! אולי אתם מתכוונים בדילול לאלו שלא תהיה להם זכות ולא יצמחו להם כנפיים, רחמנא ליצלן? הם בודאי יטבעו, ה' ירחם, אבל מה נוגע הדילול הזה לבעלי הכנפיים? עבור בעלי הכנפיים הרי יש בשמיים מספיק מקום לכולם, עם דילול או בלי דילול. ובכלל, ועמך כולם צדיקים... מסתמא כולם יעשו תשובה עד תשרי, ולכל ישראל יצמחו כנפיים... כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... לא יהיה שום דילול, בעזר השם...

היועץ ההשקפתי לממשלה נעץ בר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו את מבטו.

– ר' חיים, גם אתה מן התמימים? שום מים לא יהיו, ושום כנפיים! מה אתה, ילד קטן? אנשים חיים בדמיונות, אבל עלינו לחשוב מעבר לחוטמנו. ברור שכאשר יגיע המועד והדמיונות יתבדו, יהיה משבר גדול. בדיוק זוהי הסיבה שעלינו, האחראים על הציבור, להתכונן לכך כבר מעכשיו...

לסתותיו של ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נשמטו. לשונו חרבה, ועיניו פלבלו הנה והנה. בפה פעור קפא על כסאו, ולא הצליח להוציא הגה. לבסוף קרא בקול לא לו:

– מה? הרי כתוב בגמרא בפירוש: הקב"ה עושה להם כנפיים כנשרים, ושטין על פני המים... כל ישראל מאמינים ומצפים... האבא שלכם, ר' ירוחם-שלמה-שמשון דן, מדבר על כך כבר שמונה שנים...

– האבא? – אמר היועץ ההשקפתי לממשלה – נו באמת. האבא הוא כבר עובר בטל לגמרי... רק בשיחה בחבורת אלף השביעי בפוניבז' בליל שבת שעברה הרטיב באמצע, ולמרות הרמזים המשיך בדבריו עם כל התנועות וההתלהבות, אפילו בלי לחכות עד שישפכו רביעית מים בתוך שלולית המי-רגליים כדי שיהיה מותר בדברים שבקדושה. האבא כבר לא יודע מה קורה איתו. בתשרי נכניס אותו לאחד המוסדות, כדי שלא יוסיף שמן על המדורה והמהומה שממילא תהיה אז.

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו ישב קפוא על מקומו, מאובן מאימה. שוב ושוב צבט את עצמו כדי לדעת אם הוא חולם, ולא ידע איך להגיב. כך נותר במשך דקות ארוכות, כשהיועץ ההשקפתי לממשלה צופה בו בעיניים חסרות מבע. ואז, לבסוף, ברגע אחד, חזר לעצמו. בבת אחת קפץ ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו על רגליו, וזעק בקול זוועות:

–  רשע! אפיקורס! מין! לץ! אני לא מפחד ממך, גם אם תכניס אותי כעת למרתף 'מורידין ולא מעלין' שלך! אם אתה צבוע, מסית ומדיח, כלל ישראל הם עדיין מאמינים בני מאמינים, מאמינים באמונה פשוטה בכל מה שכתוב בגמרא, בכל מה שאמר להם האבא, הסבא, הסבא של הסבא... בעזר השם, בעוד שלושה חודשים מהיום תתגלה האמת. אנחנו נטוס עם הכנפיים, ואתה תמות כאן במיתה משונה, כן יאבדו אויביך ה'!... כופר אפיקורס, הרי אסור לעמוד בד' אמותיך – קרא ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו המבוהל לעבר לפקוביץ', ורץ לעבר דלת היציאה מן החדר, מבלי לשים לב לתחתלעקער המצחקק מן הצד.

– אה, ר' חיים! – קרא פתאום היועץ ונעמד גם הוא, כשחיוך רחב מתפשט על פניו – נו, עמדתם בנסיון! הייתי חייב לדעת מה באמת חושבים אתם בליבכם. כמה וכמה תלונות ובקשות לפתוח בחקירה נערמו על שולחני בעניינכם. היו למשל כאלו שטענו על המילי דאגדה בחיבור שלכם, "הטוסיק בהלכה ובאגדה", ובפרט על מה שכתבתם שם ביאור חדש בפסוק "איש לפי אכלו תכוסו", דהיינו שלפי מה שאוכל האדם כך מתגדל התחת שלו, וכתבתם שלדעתכם זהו עומק הפשט בפסוק. ובאמת הרי מפירוש כזה נודף ריח של ביקורת המקרא, רחמנא ליצלן, והרי זה בכלל האיסור של המהרב"ש דויטש זי"ע לפני מאתיים שנה על חומש פשוטו של מקרא. וגם בחלק ההלכה, במה שהקלתם בלבישת חוטיני שזה מועיל לדין שני כיסויים של הטוסיק והבאתם ראיה ממה שכיפה מתחת הכובע מועלת לדין שני כיסויים בתפילה, וכמה בני תורה התלוננו וטענו שיוצא מזה שאתם אוחזים בהשקפה של מזרחניקעס, שכיפה לא צריכה לכסות את הראש יותר ממה שחוטיני מכסה את הטוסיק. – ברוך השם, ברוך השם – קרא היועץ ההשקפתי, וחיבק את ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו בגיל – ברוך השם שהתברר שהחשד היה חשד שווא. אה, אה, אשרי מי שחושדין אותו ואין בו!

היועץ נפרד מר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו וירד למטה למכוניתו, ואילו ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נותר המום ומבולבל. ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לא ידע מה לחשוב. לרגע חש הקלה מהתבהרות הדברים, אף שלבו פעם עדיין בעוז מן הפחד החריף שחווה לפני רגעים אחדים. אולם כשנשא ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו את עיניו ומבטו פגש את עיניו המאוכזבות של תחתלעקער, שוב הזדחלו אליו פחד וחשש. האם לפקוביץ העמיד פנים בתחילה, או דווקא בסוף? אולי דווקא בהתחלה היה לפקוביץ' רציני, אך כשראה שהוא תמים ואינו ציניקן כמוהו מיהר להתחמק מן העניין בדרך הזו? אם רק רצה לבדוק אותו, למה היה צריך לעשות זאת דרך תחתלעקער? האם יש דברים שאחרים יודעים, והוא אינו יודע? האם באמת עומדים המים להציף את העולם בתוך פחות משלושה חודשים? כשכולם התחילו לדבר על זה, לפני שבע שנים, ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן היה נשמע כה משכנע, ור' חיים שאול-אברהם-ישעיהו האמין לדבריו בכל לבו. אבל איך יתכן שהבן לפקוביץ' ידבר כך על אביו, אפילו בצחוק?

ואולי – התחיל פתאום הספק להתגנב ללבו של ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו – אולי הרב מייזלמן שיושב כעת בכלא, כן צודק? מה יעשו בסוף אם יתברר שהרמב"ם צדק, והגמרא הזו היא משל? ומה זה שאמר לפקוביץ' על דילול אוכלוסין? אולי דווקא אז הוא היה רציני, אבל כשראה שיש לו עסק עם תמים החליט לא להמשיך איתו? אז הוא, חיים שאול-אברהם-ישעיהו בויאר, יהיה מן המדוללים, ואילו לפקוביץ' ותחתלעקער ישרדו כדי לצחוק וללגלג עליו ועל תמימים כמוהו? ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו חש את הזיעה הקרה זוחלת במורד גבו. הוא רצה לדבר עם אנשים, לשאול, לברר, להבין, אבל לא היה לו עם מי.

בימים שלאחר מכן ניסה ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לחזור לעצמו. הוא למד מוסר, קרא שוב ושוב ב"חידושים וביאורים – אמונה ובטחון", ואפילו הלך פעמיים לשמוע את השיחות של ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן. בספרים הקדושים אמנם כתוב כי ספק בגימטריא עמלק, וצריך עבודה עצומה ורחמי שמיים גדולים כדי לעקר את השפעתם של דברי אפיקורסות שחדרו לאוזני האדם, אפילו במקרה. דומה היה לר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו שמשהו בתוכו נשבר. תולעת הספק הצליחה, אם לא לחלחל אל לבו פנימה, לפחות לסדוק בו סדק. אבל ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נאבק ביצרא דמינות בכל כוחו. ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן הרבה לדבר על אמונה חושית וציור חושי, ולכן צייר לו ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו בעיני רוחו שוב ושוב את המראה הנהדר של רבבות אלפי ישראל בכנפיהם הלבנות, מרחפים מעל הגלים השוצפים. הוא דמיין את המוזיקה הנפלאה שייצור משק הכנפיים, את השתברות קרני השמש בנוצות הצחורות, את הניחוח החריף של האויר הרענן בגבהים. בסופה של שעת ציור והתבוננות באמונה חושית כבר היה ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו חש עצמו רגוע ובטוח כמעט לגמרי. מבלי משים היה מתפרץ אז מפיו הניגון הידוע של ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן. הוא היה מלווה עצמו אז בתיפוף קצבי באצבעותיו, ולבסוף, ליתר שאת, היה קם ממקומו ויוצא בריקוד, אפילו לבדו בחדר, בינו לבין עצמו. שר ורוקד בכל כוחו, בעוז ובתעצומות:

הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפיים
ושטין על פני המים
איי, איי, איי, עושה להם כנפיים,
איי, איי, איי, ושטין על פני המים!

האם יש 'תורה חדשה' מהשנה החדשה?
אנו במתח מה קורה בין ר' חיים-שאול-אברהם-ישעיהו לזרח זאנויל תחת-לעקער