הכנפיים שלא צמחו - רומן בהשראת 'כפירותיו של הרמב"ם'

מה יהיה? עוד מעט כבר יום הכיפורים ואיך נזכה להימנע מהעינוי החמישי כשלא נדע מה יעלה בגורל כלי התשמיש באלף השישי הקרב ובא
שלא לדבר על המלקות בערב יו"כ
יפוצו מעיינות כ"ק חוצה, אם כל הפירושים שבמעיינות ויפוצו

שמעתי שהוד קק מרן שליט"א חזר בתשובה שלמה ועכשיו הוא מתהלך באיצקוביץ קרוע בגדים ומבקש מחילה מכל הגדוילים וכמו כן מקבץ נדבות עבור תקציב להשמדת כל ספריו ופורומיו
ואנן מה נענה אבתריה

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

11

נו?

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

11

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו חש צמרמורת של קור וחום חולפים בגוו לסירוגין. רק כעת נזכר שהיזם תחתלעקער אמר לו אז שהוא חסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד. לו זכר זאת מקודם כלל לא היה ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו מסכים לבוא למסור את השיעור בקהילה הזו. הפצע בליבו שכלפי חוץ הגליד מאז, כאילו נפתח כעת פתאום מחדש. אבל היו כל כך הרבה חצרות וסוגים של ארל'ך, ועבור מתבונן מן החוץ הם נראו כולם אותו הדבר. לליטאי כמו ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לא היה סיכוי לזכור שהתעסק עם חסיד תולדות שמואל-יעקב-אברהם-יצחק-אהרן-דוד ולא עם חסיד תולדות דוד-אברהם-יצחק-אהרן-שמואל-יעקב.

ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו נאנח, אך מייד החליף את ארשת פניו, עטה חיוך ידידותי והושיט את ידו לתחתלעקער שניגש אליו. וכי במה אשם הלה? - אמר לעצמו ר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו - אתה גרמת לעצמך שלא עשית אז ביטוח עצמות. אמנם תחתלעקער הוא שאמר לו שלא צריך כי זו אדמה שיובשה מהירקון, אבל אף אחד לא אמר לר' חיים שאול-אברהם-ישעיהו לסמוך על תחתלעקער בעיניים עצומות. ותחתלעקער עצמו, וכי יכול היה לדעת שאיזה אידיוט יצוץ פתאום עם המהרד"מ שמידל על עצמות סרדינים? אם נגזר מן השמיים על אדם להפסיד את ממונו הרי הרבה שלוחים למקום, ואין טעם להאשים את השליח המסויים שנבחר לסבב זאת. ובכלל כעת אין עוד נפקא מינה בזה, כשבעוד שלושה חודשים ממילא לא יהיה לכסף שום ערך.

עם המתח שהשארת אותנו כבר שבוע וחצי היינו בטוחים שהולך להיות כאן איזה פיצוץ גלקטי, ומה בסוף? כלום??
לא לילד הזה פיללנו

מה יהיה, איך אפשר לשמוח בחג בלי המשך
אמש הייתי בתולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק, וכל העת געיתי בצחוק מהתוכניות של כ"ק מרן לנכדיהם

כבר כמה חודשים שמשהל'ה בויאר חש כי דברים מוזרים, משונים אבל נפלאים, מתרחשים בגופו. אבל הוא לא ידע מה משמעותם של הדברים הללו, והאם הם קשורים לאלף השביעי העומד להתחיל בקרוב.

אחת הפעמים הראשונות שהרגיש זאת, זכר משהל'ה, היתה כמה ימים אחרי פורים. במכינה של דבוקי-עגבות עשו אז חזרה כללית על כל 'האשה נקנית', שלמדו בזמן חורף. לא היו שיעורים, וכל סדר א' רק ישבו בחברותות וחזרו. פתאום, באמצע סדר א', הרגיש משהל'ה שהברית שלו נעשתה קשה וארוכה כזו, עד שאין לה כמעט מקום במכנסיים. זה לא כאב, אבל היתה זו הרגשה מוזרה, ומשהל'ה לא ידע מה ההרגשה הזו אומרת.

משהל'ה נזכר אז שכבר היתה לו את ההרגשה הזו כמה ימים לפני כן. זה היה כשהיה בבית בפורים, במוצאי היום בערב. אבא שלו ישן אחרי שקיים עד דלא ידע, וגם אמא שלו נחה אחרי כל העבודה עם הסעודה ומשלוחי המנות. הבית היה ריק, ולמשהל'ה היה משעמם. פתאום ראה משהל'ה על השולחן הקטן שליד הספות בפינת הישיבה חוברת תפירה של 'בורדה', מאלו שאמא שלו היתה מקבלת לפעמים בדואר ותופרת לפיהן. משהל'ה ידע שאמא שלו לא אוהבת שהוא מסתכל בחוברות האלו שלה. פעם ראתה אותו מציץ בחוברת כזו, ומייד לקחה לו אותה ואמרה שהחוברות הללו הן רק עבור בנות. משהל'ה לא הבין אז למה. הוא חשב שזה יכול לעניין גם בנים, איך אמא שלו לוקחת סתם בדים וגוזרת ומכינה מהם לפי החוברות הללו שמלות כל כך מושלמות ומדוייקות. אבל משהל'ה לא העז להתווכח עם אמא שלו. כעת, כשגם היא וגם אבא ישנו, לקח משהל'ה את החוברת שוב להסתכל בה.

בהתחלה זה היה מעניין קצת, אבל לא מי יודע מה. משהל'ה דיפדף וראה כל מיני דוגמאות של שמלות וחצאיות שהחוברת מסבירה לפי תרשימים, שלב אחרי שלב, איך לגזור ולתפור אותם מן הבדים. היו גם עמודים שבהם הראו איך לגזור ולהכין מכנסיים, והיו תמונות של נשים לובשות את המכנסיים הללו. משהל'ה ידע שזו עבירה גדולה שאישה תלבש מכנסיים. שום אשה שהוא מכיר אינה לובשת מכנסיים, רק חצאית או שמלה. אבל ירון ארז סיפר לו שאשתו לירון, במובלעת-מכלאה החילונית, לובשת תמיד מכנסיים, ובעצם בנות יכולות ללבוש מכנסיים כמו בנים. משהל'ה חשב שזה משונה שאישה תלבש מכנסיים, אבל הוא לא התווכח עם ירון. כנראה שהחוברת הזו, בורדה, באה ממקום של גויים שהבנות אצלם לובשות מכנסיים, כמו אשתו של ירון. רואים הרי שהחוברת כתובה באותיות משונות כאלו שמשהל'ה לא מכיר. הוא מבין רק את הציורים והתרשימים, ולא את מה שכתוב.

אבל אז דיפדף משהל'ה עוד דף, וראה פתאום מודעה גדולה, מבהילה ממש. מודעה של פרסומת, לגמרי לגמרי לא צנועה. אף פעם לפני כן לא ראה משהל'ה מודעה כזו. כעת, חשב  משהל'ה, הוא מבין למה אמא שלו לא רוצה שהוא יסתכל בחוברות הללו. במודעה זו ראו אישה, אבל לא את כל הגוף שלה. רק חלק ממנו, מאמצע הגב עד אמצע הרגליים. לאישה הזו לא היתה חצאית ולא שמלה, ואפילו לא מכנסיים. היא לבשה רק תחתונים לבנים, אבל די קטנים, וראו לה כמעט חצי טוסיק! התחתונים היו בצורת משולש כזה, אבל הם היו כאלו קטנים שהטוסיק ממש ברח מהם וגלש לצדדים. אחר כך היו עוד מודעות, ושם היו נשים שהתחתונים שלהן היו עוד יותר קטנים. היתה אפילו אישה אחת שפשוט ראו לה את כל הטוסיק, בשלמותו! התחתונים שלה היו רק חוט כזה באמצע שכיסה את החריץ של הטוסיק, וחוץ מזה ראו לה הכל. אחר כך היו גם תמונות של נשים מקדימה, בלי חולצה, לובשות רק גופיה, אבל לא אחת כמו הגופיה שלו. הן לבשו גופיה קצרה כזו, שמגיעה רק עד התחלת הבטן. ולנשים הללו היה גם טוסיק מקדימה, מתחת הצוואר ומעל הבטן! שני כדורים גדולים כאלו, עם חריץ ביניהם, שהגופיה מכסה אותו קצת, אבל לא לגמרי. היו הרבה נשים עם כל מיני גופיות כאלו, בכל מיני צורות וצבעים. משהל'ה היה הולך למקווה כל יום שישי וכל האנשים שם היו ערומים, אבל אף פעם לא ראה איש שיש לו טוסיק מקדימה. כנראה רק לבנות יש את זה.

משהל'ה חשב שהטוסיק מקדימה זה נחמד, אבל משום מה עניין אותו יותר לחזור לעמודים הקודמים, לתמונות של הבנות עם תחתונים, מהצד של הטוסיק הרגיל שלהן, מאחורה. משהל'ה הסתכל על התמונות האלו שוב ושוב, ואז הוא הרגיש את זה בפעם הראשונה. הברית שלו נהיתה פתאום ארוכה ארוכה כזו, ומאד קשה. משהל'ה נבהל. הוא רצה לעצור את הברית, שלא תגדל עוד, ושם עליה יד. אבל זה רק עשה יותר גרוע. הברית המשיכה לגדול, לצמוח, ונעשתה כעת קשה ממש כמו אבן. משהל'ה פחד שתיכף היא תקרע את המכנסיים! כעת משהל'ה הבין. כנראה בגלל זה אמא שלו לא רוצה שהוא יסתכל בחוברות הללו, כי התמונות האלו עושות את הברית של מי שמסתכל עליהן ארוכה וקשה. אבל מה כעת? הברית תישאר כך תמיד? ואיך ילך מחר למכינה, עם ברית ארוכה כזו? אף אחד לא יבין מה הוא שם במכנסיים שם, וכולם יצחקו עליו. אולי צריך ללכת לרופא, כדי שיקטין את הברית לכמו שהיא היתה קודם? אבל איך ילך לבד לרופא? ותיכף אמא שלו תקום ותראה את הברית שלו ארוכה וקשה כזו, כי זה ממש בולט במכנסיים. אז היא תבין שהוא לא שמע בקולה, והסתכל בחוברות הבורדה. מה יעשה כעת?

מרוב פחד ובלבול נפלטה מפיו של משהל'ה צרחה. זה הספיק. - "משהל'ה, מה זה שם?" אביו עדיין ישן, אבל אמו שמעה את הצעקה והתעוררה. משהל'ה נבהל. מהר סגר את החוברת וזרק אותה על השולחן, איפה שהיא היתה, ורץ להתחבא בשירותים, כדי לחשוב איך להסתיר את הברית הקשה והארוכה שיש לו. מן השירותים שמע משהל'ה את אמא שלו קמה ויוצאת מחדר השינה לפינת הישיבה. בבהלה שלח את ידו למטה, לנסות לכופף את הברית בחזרה כמו שהיא היתה לפני שהוא הסתכל בתמונות. אבל כעת שם לב, להפתעתו, שהברית חזרה מעצמה להיות קטנה ורכה, כאילו לא היה כלום. משהל'ה שיחרר אנחת רווחה. הוא יצא מהשירותים, רחץ ידיים, וסיפר לאמא שלו שצעק כי כאבה לו הבטן. אולי משהו שאכל ממשלוחי המנות לא התאים לו. אמא שלו חייכה ואמרה שכעת הגיע הזמן שילך לישון, כדי שיקום מחר בזמן למכינה.

בימים שלאחר מכן חשב משהל'ה על מה שהיה. שוב ושוב שיחזר בדמיונו את הסצינה ממוצאי פורים, וחשב לעצמו שלמרות ההרגשה המוזרה, כשהברית נהיתה כך ארוכה וקשה זה לא היה כואב. בעצם, זה אפילו היה די נעים. למעשה, משהל'ה היה רוצה לנסות להרגיש זאת עוד פעם. אבל חוברת הבורדה עם התמונות נשארה בבית, ומשהל'ה לא יחזור מהמכינה שוב עד ראש חודש ניסן. כשיחזור, תיכנן משהל'ה, ינצל הזדמנות שאמא שלו לא תראה, ויסתכל שוב בחוברת. אבל הנה כעת, באמצע סדר א', ההרגשה הזו חזרה פתאום מעצמה! בלי חוברת, בלי תמונות ובלי שום דבר! פתאום הרגיש משהל'ה שהברית שלו מתחילה שוב להיעשות ארוכה וקשה. אמנם כעת היה משהל'ה רגוע יותר. הוא ידע שזה רק משהו זמני, ואחרי כמה דקות הברית חוזרת להיות קטנה ורכה. ובכל זאת, הוא לא צריך שהחברים והר"מ יראו אותו כך, באמצע בית המדרש, עם ברית ארוכה וקשה כזו. זה ממש בולט במכנסיים, ומי שבמקרה יסתכל על המכנסיים שלו ישים לב מייד. משהל'ה אמר מהר לחברותא שהוא לא מרגיש טוב, והוא הולך לנוח בחדר בפנימייה. עוד לפני שהחברותא הספיק לענות סגר משהל'ה את הגמרא ורץ לחדר. הוא תיכנן לשכב במיטה ולהתכסות בשמיכה כמה דקות, עד שהברית תרד ותהיה שוב קצרה ורכה, ואז לחזור לבית המדרש.

משהל'ה שכב במיטתו בחדרו בפנימיה, והתכסה בשמיכה. הברית המשיכה להיות ארוכה וקשה, אבל השמיכה הסתירה אותה ולא ראו מבחוץ כלום. משהל'ה תהה מה זאת אומרת. הרי כעת לא הסתכל בתמונות של הבורדה, אז למה נעשתה הברית שלו ארוכה וקשה כך, סתם כך באמצע סדר א'? ואולי זה בכלל לא קשור לתמונות של הבורדה? אולי זה קשור לאלף השביעי ההולך ומתקרב? משהל'ה ידע על המחלוקת בין אבא שלו לר' אברהם-יהושע-משולם-דוד לאקשנקאכער אם באלף השביעי יהיה לאנשים פיפי וטוסיק, ותהה אם מה שהוא מרגיש כעת בברית שלו קשור לזה. אולי זה לא שייך בכלל לחוברת הבורדה? אז מה, זו ראיה לסברא של ר' לאקשנקאכער? אולי הברית נהיית כעת ארוכה, כי באלף השביעי היא תיעלם לגמרי? כמו ששלהבת נר שעומד להיגמר מתלקחת ברגעיו האחרונים ללהבה גדולה, בטרם יכבה לעד. אם כך, יוצא שר' לאקשנקאכער צודק, ולא אבא שלו! משהל'ה בכלל לא אהב את זה. הוא ידע כמה חשוב לאבא שלו להוכיח לאנשים שכן יהיה להם פיפי וטוסיק גם באלף השביעי. אם באלף השביעי לא יהיה לאנשים פיפי וטוסיק, הספר של אבא שלו מאבד את כל הרלוונטיות שלו. לא, לא יתכן! בטח אבא שלו צודק, ולא לאקשנקאכער הזה...

פתאום שם משהל'ה לב שהברית נהיתה שוב קצרה ורכה. מה, כל כך מהר? במוצאי פורים, כשהוא הסתכל בחוברת הבורדה, הברית היתה ארוכה וקשה הרבה זמן עד שחזרה להיות קטנה ורכה. אז אולי זה כן קשור לחוברת הבורדה, ולא לאלף השביעי? והנה, שם משהל'ה לב, כשהוא חוזר לדמיין את הבנות הללו עם התחתונים הקטנים והטוסיק שבורח מהם, ואת הבחורה הזו שראו לה את כל הטוסיק ורק על החריץ שלה היה לה חוט, שוב הברית נהיית ארוכה וקשה... זה האלף השביעי שגורם זאת, או הטוסיקים הללו?

כשחזר הביתה לבין-הזמנים של ניסן ניסה משהל'ה לחפש שוב את חוברת הבורדה, אבל כעת לא מצא אותה. משהל'ה הצטער, אבל לא היה לו מה לעשות. את אמא שלו כמובן לא העז לשאול.  אבל גם בלי החוברת, הברית המשיכה להיעשות לפעמים ארוכה וקשה. היו זמנים שזה היה קורה סתם כך, ואז הברית היתה נופלת שוב די מהר, אלא אם משהל'ה היה מתחיל לדמיין את הבנות מחוברת הבורדה, ואז הברית היתה מחזיקה יותר זמן כשהיא ארוכה וקשה. משהל'ה לא היה יכול להחליט אם הדבר הזה קשור לאלף השביעי או לא. לפעמים הוא היה מרגיש משהו יותר מוזר – כשהברית היתה כך ארוכה וקשה, כאילו משהו רוצה לצאת ממנה, אבל לא מצליח. מה זה יכול להיות? פיפי? לא יתכן, כי כשהוא היה קם והולך לשירותים, כמה שהוא היה מנסה לא היה יוצא אז מהברית כלום. משהל'ה לא הבין מה קורה איתו, ולמה הדבר הזה עם הברית רומז. לפעמים חשב לשאול את אבא שלו, אבל הוא פחד שאבא שלו יבין שיש מזה ראיה לשיטת ר' לאקשנקאכער ויצטער. אז אולי לשאול את המשגיח בישיבה? משהל'ה כמעט עשה זאת, אבל ברגע האחרון נרתע. קול פנימי אמר לו שלא כדאי לערב את המשגיח בעניין הזה.

יום אחד הבזיק במוחו של משהל'ה רעיון. איך לא חשב על זה קודם? הוא ישאל את ירון ארז. הוא הרי מדבר עם ירון ארז על כל כך הרבה דברים, אז הוא ישאל אותו גם על זה. ממה נפשך: אם ירון לא ידע מה להגיד לו, משהל'ה יבין שבעל כרחך הדבר הזה עם הברית קשור לאלף השביעי, שירון לא מאמין בו ולכן אין לו מושג על מה שקשור אליו. אבל אולי ירון כן ידע מה פירוש הדבר הזה עם הברית. ירון הרי יודע כל מיני דברים. הוא יודע לספר לו על חיות מיוחדות כמו פילים ודובים, ופעם הוא אפילו הראה לו תמונות שלהם שהבריח בסתר, כי מאז ההסכם הקואליציוני עם החב"דניקים אסור להחזיק באזור החרדי של ישראל תמונות של חיות טמאות. ירון יודע לספר גם על חיות קטנות שלא רואים אותן מרוב שהן קטנות וקוראים להן חיידקים, על דגים מפחידים שקוראים להם כרישים והם יכולים לטרוף אנשים, על הר גבוה שקוראים לו אוורסט ומי שמטפס עליו כמעט אין לו אויר לנשום שם מרוב שהוא גבוה, על  חלליות, על אסטרונאוטים, על כוכבים רחוקים שלאור שלהם לוקח אלף שנה עד שהוא מגיע לארץ, ועל כל מיני דברים מעניינים שלא כתובים באף ספר סיפורי צדיקים שמשהל'ה לוקח מהספרייה. אם הדבר הזה של הברית לא קשור לאלף השביעי, ירון בטח ידע להסביר אותו.

ובאמת, גם הפעם ירון לא איכזב. משהל'ה אמנם לא הבין למה ירון צחק כשהוא שאל אותו על מה שקורה לו עם הברית, אבל זה לא היה אכפת לו, כי אחרי שירון חייך קצת, הוא הסביר לו הכל. ירון הסביר לו שמה שקורה לו עכשיו עם הברית קשור לזה שהוא מתבגר כעת. לילדים יוצא מהברית שלהם רק פיפי, אבל למבוגרים, חוץ מפיפי יוצא מהברית שלהם גם נוזל לבן שנקרא זרע. וזהו ההבדל ביניהם: פיפי יוצא מהברית כשהיא קצרה ורכה, וזרע יוצא ממנה כשהיא ארוכה וקשה. העניין של הזרע הזה הוא, שממנו נולדים ילדים. כמו שעצים גדלים מגרעין של פרי ששותלים באדמה, כך ילדים גדלים מזרע שהיוצא מהברית של האבא ונשתל בפיפי של האמא.

– מה? – קרא משהל'ה – לא יכול להיות. הרבי בחדר הסביר לנו שילדים נולדים אחרי החתונה מזה שהאבא לומד תורה ומתפלל לקב"ה שיהיו לו ילדים, כמו שכתוב בתורה הקדושה שיצחק נולד לאברהם אבינו מהתפילות שלו, וכך יעקב נולד ליצחק, וכך יוסף לרחל. הכל רק מתפילות.

– לא מעניין אותי מה שהרבי אמר לכם בחדר – קרא ירון בכעס. המציאות היא שכשהאבא והאמא ערומים והאבא מחבק את האמא ומנשק אותה, הפיפי של האבא נהיה ארוך וקשה עד שהוא יכול לנעוץ אותו בפיפי של האמא, ואז יוצא מהפיפי של האבא זרע שגדל ברחם של האמא עד שהוא נעשה לתינוק. זה הטבע, עם תפילות או בלי תפילות.

– אז איך הפיפי שלי נהיה ארוך וקשה, גם בלי שחיבקתי ונישקתי אף אחת? – שאל משהל'ה – וגם, כמה שהפיפי שלי היה ארוך וקשה, אף פעם לא יצא לי זרע כמו שאמרת.

– הפיפי יכול להיעשות ארוך וקשה גם מלדמיין אישה ערומה, אפילו בלי לגעת בה – אמר ירון. על מה חשבת כשהפיפי שלך היה אז ארוך וקשה?

משהל'ה הסמיק, וסיפר לירון על חוברת הבורדה.

– נו... – ציחקק ירון – ולגבי זה שלא יצא לך זרע, אגיד לך מה לעשות. זה לא מספיק רק לדמיין אישה ערומה. ביחד עם הדמיונות אתה צריך ללפף את הפיפי שלך בעדינות עם היד – תוך שהוא מדבר, ליפף ירון באגרופו הימני את אצבעו השמאלית – ואז ללטף את הפיפי הזקור בעדינות, הלוך וחזור. אם אתה מרגיש יובש, אתה יכול להרטיב את האצבעות ברוק מהפה. עשה כך, ותראה שגם לך יצא זרע.

בשלב זה שם ירון לב כי אחד הר"מים מתקרב, ומיהר לסיים את השיחה ולהיפרד ממשהל'ה. אולם עבור משהל'ה, מה שהוא כבר שמע הספיק לגמרי. באותו ערב, מייד לאחר סיום סדר ג', הזדרז משהל'ה להיפרד מן החברותא וללכת לחדרו בפנימייה. הוא לא הצטרף לחבורה שעמדה במסדרון והתווכחה האם הסיבה שפוסק הדור, מרן ר' אלעזר-מנחם-יוסף שלום-אהרן-יהודה-לייב זילברשטיין, התחיל פתאום ללבוש הרבה טליתים כמו המהרח"פ שיינברג זי"ע לפני מאתיים שנה, היא בגלל שבענוותנותו הוא רוצה להסתיר את הכנפיים שהתחילו לצמוח לו, או שיש לו לזה סיבה אחרת. הבחורים הזמינו את משהל'ה להצטרף לשיחה, אבל הוא התחמק מהם בטענה שהוא רוצה לקום מחר מוקדם כדי ללמוד לפני התפילה ענייני אלף השביעי.

חדרו של משהל'ה בפנימייה היה חשוך, ומשהל'ה הבין שאין שם אף אחד. הוא סגר את הדלת, נכנס למיטתו ושכב על גבו. התכסה היטב בשמיכה, קרא קריאת-שמע שעל המיטה, ואז הפשיל את מכנסי הפיז'מה שלו. משהל'ה הרטיב את אצבעותיו ברוק, קפץ את ידו לאגרוף והחל לעסות את הברית בעדינות, כמו שלימד אותו ירון. תוך כדי כך העביר במחשבתו שוב ושוב את תמונות הטוסיקים של הבנות מחוברת הבורדה. את זו שהיו לה תחתונים צרים שחצי טוסיק גלש מהם החוצה, ואת זו שראו לה את כל הטוסיק, ורק חוט דק כיסה את החריץ שלה. פתאום נדדו מחשבותיו אל יענקי רוזן משיעור א'. יענקי הוא כזה בחור טוב, עדין, תמיד מחייך, משתדל לעזור לכל אחד. בפרט הוא מאיר פנים לבחורים מהמכינה, אלו ששנה אחת תחתיו, וגם למשהל'ה. משהל'ה חש אליו בלבו אהבה רבה. יענקי רוזן הוא גם בלונדי כזה, ומשהל'ה חושב שהוא הבחור הכי חתיך בישיבה-קטנה. הרבה פעמים הרגיש משהל'ה שהוא רוצה לחבק את יענקי ולתת לו נשיקה, אולי אפילו שתי נשיקות, אבל הוא התבייש לעשות זאת. סתם כך, לחבק חבר בישיבה באמצע היום? צריך איזו סיבה, נסיבות כלשהן. משהל'ה תיכנן לעשות את זה במסיבת פורים, כשהרבה בחורים היו שיכורים וסתם חיבקו ונישקו זה את זה, אבל אפילו אז הוא לא העיז בסוף. ופעם ראה משהל'ה את יענקי רוזן במקלחת, כשיענקי גמר להתרחץ ופתח את הוילון כדי לצאת, ואז הסתובב פנימה לקחת את השמפו...

בבת אחת פרץ למשהל'ה מן הפיפי-קודש, לראשונה בחייו, זרם לבן רותח. משהל'ה חש עונג שלא חווה כמוהו בשתים-עשרה וחצי שנותיו עד עתה. כל כולו נמלא תערובת מופלאה של רגשות הנאה, סיפוק, הרפייה, שלווה ורוגע, אשר פשטו כולם יחד כגלים לוהטים, מהבילים, בכל גופו. בידו הימנית המשיך משהל'ה להחזיק את הפיפי-קודש שהתחיל קומל לו לאיטו, ואילו באצבע ידו השמאלית נטל מעט זרע וקירב לפיו, במטרה לחוש את טעמו של הנוזל החדש והנפלא שהתחיל גופו לייצר.

ובדיוק אז נדלק פתאום האור בחדר.

משה זאב הכהן פעטש-געבער כתב:

12

כבר כמה חודשים שמשהל'ה בויאר חש כי דברים מוזרים, משונים אבל נפלאים, מתרחשים בגופו. אבל הוא לא ידע מה משמעותם של הדברים הללו, והאם הם קשורים לאלף השביעי העומד להתחיל בקרוב.

אחת הפעמים הראשונות שהרגיש זאת, זכר משהל'ה, היתה כמה ימים אחרי פורים. במכינה של דבוקי-עגבות עשו אז חזרה כללית על כל 'האשה נקנית', שלמדו בזמן חורף. לא היו שיעורים, וכל סדר א' רק ישבו בחברותות וחזרו. פתאום, באמצע סדר א', הרגיש משהל'ה שהברית שלו נעשתה קשה וארוכה כזו, עד שאין לה כמעט מקום במכנסיים. זה לא כאב, אבל היתה זו הרגשה מוזרה, ומשהל'ה לא ידע מה ההרגשה הזו אומרת.

משהל'ה נזכר אז שכבר היתה לו את ההרגשה הזו כמה ימים לפני כן. זה היה כשהיה בבית בפורים, במוצאי היום בערב. אבא שלו ישן אחרי שקיים עד דלא ידע, וגם אמא שלו נחה אחרי כל העבודה עם הסעודה ומשלוחי המנות. הבית היה ריק, ולמשהל'ה היה משעמם. פתאום ראה משהל'ה על השולחן הקטן שליד הספות בפינת הישיבה חוברת תפירה של 'בורדה', מאלו שאמא שלו היתה מקבלת לפעמים בדואר ותופרת לפיהן. משהל'ה ידע שאמא שלו לא אוהבת שהוא מסתכל בחוברות האלו שלה. פעם ראתה אותו מציץ בחוברת כזו, ומייד לקחה לו אותה ואמרה שהחוברות הללו הן רק עבור בנות. משהל'ה לא הבין אז למה. הוא חשב שזה יכול לעניין גם בנים, איך אמא שלו לוקחת סתם בדים וגוזרת ומכינה מהם לפי החוברות הללו שמלות כל כך מושלמות ומדוייקות. אבל משהל'ה לא העז להתווכח עם אמא שלו. כעת, כשגם היא וגם אבא ישנו, לקח משהל'ה את החוברת שוב להסתכל בה.

בהתחלה זה היה מעניין קצת, אבל לא מי יודע מה. משהל'ה דיפדף וראה כל מיני דוגמאות של שמלות וחצאיות שהחוברת מסבירה לפי תרשימים, שלב אחרי שלב, איך לגזור ולתפור אותם מן הבדים. היו גם עמודים שבהם הראו איך לגזור ולהכין מכנסיים, והיו תמונות של נשים לובשות את המכנסיים הללו. משהל'ה ידע שזו עבירה גדולה שאישה תלבש מכנסיים. שום אשה שהוא מכיר אינה לובשת מכנסיים, רק חצאית או שמלה. אבל ירון ארז סיפר לו שאשתו לירון, במובלעת-מכלאה החילונית, לובשת תמיד מכנסיים, ובעצם בנות יכולות ללבוש מכנסיים כמו בנים. משהל'ה חשב שזה משונה שאישה תלבש מכנסיים, אבל הוא לא התווכח עם ירון. כנראה שהחוברת הזו, בורדה, באה ממקום של גויים שהבנות אצלם לובשות מכנסיים, כמו אשתו של ירון. רואים הרי שהחוברת כתובה באותיות משונות כאלו שמשהל'ה לא מכיר. הוא מבין רק את הציורים והתרשימים, ולא את מה שכתוב.

אבל אז דיפדף משהל'ה עוד דף, וראה פתאום מודעה גדולה, מבהילה ממש. מודעה של פרסומת, לגמרי לגמרי לא צנועה. אף פעם לפני כן לא ראה משהל'ה מודעה כזו. כעת, חשב  משהל'ה, הוא מבין למה אמא שלו לא רוצה שהוא יסתכל בחוברות הללו. במודעה זו ראו אישה, אבל לא את כל הגוף שלה. רק חלק ממנו, מאמצע הגב עד אמצע הרגליים. לאישה הזו לא היתה חצאית ולא שמלה, ואפילו לא מכנסיים. היא לבשה רק תחתונים לבנים, אבל די קטנים, וראו לה כמעט חצי טוסיק! התחתונים היו בצורת משולש כזה, אבל הם היו כאלו קטנים שהטוסיק ממש ברח מהם וגלש לצדדים. אחר כך היו עוד מודעות, ושם היו נשים שהתחתונים שלהן היו עוד יותר קטנים. היתה אפילו אישה אחת שפשוט ראו לה את כל הטוסיק, בשלמותו! התחתונים שלה היו רק חוט כזה באמצע שכיסה את החריץ של הטוסיק, וחוץ מזה ראו לה הכל. אחר כך היו גם תמונות של נשים מקדימה, בלי חולצה, לובשות רק גופיה, אבל לא אחת כמו הגופיה שלו. הן לבשו גופיה קצרה כזו, שמגיעה רק עד התחלת הבטן. ולנשים הללו היה גם טוסיק מקדימה, מתחת הצוואר ומעל הבטן! שני כדורים גדולים כאלו, עם חריץ ביניהם, שהגופיה מכסה אותו קצת, אבל לא לגמרי. היו הרבה נשים עם כל מיני גופיות כאלו, בכל מיני צורות וצבעים. משהל'ה היה הולך למקווה כל יום שישי וכל האנשים שם היו ערומים, אבל אף פעם לא ראה איש שיש לו טוסיק מקדימה. כנראה רק לבנות יש את זה.

משהל'ה חשב שהטוסיק מקדימה זה נחמד, אבל משום מה עניין אותו יותר לחזור לעמודים הקודמים, לתמונות של הבנות עם תחתונים, מהצד של הטוסיק הרגיל שלהן, מאחורה. משהל'ה הסתכל על התמונות האלו שוב ושוב, ואז הוא הרגיש את זה בפעם הראשונה. הברית שלו נהיתה פתאום ארוכה ארוכה כזו, ומאד קשה. משהל'ה נבהל. הוא רצה לעצור את הברית, שלא תגדל עוד, ושם עליה יד. אבל זה רק עשה יותר גרוע. הברית המשיכה לגדול, לצמוח, ונעשתה כעת קשה ממש כמו אבן. משהל'ה פחד שתיכף היא תקרע את המכנסיים! כעת משהל'ה הבין. כנראה בגלל זה אמא שלו לא רוצה שהוא יסתכל בחוברות הללו, כי התמונות האלו עושות את הברית של מי שמסתכל עליהן ארוכה וקשה. אבל מה כעת? הברית תישאר כך תמיד? ואיך ילך מחר למכינה, עם ברית ארוכה כזו? אף אחד לא יבין מה הוא שם במכנסיים שם, וכולם יצחקו עליו. אולי צריך ללכת לרופא, כדי שיקטין את הברית לכמו שהיא היתה קודם? אבל איך ילך לבד לרופא? ותיכף אמא שלו תקום ותראה את הברית שלו ארוכה וקשה כזו, כי זה ממש בולט במכנסיים. אז היא תבין שהוא לא שמע בקולה, והסתכל בחוברות הבורדה. מה יעשה כעת?

מרוב פחד ובלבול נפלטה מפיו של משהל'ה צרחה. זה הספיק. - "משהל'ה, מה זה שם?" אביו עדיין ישן, אבל אמו שמעה את הצעקה והתעוררה. משהל'ה נבהל. מהר סגר את החוברת וזרק אותה על השולחן, איפה שהיא היתה, ורץ להתחבא בשירותים, כדי לחשוב איך להסתיר את הברית הקשה והארוכה שיש לו. מן השירותים שמע משהל'ה את אמא שלו קמה ויוצאת מחדר השינה לפינת הישיבה. בבהלה שלח את ידו למטה, לנסות לכופף את הברית בחזרה כמו שהיא היתה לפני שהוא הסתכל בתמונות. אבל כעת שם לב, להפתעתו, שהברית חזרה מעצמה להיות קטנה ורכה, כאילו לא היה כלום. משהל'ה שיחרר אנחת רווחה. הוא יצא מהשירותים, רחץ ידיים, וסיפר לאמא שלו שצעק כי כאבה לו הבטן. אולי משהו שאכל ממשלוחי המנות לא התאים לו. אמא שלו חייכה ואמרה שכעת הגיע הזמן שילך לישון, כדי שיקום מחר בזמן למכינה.

בימים שלאחר מכן חשב משהל'ה על מה שהיה. שוב ושוב שיחזר בדמיונו את הסצינה ממוצאי פורים, וחשב לעצמו שלמרות ההרגשה המוזרה, כשהברית נהיתה כך ארוכה וקשה זה לא היה כואב. בעצם, זה אפילו היה די נעים. למעשה, משהל'ה היה רוצה לנסות להרגיש זאת עוד פעם. אבל חוברת הבורדה עם התמונות נשארה בבית, ומשהל'ה לא יחזור מהמכינה שוב עד ראש חודש ניסן. כשיחזור, תיכנן משהל'ה, ינצל הזדמנות שאמא שלו לא תראה, ויסתכל שוב בחוברת. אבל הנה כעת, באמצע סדר א', ההרגשה הזו חזרה פתאום מעצמה! בלי חוברת, בלי תמונות ובלי שום דבר! פתאום הרגיש משהל'ה שהברית שלו מתחילה שוב להיעשות ארוכה וקשה. אמנם כעת היה משהל'ה רגוע יותר. הוא ידע שזה רק משהו זמני, ואחרי כמה דקות הברית חוזרת להיות קטנה ורכה. ובכל זאת, הוא לא צריך שהחברים והר"מ יראו אותו כך, באמצע בית המדרש, עם ברית ארוכה וקשה כזו. זה ממש בולט במכנסיים, ומי שבמקרה יסתכל על המכנסיים שלו ישים לב מייד. משהל'ה אמר מהר לחברותא שהוא לא מרגיש טוב, והוא הולך לנוח בחדר בפנימייה. עוד לפני שהחברותא הספיק לענות סגר משהל'ה את הגמרא ורץ לחדר. הוא תיכנן לשכב במיטה ולהתכסות בשמיכה כמה דקות, עד שהברית תרד ותהיה שוב קצרה ורכה, ואז לחזור לבית המדרש.

*המשך יבוא*

לי הסיפור הזה עצמו גורם לברית להיות קשה וארוכה ארוכה (ואגב אורחא מגופא דעובדא מובן כי רבינו, כמוני, להבדיל, הוא מה שמכונה בלעז גרואור ולא שואור, ואכמ"ל), לא פחות מלהסתכל בחוברות האמנות של אמי ותלמידותיה.
אבל באמת מה שהכי גורם לי להרגשה הנפלאה בשיא כוחה הוא אך ורק עריכה בויקיפדיה, תוך כדי שאני יושב בטל ב'כולל', מחביא את הסמארטפון בין דפי הגמרא או על הסטנדר מתחת ועורך ככה. אחחח, כמה הוקשה הפיפי רק מלחשוב על כך...
אף לפני המצווה אני מקשה עצמי לדעת על ידי כמה עריכות שם. בפרט אם זה בערך על מו"ר הגאון הר' יהושע בן צבי ענבל שליט"א, הרמב"ן של דורנו, או אז ברית קודשי כה זקופה ועוצמתית עד שאני ממהר אצל אשתי, שלא להגיע להוז"ל ח"ו, ותובעה כתרנגול עד שנעשית כערוגה מלאה מים, וכמה פעמים כמעט נכשלתי ע"י זה בזרייה מבחוץ אף לפני דישה מבפנים (וידוע המעשה עם זקני זצ"ל והאשה ההיא בהודו, איך בסוף ניצל רק על ידי תחבולה הלכתית מפוקפקת שכללה הפיכת השולחן וכו', ומעשה אבות סימן לבנים) - אך מה אפשר לעשות? כל אחד והסטייה שלו.
גם בשעת תשמיש לפעמים אינני מתאפק ומהרהר איך ארחיב ואמתח ואחדיר עוד ועוד את עבודת השורשים שלי בויקיפדיה, במסגרתה קיבל ערך כל בעל דופק ממשפחתי שבעה דורות אחורה (והצד של אמא קיבל ערך נפרד על עצם המשפחה, וכן 'קטגוריה'. נשאר רק 'אילן יוחסין') ועוד היד נטויה, מה שגורם לי לסיים מהר מהרצוי בבחינת כי גז חיש ונעופה, למורת רוחה של רעייתי שת'. אך מה כבר היא יכולה לעשות? היא ידעה למה היא נכנסת (לא הסכמתי לשידוך אלא על דעת זה!).
באחד מהמפגשים של ויקיפדים יושבי קרנות שאני נוהג ללכת אליהם, שמעתי מחבריי החילונים שיש תחבולה לחשוב על דברים אחרים וכו'. אך לא הועיל כלום, להיפך!
מה היו אומרים חבריי וחברותיי אם היו יודעים שכ'משתכנזים' למדנו מעשי האדונים ורעייתי לא מסירה שיער הערווה (ואין צ"ל שיער הטוסיק) ואין חוששים לחציצה כהספרדים, כמבואר ביבי"א? ואפילו זה לא מעכב.
אם כן מה נשאר לי לעשות כדי להוריד ההתרגשות?
אני חושש שבקצב הזה יהיו לי רק בנות ולא אקיים פו"ר, כדאיתא בגמרא איש מזריע תחילה וכו'.
ללכת למכון גמילה מאינטרנט לא בא בחשבון.
אך הנה, נזכרתי! היה דבר אחד שעזר! והרי הוא הרצועה של הוד כ"ק מרן שליט"א, שהצליפה בישבני במשך תקופה. כל כך הייתי דואג ודואב עד שבקושי יכולתי לקיים המצווה. הזכרון לבד מעביר צמרמורת בגבי וגורם לברית לחזור להיות קטנה ורכה, אולי אפילו להיכנס קצת פנימה.
גם בקרב חבריי המשועממים גדול הוד כ"ק מרן שליט"א ושמעו הולך בין כל הויקיפדים כי האיש רבינו הולך וגדול, גדול מאוד בעיני המפעילים ובעיני העם. ויהי לאות

מנשה בן רבקה,
לא ידעתי טיב פטפוטיך על שאוור וגראוור וכו' עד שחיפשתי בגוגל.
ובעיקר הדבר, הרי הוד כ"ק מרן שליט"א בספרו החדש על הקבלה מביא טעם מהרמ"ק ע"פ סוד מפני מה שאר האיברים תמיד כמתכונתם ואך הפיפי-קודש פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה וכו', ע"ש, וא"כ דבריי בהרומן ברור מללו ואין מקום לקושייתך.

נראה שאין הרמ"ק ולהבדיל אא"ה רבינו שליט"א יודעים שיש שהוא במתכונתו תמיד ושינויו כמעט רק בקישוי ויש שהוא קטן וגודל טובא וישתוממו עליו כל רואיו איך השתווה להראשון. ואין זו קושיא כלל (אולי כושיא).
שו"ר שיש שתרגמו את זה בלה"ק ל"כפתור" ו"חדק"...

נ.ב. לא יפה עשית שמחקת דבריי באשכול אחר. והרי לכבוד רבינו כתבתי מה שכתבתי.

משהל'ה מיצמץ בעיניו, מתקשה להתרגל לאור שזרח פתאום מתוך החשכה. משהל'ה גם לא הבין איך נדלק כך פתאום האור. כשנכנס הרי ראה שאין אף אחד בחדר, והוא סגר אחריו את הדלת. משהל'ה לא שמע את הדלת נפתחת. אז מי הדליק כך פתאום את האור? אולי היתה זו תקלה בשעון השבת?

- שייגעץ שכמותך!

הצרחה האיומה שניסרה בחלל החדר בבת אחת, התירה למשהל'ה את כל ספקותיו. הוא הכריח את עצמו לפקוח את עיניו... ליד מיטתו ניצב המדריך של הפנימייה, חיים-שלום-שלמה-זלמן ציצקעסקנייפער!

ציצקעסקנייפער משך מעל משהל'ה את השמיכה. לא היה טעם להכחיש או להסתיר. מכנסי הפיז'מה של משהל'ה היו מופשלים, ואיברו החשוף עדיין זקור, למרות שלאחר התזת הזרע התחיל כמובן האיבר לקמול לאיטו. עם הפשלת השמיכה התפשט בחדר ניחוח חריף של זרע צעיר, רענן. המפל הלבן והרותח שפלט משהל'ה לא התרגש כמובן מציצקעסקנייפער. הזרע הלח המשיך לזרום בנחת במורד מפשעתו הילדותית של משהל'ה, שבקושי ניכר בה סימן ה'שתי שערות' הידוע.

- מנוול! פושע ישראל! שייגעץ! - צרח ציצקעסקנייפער, ובתוך כדי דיבור המטיר על משהל'ה המבוהל ברד סטירות. משהל'ה נקט בפרקטיקה שזכר מן ה'חדר', וכיסה את פניו בידיו. אך ציצקעסקנייפער ידע עצה גם לכך. הוא אחז במשהל'ה ובידו האחת הפך אותו על בטנו, תוך שבידו השנייה הוא שולף ממכנסיו את חגורת העור שלו. ללא אומר ודברים התחיל ציצקעסקנייפער להצליף על ישבנו של משהל'ה, כשאגב כך אינו מקפח גם את ירכיו של הילד. משהל'ה בכה, צרח, התחנן, התפתל, אך ללא הועיל. הבחורים מן החבורה שבמסדרון, שעד לפני רגע התווכחו בהתלהבות על הטליתים שהתחיל פוסק הדור ללבוש, השתתקו כעת והתקהלו כולם בפתח החדר, צופים במחזה באימה. המדריך ציצקעסקנייפער המשיך להצליף במשהל'ה דקות ארוכות, עד שישבנו וירכיו של הילד בן השתים-עשרה האדימו לגמרי. אז ציווה ציצקעסקנייפער על משהל'ה ללבוש את מכנסיו, וכשהוא אוחזו באוזנו גרר אותו אחריו אל משרד הישיבה. בדרכו צילצל ציצקעסקנייפער בטלפון הסלולרי שלו לראש ישיבת דבוקי-עגבות ולמשגיח הישיבה, והזמין אותם לבוא בדחיפות למשרד. על חבריו ההמומים של משהל'ה הממרר בבכי ציווה המדריך ציצקעסקנייפער להתפזר מייד לחדריהם, אם אינם רוצים שיטעים גם אותם מן הרצועה שבידו.

משהל'ה וחבריו לשיעור א' בישיבה, שהתחילו לגלות בתקופה זו את תענוגות הפיפי-קודש, לא ידעו כי הם במעקב תמידי. למעשה, היו להם סיבות טובות למדי לחשוד בכך, אך כשאדם רוצה להשלות את עצמו ולטמון ראשו בחול כבת יענה, דבר לא יעזור לו. הרי בשנים האחרונות כל המדריכים בפנימייה של 'דבוקי עגבות', כמו בפנימייה של 'רובצת תחת' ושל כל המכינות והישיבות-קטנות ברובע רל"ו ובבני ברק בכלל, הוחלפו באברכים מחסידי 'תולדות'. חלקם חסידי תולדות-אברהם-יצחק-דוד-שמואל-יעקב-אהרן, חלקם חסידי תולדות-אהרן-אברהם-יצחק-שמואל-יעקב-דוד, והיו מ'תולדות' אחרים, אבל כולם לבשו את החלוק הכחול המפוספס ומתחתיו גרבו גרביונים שחורים. הבחורים היו מסבירים לעצמם את הצעד בכך שלאברכים משלנו לא מתאים לעבוד במשרה הלא כל-כך נחשבת של מדריך בפנימייה. אצלנו כל אברך רוצה להיות ראש כולל, ראש ישיבה, או לפחות ר"מ. עם פראק. אם לא ר"מ בישיבה גדולה, אז בישיבה קטנה. לפחות עם פראק בשבת. ואם לא ר"מ בישיבה קטנה, לפחות ר"מ בכיתה ח', בכיתה ז', בכיתה ו', בדיעבד שיהיה גם ר"מ-משכנתות בכיתה ה'... אבל מדריך בפנימייה? לא מתאים. בלית ברירה נותנים את התפקיד הזה לחסידים, שכל עבודה כשרה אצלם ובלבד שיביאו לחם הביתה. כך הסבירו לעצמם משהל'ה וחבריו, כמו שאר כל תלמידי הישיבות-קטנות.

אך, כאמור, היתה זו אשליה עצמית. תלמידי דבוקי-עגבות, במין חוש פנימי, לא רצו לדעת את הסיבה האמיתית למינוי מדריכים בפנימייה מן ה'תולדות' דווקא, וכרגיל התבררה להם הסיבה לבסוף בדרך בלתי-נעימה. מינוי מדריכים בפנימיות הישיבות-קטנות מחסידי 'תולדות' בלבד היה הוראה ישירה של המשגיח, הצדיק ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן. הוראה זו הועברה לישיבות, בסודיות גמורה, עוד בשנת תתקצ"ג, ויושמה בתוך חודשים ספורים. בתירוצים שונים פוטרו אז מדריכי הפנימיות מכל הפלגים האחרים, והוכנסו במקומם מדריכים חסידי 'תולדות' בלבד.

הסיבה להוראתו הנחרצת של המשגיח היתה קונפליקט קשה שהוא נקלע אליו. מחד, סבר המשגיח כי ההכנות לאלף השביעי שאנו עומדים בפתחו מחייבות כי כבר בישיבה קטנה יישארו הבחורים בישיבה כל השבוע, ולא ירוצו בכל ערב מתחת לסינרה של אמא. איזה מין סדר הכנה זה, כשבכל רגע פוזלים לעבר הטנדר של תשע? ואיך בחור יכול לקבוע חברותא ללימוד ענייני אלף השביעי לפני התפילה, כשהוא תלוי בטנדר של שבע? זה לא רציני. קשה לראות בחורים על קו ישיבה-בית-ישיבה-בית מתעלים להיות גדולי הדור הבא, שלא לדבר על בעלי כנפיים לשוט בהם בחד חרוב. מאידך, ידע כמובן ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן על הוראתו החד-משמעית של המהרא"מ שך זי"ע לפני מאתיים וחמישים שנה, כי בחורים בגילאי ישיבה-קטנה לא יישנו בישיבה. ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן ידע גם היטב את הסיבות להוראה זו, אשר בגינה רק חלק קטן מן ההורים, אלו שממש לא היתה להם ברירה אחרת, הסכימו שבניהם ילונו בפנימיות הישיבות-קטנות.

ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן הרגיש שמצא את הפתרון, כאשר נקלע לידיו יום אחד ספר 'שומר אמונים' מאת רבם הראשון של הארל'ך, רבי אהרן ראטה, זכותו יגן עלינו. בנשימה עצורה קרא ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן בספר, דף אחר דף, ונדהם מן הפתרונות שמציע המחבר לשמירת הברית וקדושת הפיפי אצל בני הנעורים. כמה ימים לאחר סיום הקריאה התהלך ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן כמוכה הלם, ולבסוף נסע אל האדמו"ר מתולדות-אברהם-יצחק-דוד-שמואל-יעקב-אהרן, וקיים איתו שיחה ממושכת. מסע נוסף ערך ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן אל האדמו"ר מתולדות-אהרן-אברהם-יצחק-שמואל-יעקב-דוד, ולאחר שישב גם איתו כמה שעות, הגיע להחלטה. כל המדריכים בפנימיות בישיבות-קטנות, קבע ר' ירוחם-שלמה-שמשון-דן, יוחלפו באברכים מחסידי ה'תולדות', שיש להם מסורת וקבלה מרבותיהם כיצד להילחם בפיפי ובחטאיו. כל ההורים יוכלו כעת לשלוח את בניהם לפנימיות בלב שקט, ביודעם כי הבנים יוחזרו לידיהם כשהפיפי שלהם קדוש וטהור כמו בעת שנמסרו לישיבה-קטנה. מאידך, הנערים שלא יצטרכו לחזור בכל ערב הביתה יוכלו להקדיש את כל זמנם ומרצם להכנות לאלף השביעי ולשיוט בכנפיים, וכל זה כמובן מבלי להיכנס למחלוקת האחרונים אם באלף השביעי עצמו יהיו פיפי וטוסיק או לא יהיו.

המדריכים מחסידי ה'תולדות' התמקמו במשרותיהם החדשות, ולא ביזבזו זמן. שיטת העבודה שלהם היתה לעקוב אחרי בחורים שסומנו בידיהם כחשודים, ואז לארוב להם בחדריהם בפנימייה בפינות חשוכות ונסתרות, במטרה לתופסם בשעת מעשה. המדריכים מחסידות תולדות-אברהם-יצחק-דוד-שמואל-יעקב-אהרן, שם היה מותר להחזיק סמארטפונים מוגנים, אף השתמשו באפליקציות כמו 'פיפי פיפ', שהיו מסוגלות לספק להם התראות על זיקפות אנושיות ברדיוס של כעשרים מטר. בחסידות תולדות-אהרן-אברהם-יצחק-שמואל-יעקב-דוד, לעומת זאת, נאסרה החזקת סמארטפונים מכל סוג שהוא, ושם נשענו המדריכים על הסימנים המובהקים שקיבלו ממדריכיהם, שקיבלו ממדריכי-מדריכיהם, שקיבלו ממדריכי-מדריכי-מדריכיהם, ולמעלה בקודש, דור אחר דור. צריך לשים לב לרעשים של חיכוך, לנשימות ונשיפות תכופות, לתנועות של השמיכה, וכיוצא באלו, ואז, ברגע האמת, לזנק על הטרף. כשנתפס הקורבן היה המדריך מלקה אותו על אתר, לעיני חבריו הנאספים, למען ישמעו וייראו, ואז גוררו למשרד הישיבה ומזעיק לשם מייד את ראש הישיבה והמשגיח. אלו היו מטיפים מוסרם לנער האומלל באותו מעמד, עוד בשעת חימום, ולבסוף מורים אותו תיקון תשובה, לבל ישוב לכסלו. לשיטה חינוכית משובחת זו היו תוצאות יפות------------

*המשך יבוא*

אף פעם לא הבנתי איך זכרים יכולים לעשות כמעשה משהל'ה. בשירותים ובמקלחת, או אם יש פרטיות, לתוך טישו או מה שלא יהיה - שפיר דמי. וכמובן כשנעשה בהיתר שאפשר להתיז בא' מג' חורים הידועים (אף כי בב' תחתונים תצטרך הנוקבא לקנח ולהזדרז לבית הכסא, אלא אם פרשה מגבת מתחת), על הבטן, הטוסיק ושאר איברים, או למצער בתוך גומי שקורין קאנדא"ם.
אבל כך במיטה, בלי לעשות חשבון? מה עושה "משהל'ה" עם כל המים דוכרין שנמרחים ומטפטפים בכל מקום?

סרטון שנקלט בעדשת מצלמה שכוונה אל העתיד. עם פרוס אלף השביעי, חרדי בעל כנפיים מעופף אל על, לעבר הרקיע. מלמטה מתגודדים חילונים שזה עתה סיימו אורגיה המונית במסיבת סוף העולם, ביום האחרון של שנת תתקצ"ט (שימו לב לתמונות שעל קירות המועדון). כעת, אחוזי יאוש של מוות, פוצחים החילונים האומללים בריקוד מקאברי אחרון, מול הגלים שבעוד רגע יציפו אותם, בעוד החרדי הצדיק פורש את כנפיו ומרחף מעליהם בשלווה!