אם ישך הנחש בלא לחש: רפאל יצחק רייכמן - קווים לדמותו של טורקוומדה ליטאי

הגמרא הקדושה אומרת, כי בכל דור ודור ישנם ל"ו צדיקים נסתרים שעליהם העולם עומד.

מכיוון שזה לעומת זה עשה אלוקים, מחוייבים אנו להאמין כי כמו כן ישנם בכל דור ודור לפחות ל"ו רשעים נסתרים, שעליהם סמאל עומד. ואולי רשעים נסתרים יש אף יותר מל"ו, שהרי בעולם המר והחשוך הזה רב כוחה של הקליפה יותר מן הקדושה, כמו שמצינו שלקדושה יש רק עשר ספירות ואילו לקליפה ישנם י"א כתרין דמסאבותא, הרמוזים בסוד עשתי-עשר יריעות עזים שכיסו את המשכן, כידוע ליודעי חן וככתוב בספרים הקדושים.

ואכן, אם עד היום עסקנו בפורום ביזוי גדולים ברשעים מפורסמים, מאליעזר שך דרך קנייבסקי הזקן ועד מיכל יהודה קאקוביץ', כאלו המשסעים את קורבנותיהם לנגד השמש, נועצים בהם את טפריהם לעין כל, ותחת שמם המלא תולשים מן האומללים פיסות בשר מדמם  - נעבור לדון כעת ברשעים נסתרים, נחשים ארסיים הזוחלים מתחת הקש, מכישים ומרעילים בדממה, מתחת לפני השטח. הארס מתפשט במהירות בגופו של הטרף, איבר אחר איבר, ומשתק אותו, ואז גורר הנחש את קורבנו חסר האונים אל ה'גדולים', והללו מסיימים את המלאכה כשהם קורעים אותו בציפורניהם ולוגמים בהנאה את דמו הניגר, בעודו נושם את נשימותיו המיוסרות האחרונות.

רשע-נחש נסתר כזה, בו נעסוק היום, הוא רפאל רייכמן, המכהן כראש-ישיבת מאה שערים. רייכמן הינו נחש טיפוסי. שמו ומפעלותיו המרושעים אינם ידועים כמעט לציבור הרחב, ולא זכור לי אם נזכר אי-פעם במדורי הרכילות ובטורי הפוליטיקה והפרשנות בעיתונים. אולם האכזריות בה הוא פועל אינה פחותה מזו של ה'גדולים' המפורסמים, למאורותיהם הוא כאמור גורר את קורבנותיו לאחר שהכישם תחילה, והם משותקים לגמרי מן הארס שהטיל בהם. הגיעה העת לחשוף את הנחש הארסי והמסוכן הזה לעין כל, וגם אם לא יועיל הדבר לקורבנותיו בעבר שכבר מצאו את מותם בייסורים גדולים, אולי תהיה בכך תועלת בעתיד לקורבנות פוטנציאליים אחרים.

רפאל יצחק רייכמן, בסביבות שנת השמונים לחייו כיום, הינו בנו של הרב שניאור זלמן רייכמן, שנולד בסביבות מינסק שבבלארוס בסוף המאה הי"ט. 

'שניאור זלמן' רייכמן היה מן הסתם ממשפחת חסידי חב"ד הנפוצים שם באזור, אולם בעצמו למד בישיבות ליטאיות, ובסופו של דבר נתפס לציונות ועלה לארץ ישראל, כאן עבד כחלוץ וכשומר. גם מן הציונות התייאש במהרה, וכעבור שנתיים יצא לארה"ב והתקבל ל'ישיבה יוניברסיטי', שם נסמך לרבנות והתחיל לעבוד בבתי-כנסת שונים שם, בעיקר כאלו הקשורים לתנועת 'המזרחי'. במשך תקופה אף היה מו"ל של עיתון היידיש המפורסם בניו-יורק, 'דער מארגן זשורנאל'.

את בכור השטן שלו, רפאל יצחק, שלח שניאור זלמן כמובן ל'ישיבה יוניברסיטי' בה התחנך בעצמו, ורפאל יצחק עשה שם חיל - פחות בבית המדרש ויותר על מגרש הכדורסל. במהרה קנה לעצמו שם של אחד ממכדרריה הטובים של הנבחרת 'הישיבתית' - 'ישיבתית' במרכאות, כפי שיכנה רפאל יצחק עצמו בעתיד ישיבות מסוגה של זו בה למד בנעוריו.

(המשך יבוא)

באה עת דודים, ורפאל יצחק החליק לתוך בור שומן. הוא נעשה לחתנו של רב שעמד בראשו של אחד מארגוני הכשרות הגדולים בארה"ב באותה תקופה. יש אומרים כי סנדקות - סגולה לעשירות, ועל כך חולק כידוע הגאון מווילנא, זכרונו לברכה; אך מתן הכשרים לכל השיטות הוא סגולה לעשירות, ובכך ודאי יודה גם הגר"א. רפאל יצחק שחה בתוך אמבט זהב שחלב חמיו כנהוג מבעלי העסקים שהכשיר, ומרוב שיעמום לא ידע מה לעשות עם עצמו. לבסוף קם ועלה לארץ ישראל.

בישראל פתחו לרפאל יצחק כולל, שאביו וחמיו מימנו מארה"ב. אוירא דארץ ישראל מחכים? בימינו, לפעמים הוא ממש מטמטם. האמריקאי המשועמם הסתובב אנה ואנה, עד שהתוודע לפולחן ה'גדולים' המקומי. אם בארה"ב העריץ את הינקיז, הלייקרז וחבריהם, כאן מצא לו 'ינקיז' מסוג אחר, 'גדולים' ישישים על סף הסניליות המתחרים האחד בחברו בהמצאת חומרות צדקניות ורדיפת 'קלים'. רפאל יצחק דבק ב'גדולים' בכל נפשו ומאודו, התאבק בעפר רגליהם, שתה את מימיהם, וליקק בחדווה את ישבניהם. לבסוף מונה לתפקיד ראש-ישיבת מאה-שערים, ולכאורה מצא את מקומו. אולם דבר-מה בכל זאת העיק עליו, והמועקה הלכה וגברה מיום ליום. מה עם תיקון 'חטאת נעורים'?!...

(המשך יבוא)

רפאל יצחק השתרש בעולם ה'גדולים' החדש, וליחך פינכות בכל כוחו. הוא שיווה לעצמו פרצוף קבוע של יראת-שמיים ואדיקות, וסובב תמיד בארשת זעפנית-צדקנית, כשהוא מטיל לכל עבר מבטים חסודים. ואכן, ראה ברכה בעמלו. בניו וחתניו היו כבר בריסקער וחזונאישניקעס, פרומאקעס וכניאקעס מבטן ומלידה, בלי שמץ של חכמות חיצוניות, לשונות העמים, תרבות יוון, שום כלום. כל היום רק 'כולל', 'חדר', צאן קדשים, מקווה, בית הכסא, 'אשר יצר' בכוונה, חברת תהילים, משנה ברורה, ישיבת בין-הזמנים, גמ"ח, הלוויות 'גדולים', וחוזר חלילה. חתנו, צבי ברוורמן, מונה כבר לראב"ד או גאב"ד באיזה בד"ץ, ודרכו לכס 'מרן' נראתה סלולה. מה יכול אדם לבקש יותר?

ובכל זאת, רפאל-יצחק התקשה לישון בלילות. מפעם לפעם היה מתעורר, ותמונת שניאור-זלמן, אביו המגולח, רב ב'ישראל הצעיר', צפה מול עיניו. התהפך על הצד השני ונרדם לעוד כמה דקות, ושוב התעורר מסוייט, הפעם מול תמונת עצמו במכנסי ספורט קצרים, רץ ומכדרר במגרש הכדורסל של ישיבת ר' יצחק אלחנן. גם בימים לא היתה לו מנוחה. פעם הזמין את דן סגל לשאת בישיבתו שיחה מוסרית. וכי יכל לדעת ש'אחד המשגיחים' יעולל לו דבר כזה? סגל האריך בביאור האגדתא במסכת סוכה על "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" לעומת "אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו", והביא דוגמה מראש-ישיבה אמריקאי המבכה על הניצוץ הנדלק בעיניו כשהוא שומע ברדיו באוטובוס על נצחון של ה'ינקיז'. רפאל יצחק הבחין בבירור בחיוך השטני הקטן הנסתר שפשט על פרצופו של סגל כשדיבר על כך, אולם השומעים, תלמידיו ב'ישיבת מאה שערים', אפילו לא ניסו להסתיר את צהלתם, וחלקם צחקו בקול. רפאל יצחק התפלל שתבלע אותו האדמה.

לאחר אותו 'שמועס' של דן סגל הגיע רפאל יצחק לכלל החלטה. באותו יום, לאחר מעריב, קם ועלה על האוטובוס לבני-ברק, אל ר' מיכל יהודה לפקוביץ. בליבו גמר שלא יזוז משם, עד שר' מיכל יהודה יסדר לו תשובה ותיקון על חטאת נעוריו...

(המשך יבוא)

רפאל יצחק ניצב בסילודין לפני לפקוביץ הישיש וחזר על סיפור חייו מראשיתם, בעוד לפקוביץ מציץ בו מבעד למשקפיו העבים. כשסיים רפאל יצחק, השתררה בחדר שתיקה מעיקה, שנמשכה כמה דקות. לבסוף פתח לפקוביץ:

- רפאל יצחק! ודאי ידעת כי התשובה המעולה ביותר, היא תשובת המשקל. רבינו האריז"ל אומר, למשל, כי חימום לדבר מצוה, בשעת אפיית מצות בערב פסח, מכפר על חימום לדבר עבירה. יש בחורים, בעוונותינו הרבים, הנכשלים בחטא החמור של הוצאת זרע לבטלה, ומחממים את עצמם במזיד לתענוג האסור, רחמנא ליצלן...

לפקוביץ המשיך לדבר, ורפאל יצחק החוויר כסיד. האם ר' מיכל יהודה קורא מחשבות? בבת אחת צף בזכרונו אותו ערב ניו-יורקי מהביל, כששני חבריו מההיי-סקול באו מולו עם גליון פלייבוי שהשיגו מהיכן שהוא. הם פתחו אותו בעמודי האמצע, שכוסו בתמונה גדולה וצבעונית של מרילין מונרו בתחתונים לבנים צרים וגבוהים, גבה ורגליה חשופים, מפנה את אחוריה למצלמה כשהיא רוכנת קמעה קדימה. כל השלישייה ציחקקה, ואחד מהם, כיום 'מרביץ תורה חשוב' בלייקווד, הציע תחרות 'מי גומר ראשון'...

לפקוביץ הביט משועשע ברפאל יצחק ובפניו המחליפים צבעים. הוא כמובן לא היה קורא מחשבות, אבל בעל נסיון רב בחינוך תלמידים בגיל ההתבגרות, ואת הטריק הזה הכיר היטב. כולם הרי מאוננים, אבל כל אחד שומר את ה'סוד' הגדול לעצמו, ובטוח כי הוא לבדו החוטא הגרוע ביותר בעולם. די למשגיח לשגר רמז כלשהו כי ידועים לו 'פגמיו' של הבחור הנבהל הניצב לפניו, וכבר התמים המסכן נרעש כולו, בטוח כי הוא עומד לפני בעל רוח הקודש, עיניים חודרות כליות ולב, שגלויים לפניו כל מעשיו על משכבו, בחדר השירותים ובחצר האחורית...

ר' מיכל יהודה הביט בסיפוק ברפאל-יצחק האומלל, ותהה אם כדאי להפעיל גם את הטריק הנוסף שלו ולרמוז גם על פנטזיות הומוסקסואליות, או 'הרהור בזכור, רחמנא ליצלן, ואף על פי שלא עשה שום מעשה חלילה, עצם המחשבה שהוא מדמה בכסילותו שהוא מאהבת חברו הוא פגם נורא', וכו' וכו'. לבסוף החליט כי במקרה זה השיג את שלו כבר עם הרמז הראשון. הוא לחץ את ידו של רפאל יצחק, טפח על כתפו בחיבה, ואמר לו:

- רפאל יצחק! למחיה שלחכם האלוקים הנה... אל תיראו, הימים הראשונים יפלו! כל הלימודים זרים והלשונות שהוצאתם שנותיכם עליכם יביאו לכם בקרוב תועלת למלחמות ה' בגיבורים. הכל בהשגחה פרטית... ראו רק לעמוד בנסיון עתה ולא להיות מרחם על האכזרים. וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו...

לפקוביץ הוסיף והאריך בדברי חיזוק כהנה וכהנה, ורפאל יצחק נפרד ממנו מפוייס ומאושש. פניו לא היו לו עוד כשישב באוטובוס בחזרה לירושלים, וטווה בדמיונו את המערכה הקרובה. על מה היא תהיה בדיוק עוד לא ידע, אבל סמך על ר' מיכל יהודה והבטחתו כי יתקן בה את חטאת נעוריו בשלמות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. רפאל יצחק היטה ראשו אחורנית ונרדם על המושב. אביו, שניאור זלמן המדושן והמגולח, שוב הופיע בחלומו, ושוב התחלפה התמונה ברפאל יצחק עצמו במכנסיים קצרים, רץ אחרי הכדור. אבל הפעם כבר לא התעורר רפאל יצחק בבעתה. הוא ידע כי את הכל סובב מסובב הסיבות, לצורך טמיר ונעלם שיתברר לו בקרוב.

                                                    *

בביתו ברחוב סורוצקין בירושלים, ישב הרב נתן קמנצקי, רכון על עלי ההגהה האחרונים לספרו 'מייקינג אוף גדול', עליו עבד בחריצות מזה כחמש-עשרה שנה. הספר היה אמור לרדת דפוס תוך שבועיים. החלונות היו פתוחים לרווחה, ורוח קלה עלתה מן העמק שהערב יורד עליו. קמנצקי לא ידע כי גורלו נחתם...

(המשך יבוא)

כי ירד היום ואדונינו המלך הוד כ"ק מרן שליט"א לא הופיע לישא מברכתו אלינו, ואנחנו עזה כמוות תשוקתנו לראות את הנבל המשוקץ ר"ר מוקע אל עמוד הקלון בפי מרן שליט"א אשר כל דבריו כגחלי אש ניתזין ומתנוצצין מתפרשים לכמה טעמים

נו....

בחייאת נתי תקתק ת'ענינים

אהה, רבינו הקדוש, עיני כל ישראל אליך נשואות, למה שלא תגמור מאמר זה המעורר לתשובה ותיקון המעשים, עשה נא למען קדושי מירון שנעקדו על מזבח הפגאניזם החרדי, אנא, רחם נא ואל תשאיר אותנו עם הז** בחוץ

מעשה נורא ונפלא! המתחיל במצווה אומרים לו "גמור"! תרתי משמע

הבוקר נפח את נשמתו, ימ"ש!

באבוד רשעים רינה!




https://www.facebook.com/share/p/ZG2HanwwaHxBbYgw/?mibextid=oFDknk
סופו של מנוול: הצורר רפאל יצחק רייכמן ימ"ש נפח הבוקר את נשמתו.

פנו מקום! פנו מקום! - נשמע הקול ברגעיו האחרונים, ואלפי השדים שנוצרו מטיפות הזרע לבטלה שהוציא רייכמן כל ימיו והצטופפו כעת סביב מיטתו, התחילו דוחפים ודוחקים בפראות זה את זה.

פנו מקום! הכינו כסא לרבי נתן קמנצקי! 

וקמנצקי, חיוך של אושר נסוך על שפתיו העייפות, פסע מעדנות קדימה. במחווה יוצאת דופן הגיש לו מלאך המוות את המאכלת שלו, וכיבדו בשחיטה. אחרי כל מה שעבר ממנו, אין מי שיחלוק שהגיע לו.

גם לאחר יציאת הנשמה קיבל קמנצקי את הזכות לגרור את הגוויה. שדוני הזרע-לבטלה ליוו אותו בקריאות קצובות לעבר המנוח: אבינו אתה! אבינו אתה! ולקמנצקי בכלל לא היה כבד. גופתו של רייכמן היתה החפץ הקל ביותר שהרים מימיו. קל ביד, וקל בלב.

כעת ההספדים, וקמנצקי מרחף מעל המיטה, מחייך. עת תורד הגוויה אלי קבר ותכוסה בעפר, תתחיל החגיגה האמיתית.