דוד צבי הילמן: קווים לדמותו של פסיכופט בני-ברקי

הרבה אני תמה הטענה הח' והטענה הט' והטענה הי' וכו' להיכן הלכו להן אפשר מטיילות הן בגן עדן לרוח היום או מסתובבות במדבר ארבעים שנה או שמא מאכל המשלשל הזדמן להן ונטרדו בבית הכיסא? והנראה בעיניי לחומר הקושיה שהטענות בוודאי הגמור כבר כתובות כאן וכיון שכן בוודאי ראיתי אותן ומה שאיני רואה אותן עכשיו ואף איני זוכר שראיתי זו אינה קושיה כלל דלאו כל אדם זוכה לה וכתוב 'ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה, ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע' וא''כ תורה יוצאת בהינומא שהטענות כולן כאן נמצאו כאן היו אלא שרכב אלוהים ריבותיים אלפי שנאן לא נראהו בעיני בשר. ומה שהטענה הא' והב' וכו' עד הטענה הז' ראינו בעינינו כולנו הנה טענות שפחות מי' טפחים הרשות ביד כל אדם נתונה לראות בעיניו אלא שכיון שהטענה הח' והט' והי' והי''א כבר מעל עשרה טפחים לאו כל אדם רשאי כמשנ''ת והדברים ברורים בס''ד

אמשיך במענות, על סדר שקריו וזיופיו.




אמר המשומד הצורר הצ"ד ימ"ש:
את הערכתו את בני הישיבות גילה הרי"ק בפמפלט שכתב נגדם שקראתיו לפני זמן רב וכו` שאחת מן האשמות שהאשימם הרי"ק הוא שנודף מהם ריח זיעה...

אמר הכותב:  
אם אמנם כתב הרב קאפח זצוק"ל את הדברים שהוא מצטט, הרי שרק בגין צדקותו ועדינות-נפשו הטהורה, הסתפק הרב קאפח בתיאור ריח-הניחוח הנודף מן הבני-ברקים כ"ריח זיעה".
מי שעבר אי-פעם בסביבתם של דוד צבי הילמן, חיים קנייבסקי, ישראל אליהו וויינטרוב, וחבריהם, בין אם זה בתשעת-הימים ובין אם זה בשאר ימות השנה, יוכל להעיד שתיאור הצחנה הנודפת מהם כ"ריח זיעה", אינו עשוי להתקבל אפילו כאנדרסטייטמנט ציני במיוחד.
"ריח זיעה" נודף מהם?!
בין שלל הריחות שהם מדיפים שם, ריח זיעה עשוי להיחשב כדיאודרנט מרענן, כבושם משובח!!!
ומה לי להאריך?!
לכו וראו בעצמכם בכל שטיבל בבני-ברק, מודבקת מודעה המזהירה את המתפללים על השמועה בשם החזון-איש, האוסרת להתפלל במנין מצומצם - שיש בו עשרה מתפללים בלבד - בשל החשש כי כמה מהם אינם מקפידים לקנח עצמם בבית-הכסא כראוי!!!
המודעה מזכירה, בשם ה"חזון איש", כי אדם שיש בפי-הטבעת שלו אפילו "צואה משהו", ואפילו אם אותה צואה-משהו מתגלה רק "בישיבה או על ידי נפיחה" - כן, כן, כך הוא לשון המודעה, אני נשבע לכם, אינני צוחק בכלל; כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף, אם שיניתי אפילו אות אחת מלשון המודעה - ובכן, מזהירה המודעה בשם ה"חזון איש", כי כל מי שנותר בפי-הטבעת שלו אפילו "צואה משהו", ואפילו כזה "המתגלה רק בישיבה או על ידי נפיחה", אינו מצטרף למנין ולכל דבר שבקדושה, ועל כן יש להקפיד שתמיד יכיל המנין יותר מעשרה אנשים בצימצום, שמא כמה וכמה פיות-טבעת בלתי מנוקים של המתפללים, ימנעו חלילה את הקוורום הדרוש של עשרה, וכל הברכות תהיינה לבטלה!!!
ולכאורה קשה מאד:
הרי ה"שולחן ערוך" מתיר בפירוש להתפלל במנין מצומצם של עשרה, ואינו חושש שמא יזדמנו ביניהם בעלי עכוזים בלתי-מקונחים כדבעי, ומה ראה ה"חזון איש", זכרונו לברכה, זכותו תגן עלינו, להחמיר בכך?!
ובעל כרחך אתה אומר:
הגאון חזון-איש, כבני-ברקי אמיתי, הכיר את המצב בעיר לאשורו, וידע שבבני-ברק, החינוך ההיגייני-אנאלי שמעניקות אימהות לילדיהן בגיל שנתיים וחצי-רבע לשלוש, בערך, נתפס כהמלצה בלבד, ולא כמשהו מחייב.
אם אפשר, מה טוב; אולם כשאברך ממהר ל"כולל", למשל, ויש כאן  חשש ביטול-תורה, מסתפק הוא בקינוח מלמעלה, מקופיא ולא מקיבעא, וממהר לתלמודו.
ולאחר מכן, כשמתכנסים כמה אברכים כאלו בבית הכנסת, ומתיישבים, או מפיחים זה על זה - מיד צץ לו אותו "צואה משהו" ו"מתגלה", ואת ההמשך תוכלו כבר לתאר לכם לבד.
ולכן תיקן ה"חזון איש", שבבני ברק לא יתפללו במנין מצומצם, אלא תמיד יהדרו אחר כמה וכמה מתפללים נוספים מעבר למינימום הנדרש, כך שנוכל להיות בטוחים כי בין כולם נאספו שם לפחות עשרה בעלי עכוזים נקיים, עשרה עכוזים הראויים להשתחוות ולכרוע לפני מלך מלכי המלכים, מבלי לחשוש ממה ש"יתגלה" שם בתנוחה זו.
נו, אז "ריח זיעה" בלבד הוא המאפיין את הבני-ברקים, דוד צבי הילמן וחבורתו?!
הלואי היה זה נגמר ב"ריח זיעה" ותו לא!!!
וחוץ מזה, אמת ויציב הדבר, כי האדוקים שבין החרדים, יראי-שמיים באמת, לא בדיוק אוהבים סבון ומים.
בדידי הווה עובדא:
נכנסתי פעם למקווה, שמעל בור הטבילה שלו היה שלט: "נא להתקלח לפני הטבילה".
בתוך המים הפושרים השתכשך באותה שעה ליטאי אחד; ועל המדרגות מולו ירד אחד החסידים, זקנו פרוע, פאותיו הארוכות שתמיד מקיפות את אוזניו החמוריות, מסתלסלות עתה לצידי גופו, כמעט עד איבר-המין, ועל בשרו שכבות של ליכלוך וזוהמה שלפי הערכתי לקח להן להצטבר שם כמה חודשים טובים, לכל הפחות.
אי-מי מן הטובלים ניסה להסב את תשומת-לב החסיד אל השלט, והליטאי שבתוך המים אף קרא בצדקות:
-"הרי יש תקנה, צריך לקיים את התקנה!!!"
ר"ל:
מצד מידותיו הטובות וה"בין אדם לחברו" המופלג שלו, כבר לא אכפת לו לקבל עימו לבור-הטבילה את החסיד המצחין כמות שהוא, אבל הרי יש תקנה, ואין ב"ד יכול לבטל דברי חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין...
אבל את החסיד הריחני המתקדם לתוך המים, כל הקריאות והבקשות לא ממש הרשימו. הוא עצם את עיניו והשיב בדביקות:
"פעם היו חסידים שלא ידעו בכלל מה זה להתקלח"...
פעם היו?!
חחח!
נראה לי שהיום יש הרבה יותר, והם רק הולכים ומתרבים, בטור הנדסי...
איזו מידת חסידות יש בהימנעות ממקלחת?!
הירגו אותי אם אני מבין!!!
אולי קיים חשש מהתייחדות החסיד מאחורי הוילון עם איבר-מינו בפרטיות, בלא שום השגחה?!
אבל אם כן, למה להיכנס לשירותים כן מותר?!
ואולי בכל זאת קיים טעם לאיבה המופגנת של יראי-שמיים לסבון ומים.
זכורני לפני שנים רבות, כשלמדתי בישיבה חסידית, וכמה תלמידים ממוצא אמריקאי ביקשו כי יותקנו בישיבה חדרי מקלחת...
לא היו שם מקלחות, אני נשבע לכם!!!
האמריקאים היו מתקלחים במקווה, וכעת ביקשו שתיבנינה מקלחות גם בבנין הישיבה.
אבל החסידים המקומיים התנגדו בתוקף...
"מהיכי תיתי, מקלחת בישיבה חסידית!!!" זעקו, בזעזוע אמיתי.
אחרים תמהו שם:
"מה למידת חסידות נגד מקלחות?!"
ואני השבתי לעומתם:
למה זה תתמהו?!
הן ש"ס מפורש הוא, שמקלחת מנהג-נשים הוא בלבד, ולא הותרה לגברים כי אם בדוחק, "בשביל קונו"...
והראיתי להם מיד במסכת שבת, דף נ` ע"ב:
"מגרר אדם גלדי צואה (!) וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל לייפות אסור (=משום לא ילבש גבר שמלת אשה. רש"י). ואינהו כמאן סברוה, כי הא דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונו, משום שנאמר: כל פועל ה` למענהו"...
כלומר: לגבר, בניגוד לאישה, אסור להתרחץ מטעמים אסתטיים גרידא, אלא רק לכבוד אלוהים...
חחח... והרי לפי הנראה, החסידים חושבים שאלוהים אוהב אותם יותר כשהם מלוכלכים דווקא!!
או שמא חוששים הם שיטעו בכוונת הרחיצה, לשם נקיון או לשם "לא ילבש", ושב ואל תעשה עדיף...
ואחד מחבריי שם באותו מעמד, נענה וקרא כנגדי:
אמת, אמת ויציב!! ואף שירותים, אינו מן הראוי שיהיו בישיבה חסידית, וראיה ברורה לדבר, שהרי בזמן הגמרא הקדושה מצינו שהיו השירותים מחוץ לעיר...
ועדיין יש לאלו טענות, כשמישהו מזכיר שנודף מהם ריח זיעה!!!
ואולי זוהי עצמה באמת טענתו של דוד צבי הילמן.
טוען הוא, על שום מה הזכיר הרב קאפח זצוק"ל רק את ריח הזיעה הנודף ממנו ומחבריו, והתעלם משלל כל הריחות האחרים:
ריח גרביים שלא כובסו שבועיים, ניחוח תחתונים שלא הוחלפו חודש ימים, ארומה עדינה של "עיטוש מלמטה" כתוצאה מזלילת צ`ולנט לא  מבוקרת, וסתם בושם של "משהו צואה בפי הטבעת" ש"נתגלה" שם "ע"י ישיבה או הפחה"...
למה באמת רק "ריח זיעה"?!
אלא שמסתמא, הרב קאפח זצוק"ל, בטוהר-ליבו וזוך-נפשו, בחר באיזכור הריח העדין יותר, ודי לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא.
וכל זה כתבתי לפי דברי המשומד הצורר ימ"ש, שטוען כי קרא כזאת בפמפלט מדברי הרב קאפח; אני עדיין אינני מחוייב להאמין לשקרן ומנוול כמותו, אף שכאמור, הדברים כשלעצמם אמיתיים וברורים הם, ואין מה להתבייש בהם. אך קודם כל, יביא צורר זה מקור או אסמכתא לדבריו, שאם לא כן, ולאור הקבלות שיש לו כשקרן וכזבן מובהק, רשאי אני להניח שאף ציטוט זה, כביכול מדברי הרב קאפח זצוק"ל, לא היה ולא נברא, או שנתחלף לו להילמן הרב קאפח במישהו אחר - גם כן אפשרות סבירה, כשהמדובר ב"קאץ קאפ" כשלו.





אמר המשומד הצורר הצ"ד ימ"ש:
על נוסחאותיו של הרי"ק בס` הי"ד יש להעיר שלא טרח לעיין בספרי הדפוס שנדפסו קודם דפוס ונציה משנת של"ד ולא פגעה בהם הצנזורה הנוצרית וכו` וכל זה כתב מחסרון ידיעתו שהיתה צנזורה בעולם ושבדפוסים הבלתי מצונזרים לא הוסיפו ולא גרעו ולא שינו, ואין כתבי היד שברשותו משובחים בזה יותר מן הדפוסים הישנים וכו`.

אמר הכותב:
מה האלטע-קאקער הזה רוצה, אתם יכולים להסביר לי?!
הרי הצנזורה הוטלה על הדפוסים פחות ממאה שנה אחר שהוחל בהדפסת ספרים עבריים, ובעצמו הוא מודה שלפני הצנזורה היו רק ששה או שבעה דפוסים, כלומר, רובם ככולם של ספרי הדפוס הם מצונזרים.
ומכאן, שכשהרב קאפח כותב "בנדפס", הוא מתכווין למצב ברוב-רובם של ספרי הדפוס; ומה הקאקער הזה נטפל אליו בדיקדוקי עניות קלושים וזעירים כאלו, שמלבד כתבי-היד ישנם גם ששה או שבעה דפוסים עתיקים שגירסתם כך?!
והרב קאפח צריך גם לדעת באיזה דפוס בדיוק למד ה"לחם משנה"?!
הרב קאפח לא היה חוקר או פרופסור באקדמיה, שעיקר תפקידו להרבות בשינויי-נוסחאות שונים ומשונים ובדיקדוקים טרחניים והשוואות ביביליוגרפיות שוליות.
הרב קאפח התכווין רק לפרסם את הגירסא המדוייקת של הרמב"ם התימני, ובהערותיו עמד על המקומות בהן שונה הגירסא מספרי הדפוס המצויים, בעיקר במקומות דנפקא-מינה להבנת דברי הרמב"ם. ל"לחם משנה" התייחס כפי הנדפס על הדף בספר הדפוס שעמד לפניו, כמו שעושה כל לומד ות"ח מצוי, שאינו הולך לחטט בספריות אחר שינויים בדפוסי הלח"מ וכיוצא בו. העיקר הגדול הוא נוסח הרמב"ם, והרב קאפח מעולם לא התיימר להעמיק בשיבושים שבנוסחאות אחרון-פלוני ונושא-כלים אלמוני. מלבד בירור גירסת הרמב"ם, עסק רק בנושאים ההלכתיים עצמם, ועליהם נסוב רוב-רובו של פירושו.
הקאקער הזה, דוד צבי הילמן, שבעצמו הוא עם-הארץ גדול ואין לו כל יכולת עניינית בנוגע לנידון ההלכתי עצמו, מתעמק בעיקר בפרטים הביביליוגרפיים וההיסטוריים שמסביב: אימתי הוטלה הצנזורה, מה בין דפוס ונציה של"ד לדפוס הונולולו תרפפ"ו, באיזה ספר בדיוק למד ה"לחם משנה", כמה כפתורים היו בפראק של ה"כסף משנה", וכיוצא באלו, ויש לו טענות על שהרב קאפח לא ידע מספיק בעניינים השוליים הללו.
בדיחה חרדית ידועה מספרת על ראש-ישיבה ופרופ` לתלמוד שנפגשו.
אמר ראש-הישיבה לפרופ`:
היודע אתה מה ביני לבינך?! אותי מעניין מה רבא אמר, אותך מעניין אלו מכנסיים הוא לבש.
יש בבדיחה הזו קצת מן האווילות החרדית הקבועה המזלזלת בהישגיה של "חכמת ישראל", אולם במקרים רבים, יש בחידוד זה גם הרבה מן הצדק; במקרה של האשמאי דוד צבי הילמן, הבדיחה צודקת לגמרי.





אמר המשומד הצורר הצ"ד ימ"ש:

בענין הרב קאלישער כבר כתב הבחור הלז בעצמו שס` עבודה תמה הביא את כל דברי הרב קאלישער, וא"כ יצאנו יד"ח בציונים לעבודה תמה כי המעיין בציונינו לעבודה תמה יראה שם את כל דברי הרב קאלישער וכו`.

אמר הכותב:  
ראו גם ראו את המשומד הנבל הזה, שמרוב שנאתו אינו חושש אף להשים עצמו לצחוק  בעיני כל קורא.
ה"עבודה תמה" מעתיק את כל דברי הרב קאלישער כדי להשיג עליו, ולכן בציונים ל"עבודה תמה" הוא יוצא גם ידי-חובת הציון לדברי הרב קאלישער...
לפי זה, בכלל היה יכול לחסוך מחצית מהציונים במפתחות שלו: בשום מקום לא היה צריך לציין לרמב"ם אלא להסתפק בציונים להשגות הראב"ד, שהרי הראב"ד מעתיק כבר את הרמב"ם שמשיג עליו, וכבר יצא ידי חובתו בציונים לראב"ד.
יחסוך המ"מ לרשב"א ב"תורת הבית", כי די בציונים לרא"ה ב"בדק הבית" שמביא אותו כדי לחלוק.
פטור מלציין לסמ"ע ודי בציון לש"ך שמעתיקו וחולק עליו, לא צריך לציין ל"קצות  החושן" אלא מספיק להראות מקום ל"נתיבות המשפט" שמביאו ומדחה דבריו, וכן הלאה...
למה עלה הרעיון החסכוני הגאוני הזה במוחו החזירי, דווקא כשהגיע לרב קאלישער, שכל חטאו בזיק זעיר של "ציונות", כביכול, עשרות שנים לפני הרצל?!
שם רשעים ירקב!!
זכות גדולה היא לרב קאלישער, הוא שש ושמח במקומו בגן-עדן, על שנמלטו ספריו מציפרניו החזיריות של הילמן, ולא נעץ בו אשמדאי זה את טפריו.
תמה אני במה זכה לכך, לאחר שכמה וכמה גדולי עולם כן מצאו עצמם מוקאים דרך בית-הרעי של הילמן?!
ושמא בכל זאת, קצת ציונות יש בה כדי להטות את המאזניים בבית-דין של מעלה לטובה?!

אמר המשומד הצורר הצ"ד ימ"ש:

בענין הרב קוק: א. גם החזו"א לא הזכיר את שמו וכו` גם בס` דרך אמונה לא הוזכרו הרב קוק וספריו. ב. עצתי לבחור התמים שיעבור על כל "שבת הארץ" וכו` כל הדברים שב"שבת הארץ" וכו` הובאו כבר אצלנו בשם חכמים שקדמו להרב קוק בזמן ובמעלה וכו`.

אמר הכותב:

 
משל דדוד צבי הילמן, למה הוא דומה?!
זקני ירושלים אוהבים לספר על גורז`י אחד שחי בעיר לפני שנים רבות, והיה דרכו לעבור ברחובות העיר, ובפרט בשוק מחנה-יהודה, ולהפליק סטירות לכל העוברים ושבים לידו, בלא שום הבחנה.
אנשים ונשים, טף וזקנים, מכובדים ופחותים, כולם חטפו; לא נשא פני זקן ולא הידר דל בעוברו לפניו - כל מי שהשיגה ידו, חטף. פעם עבר שם ר` איסר זלמן - החטיף לו גם כן...
אותו הגורז`י, לאחר מותו, נראה כי נתעברה נשמתו, משום מה, דווקא בהילמן הלזה.
לדוד צבי הילמן לוחצת השלפוחית, דוחקים בני-המעיים; מה יעשה?!
בתחילה נטפל ארוכות אל הרב קאפח זצוק"ל.
אחר כך החליט שכדאי גם לגוון קצת.
אל דאגה, הוא כבר חוזר לרב קאפח; אבל בינתיים, למה לא להשתין מעט על הרב קאלישער, להתריז קימעה על הרב קוק?!
כל מי שבסביבה יחטוף, ללא הבחנה; העיקר שקיבתו של דוד צבי הילמן תתרוקן, וריווח והצלה יעמדו לכרכשתו.
ומה עם עוברי האורח ההמומים, שזכו פתאום, ללא שום הכנה, למטר ריחני כזה, בבחינת מן מן השמיים?!
זו כבר בעיה שלהם...
ובכל אופן, בענין הרב קוק, כמדומני שהמנוול הזה ממש הגזים, גם לפי הסטנדרטים שלו.
שמעו נא רבותי!!
לא די לו, לאותו חלאת-אדם, שהשמיט כל זכר לתורת הרב קוק - אדם שגם לדעת החולקים על השקפותיו בענין הציונות, היה, לכל הדעות, גדול בישראל, ענק רוח וגאון מקורי, שאלפים ורבבות הולכים לאורו עד היום.
להשמיט את הרב קוק גרידא, עדיין לא מספיק להילמן; הוא מוסיף וכותב, שכל חידושי הרב קוק הובאו כבר אצל מחברים שקדמו לו "בזמן ובמעלה", כלומר - הרב קוק היה סתם גנב, פלגיאטור ומעתיקן, שאת רעיונותיו בעשרות ספריו הענקיים שבכל מקצועות התורה, ליקט מאחרים וקרא עליהם את שמו...
שומו שמיים!!!
לא לי לתבוע את עלבונו של הרב קוק, אך אולי כדאי לספר לאשמאי זה, דוד צבי הילמן, את שהעיד על הרב קוק ר` אריה לוין. ובר` אריה לוין, גם אם הילמן ירצה מאד לזלזל, הוא יתקשה בכך, מסכן, שכן ר` אריה לוין היה חותנו של אלישיב, ה"מרן" של הליטאים, המסרחניק לשעבר מ"היכל שלמה" ששך ימ"ש העלה לגדולה ומינה כיורשו...
מסופר, איפוא, על ר` אריה לוין, כי פעם עבר ברחוב לצידו של דוס אחד, ולפתע עצר לידם איזה קנאי, והתחיל לחרף ולגדף את ר` אריה בקולי-קולות על "ציוניותו"... ור` אריה סכר פיו ושתק כדג, ולא ענה לחורפו מאומה... כשנסתלק סוף-סוף אותו טרדן, פנה החרדי שליווה את ר` אריה ואמר לו, בכסילותו:
"היודעים אתם מפני מה הגיע לכם בזיון זה?! על שום שמתחברים אתם עם "הרב ההוא"...
שאל אותו ר` אריה:
"האם טוב עשיתי שלא עניתי לו?!"
אמר הדוס:
"ודאי שטוב עשיתם! הרי כבר אמרו חז"ל: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר וכו`"...
הפטיר לעומתו ר` אריה:
"ובכן, מידה זו שלא לענות, מ"הרב ההוא" למדתיה"...
מידותיו ותורתו של הרב קוק ממשיכים להאיר את העולם, וספריו וחידושיו יפארו גם בעתיד את הארון היהודי בבתיהם ובישיבותיהם של רבבות תלמידיו, גם אם קרליץ וקנייבסקי לא יזכירוהו בכתביהם.
ואילו דוד צבי הילמן, פוליטרוק קטן ובזוי של המחראה הבני-ברקית, ימשיך להתגולל בקיאו ופרשו עד שיפח את נשמתו הארורה, וגווייתו תושלך לאחת מתעלות-השופכין הבני-ברקיות, מאכל לחזירי-יער שישושו על גלל ריחני כמוהו, במהרה בימינו אמן.

אמשיך לענות לטענות המשומד הזה כסדרן. למה דווקא אני צריך לקנח אחריו, איני יודע; אלא שכבר אמרו חז"ל: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.


-------------------------------


--------------------------------------


-------------------------------


-------------------------------

אמר המשומד הצורר הצ"ד ימ"ש:

על ה"תגלית" של הרי"ק בענין תשובות הרמב"ם לחכמי לוניל כבר הלעיגו רבים וכו`, שברור להרי"ק ששאלות חכמי לוניל נפלו בידיו של איזה חכם נבל שהשיב עליהן וחתם את שם הרמב"ם והטעה את השואלים ואת כל חכמי הדורות וכו` וגם מר` אברהם בן הרמב"ם נעלמה התגלית הזאת וכו`.

אמר הכותב:

עיקר דבר זה בספר כתבים להרב קאפח זצוק"ל ח"ב דף תרמ"ג, ונעתק שם המאמר שפירסם ע"ז הרב קאפח בס` הזיכרון להרב ניסים ח"ב, וכן תשובה קצרה שהשיב שם להר"י שילת שהשיגו ע"ז.

והנה עיקר הדבר שתשו` הרמב"ם לחכמי לוניל מלאות  כולן זרויות ותמיהות, לא חידושו של הרב קאפח הוא; דבר זה היה ידוע כבר מאות שנים, והעירו עליו כל האחרונים.

ומדי דברי בזה, נזכרתי שיש לי בספרייתי "מבחר כתבים" של הר` מתתיהו שטראשון, בן הרש"ש מוילנא, והוא מדבר ע"ז שם באריכות. אעתיק איפוא מקצת דבריו שם בדף ק"י, העולים בקנה אחד עם דברי הרב קאפח זצוק"ל; הרי ליטאי גזעי כמו הר"מ שטראשון לא יהין הילמן לקלל.

הר"מ שטראשון מעתיק שם תחילה את מכתבו המפורסם של הרמב"ם לר` פנחס הדיין מאלכסנדריה:

"ואני אומר לך מה אירע לי עתה בדבר זה. בא אלי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו,  יש בו הל` רוצח מספר נזיקין, והראה לי הלכה אחת, אמר לי: קרא זו! קראתי אותה, אמרתי לו: מה ספק יש בזו? אמר לי: באיזה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו: במקומן, או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני הרוצח. אמר לי: כבר חזרתי על הכל ולא מצאתי לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו: אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין ולא מצאתי, תמהתי ונבהלתי ואמרתי: היכן נאמרו דברים אלו? הנח עתה עד שאזכור מקומם. הוא יצא, ואני נזכרתי, שלחתי שליח והחזרתיו והראיתי לו הדברים מפורשים בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה, שיבוא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו, פעמים אומר לו מיד במקום פלוני, ופעמים לא. וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהם. ועל זה אני מצטער הרבה, שאני אומר: הרי אני המחבר ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם?!" וכו`, ע"ש.

מכתב מזעזע זה, המתאר את שכחת התורה בה לקה הרמב"ם בסוף ימיו, והכאב הגדול שהסב לו הדבר, מצטרף למכתב המפורסם להר"ש אבן תיבון, בו מתאר הרמב"ם את סדר יומו בשנותיו האחרונות כרופא המלך, כשלא נותר לו אפילו רגע פנוי ללימוד.

וע"ז כותב שם הר"מ שטראשון:

"ולא ראיתי מי שהעיר, איה איפוא הדין ההוא בס` היד הל` רוצח, שמקורו ממסכת יבמות? וכבר אמר לי רב גדול בקי בס` הרמב"ם שנעלם ממנו מקומו, והעירני שאשים עיני ע"ז. וב"ה עלה בידי אגב גירסאי למוצאו, והוא בפ"ה מהל` רוצח ה"ב... ובאמת מקור הדין הוא ברייתא ביבמות ק"כ ע"ב שהובאה שם אגב גררא. אמנם דברי הרמב"ם שאמר לו מתחילה שבמקום פלוני בגיטין נתפרשו דברים אלו, גם המה כנים וזכרונו לא כיחש לו, כי הברייתא הזו היא ג"כ בגיטין דף ע` ע"ב, אך אז לפי שעה לא ידע מקומה"...

עד כאן דברי הר"מ שטראשון.

הגידו אתם, האין זה מחריד?!

הלב נכמר מול תיאור הרמב"ם הזקן, שבדומה לשמשון הגיבור כבר סר מעליו כוח נעוריו, התרוקנו מאגרי האנרגיות העצומים בעזרתם, עשרות שנים מקודם, לש בין גלילי ידיו את כל התורה כולה, פורר אותה לפירורים קטנים וכתב אותה מחדש. כעת ניצב האדריכל הגאון מול הארמון הכביר שהקים, ובעצמו אינו יכול להיכנס פנימה; הוא איבד את המפתח...

המשימה לשחזר וליצוק את המפתחות האבודים מחדש, הוטלה על רבבות הלומדים והמעיינים בספר הי"ד עד סוף כל הדורות. תורתו מגן לנו והיא מאירת עינינו, ימליץ טוב בעדנו!!!

וכעת לענייננו.

ממשיך שם הר"מ שטראשון:

"ואשובה לי למכתב הרמב"ם ואעיר, כי אשר אמר עם הספר כי פעמים שכח בעצמו את מקור דבריו ולא ידע להשיב לשואליו דבר עד שיחפש אחריהם, אמת הוא כי לעיתים השיב לשואליו תשובה בלתי ברורה. ואעידה ע"ז שלושה עדים לעת עתה (ועל זכרוני עוד איזה מקומות כאלה, אשר אמנם כעת יצאו מליבי ולא אדע איה איפוא הם רועים).
1) בפ"ב מהל` ציצית ה"ז פסק: המוצא תכלת בשוק וכו` ונשאל ע"ז מחכמי לוניל וכו` והשיב הרמב"ם וז"ל: זו ודאי אמת כדבריכם כן הוא, ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכו` תקנו הנוסחא, עכ"ל. וכתב ע"ז הגר"א (או"ח סי` ש"א סקק"ד): האמת יורה דרכו שדבריו הראשונים ברורים וקיימים ולא טעה כלל, ואישתמיטיתיה להרמב"ם בתשו` שיטת הרי"ף וכו`, וכן ראיתי להגאון בעל מרכבת המשנה וכו` שהעיר ג"כ שפסק הרמב"ם כאן משיטת הרי"ף, וכתב: "ותשובת רבינו לחכמי לוניל לאו רבינו חתים עלה". ובאמת אף שרבינו חתים עלה אין בכך כלום, כמו שכתבתי.
2) בפ"א מהל` תפילין הי"א כתב וכו`, ונשאל ע"ז מחכמי לוניל וכו` מאין זה בא? והשיב להם: מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה וכו`, ודבריו שמה הם תמוהין כמ"ש מרן בכס"מ. והגר"א (יו"ד סי` רפא סק"ט) לא שת לבו למ"ש הרמב"ם בתשובה, וכתב וז"ל: וטעמו של הרמב"ם עיין תוס`  במנחות מ"ב ע"ב וכו`, ועיין בשיירי קרבן (יומא פ"ג ה"ו) ד"ה עור שעיבדו שכתב מקור משם וכו`, וכתב הלשון:  ולפי הנמצא כתוב בתשובותיו לחכמי לוניל גם ממנו נשכח טעמו. ויפה אמר!
3) בפ"כ מהל` שבת ה"ז כתב וכו` ונשאל ע"ז מחכמי לוניל וכו` והשיב להם ביישוב פסקו ע"פ דוחק הרבה, ע"ש. אמנם עיין בביאור הגר"א (או"ח סי` רסז סק"ח) שכתב וז"ל: ומוצאו של הרמב"ם מפ` בתרא דע"ז וכו`", עכ"ל הר"מ שטראשון.

המצב מנקודת מבט אובייקטיבית, ברור איפוא לחלוטין.

הרמב"ם בשנותיו האחרונות היה בבחינת שברי-לוחות!!!

הוא שכח את תלמודו וכוחו סר מעליו, ואין כל ערך לתשובותיו מסוף ימיו בהן הוא "מתקן" גירסאות מחיבורו, "מוסר" מקורות מפוקפקים לפסקיו או "מתרץ" קושיות עליהן.

הפסקים הבעייתיים ב"משנה תורה" נותרו ירושה לדורות, ואתגר למאות ה"נושאי כלים" למצוא או לשחזר את המפתחות האבודים להיכל הכביר שהקים בשנות הפוריות שלו גאון ענקי, שלא קם כמוהו בישראל מאז חתימת התלמוד ואולי גם מלפניה.

על המצב הזה קיים קונצנזוס בין כל הלמדנים האמיתיים,  כפי שמביא הר"מ שטראשון מהגר"א, ה"מרכבת המשנה", ה"שיירי קרבן", ועוד רבים שהובאו שם במאמר, ורבים יותר שלא הובאו.

אם תשאלו אותי, איני רואה בכך בהכרח פחיתות-כבוד לרמב"ם. לפנינו דוגמא קלאסית למציאות ידועה של ספר הגדול ממחברו; מלבד זאת, גם בתנאים אופטימליים מאבדים יוצרים רבים בשנותיהם המאוחרות את כוח יצירתם.

התגליות הגדולות של ניוטון ואיינשטיין נעשו בצעירותם, כשרוב מחקריהם בשנים שלאחר מכן חסרי חשיבות מדעית. רוב המתמטיקאים מן השורה מאבדים את פוריותם המחקרית בגיל שבין שלושים לארבעים.

כל שכן הרמב"ם, בתנאים הקשים בהם חי ועבד בשנותיו האחרונות כרופא המלך, כפי שהוא מתאר במכתבו להר"ש אבן-תיבון!!!

אולי לחרדים בני זמננו יקשה לעכל זאת, שכן אנו הורגלנו ב"גדולים" שעיקר כוחם וגבורתם דווקא בגיל שבין תשעים למאה.

בתודעתו של ירא-שמיים בן-הזמן חקוקה, למשל, דמותו של אליעזר שך בשנות התשעים שלו, מדדה בקושי על הבימה מול אלפים כשרירו נוטף, לשונו מגששת באויר, עיניו השטניות סומות כמעט לגמרי, קולו החורק כמעט ואינו נשמע, ורק השנאה שופעת ממנו במלוא-אונה.

גם כשאיבד שך את השליטה על צרכיו, ונכדיו נאלצו לסדר ביניהם תורנות יומיומית כדי לקנחו, עדיין היו מאמיניו השוטים עולים אליו לרגל כדי לשמוע "דעת תורה" מישיש שאינו אדון עוד אפילו לשסתומיו האינטימיים.

כשנפח שך סוף סוף את נשמתו, קיבלנו מיד "גדולים" חדשים, גם הם בגיל שבין שמונים לתשעים; אלישיב עם רגל אחת בקבר, שטיינמן- גוויה מהלכת, ושמואל אויערבאך, שלמען האמת גם בגיל חמש לא ידע לקנח את חוטמו, כפי שמעידים אלו הזוכרים אותו מאז, וכך נשאר עד היום.

במציאות כזו, טענה על היחלשות עד איבוד כוחו השכלי של הרמב"ם לעת זקנה, נשמעת באמת כאפיקורסות גמורה; אך מה ניתן לעשות?! טבעה של הביולוגיה הוא לטפח בכוח גם על פני אלו שלגמרי אינם אוהבים אותה.

אולם הערכה זו לגבי הרמב"ם בסוף ימיו נכתבת, כאמור, מנקודת-מבט אובייקטיבית.

למרנא ורבנא ר` יוסף קאפח זצוק"ל, לעומת זאת, לא היתה נקודת-מבט אובייקטיבית כזו.

עבור הרב קאפח, הרמב"ם לא היה סתם מחבר, אפילו לא סתם "רבו מובהק", כפי שיש כאלו האוהבים להתבטא.

עבור הרב קאפח הרמב"ם היה אבא, לא "גדול" גרידא אלא פשוט...

אבא!!!

אבא, אבא אותו אוהבים אהבת-בשרים, מעבר לכל הערכה על קומתו התורנית והמחשבתית!!!

על אבא, אי אפשר להסתכל מנקודת-מבט אובייקטיבית.

עבור הבן, האב לעולם אינו שוגה, תמיד הינו טהור ומושלם.

איזה בן יסכים להודות שאביו כבר "מסוייד", אפילו כשכל האחרים מסביב כבר רואים זאת בבירור?!

אבא!!!

וזהו שהביא את הרב קאפח לטעון, שכ"ד התשובות העלובות לחכמי לוניל המיוחסות לרמב"ם מאותה התקופה, מזוייפות.

מבחינה הלכתית, אחר שכבר הסכמנו - כהסכמת כל האחרונים, ביניהם הגר"א, רבם של הליטאים - שאין לסמוך על תשובות אלו, מה משנה עוד הדבר אם הן מזוייפות, או אותנטיות ונכתבו בידי הרמב"ם אחר שכבר איבד את כושרו וצלילותו התורנית?!

גם אילו נכתבו באמת באצבעות הרמב"ם, הרי כבר לא היה זה אותו הרמב"ם שכתב את ה"משנה תורה", ומבחינה זו לבדה,  אין לך זיוף גדול מזה.

וכל שכן, אחר שגם בעל "מרכבת המשנה", בו לא יעיז הילמן האשמאי לזלזל, מגיע לאותה המסקנה עצמה של הרב קאפח:

"ותשובת רבינו לחכמי לוניל, לאו רבינו חתים עלה"!!!

אלא שהרב קאפח הוסיף וערך על כך מאמר שיטתי, בו הוא מנתח תשובה אחר תשובה ומוכיח את הבעייתיות שבה.

וכל שכן אחר שמוסיף שם עוד טענה, שאפילו כן הוא שהרמב"ם שכח את תלמודו בסוף ימיו, להיכן נעלם סגנונו העברי המשובח, ההופך בתשובות אלו לשפה עילגת עד זוועה?!

ע"ש במאמרו ותשובתו של הרב קאפח זצוק"ל, ותמצא נחת.

וברוך היודע.
                                                     
 
בזה סיימתי להשיב על כל זוהמת המשומד הצורר דוד צבי הילמן ימ"ש, כסדר על כל טענותיו ומענותיו אשר פער פיו פי-חזיר על מרנא ורבנא ר` יוסף קאפח זצוק"ל, בצורה מחרידה שטרם נשמע כמוה.

כשלעצמו, לא היה הנבל הזה ראוי לעסוק בו ובדבריו כל כך, אלא שאגב אורחא נתבררו ונתלבנו כאן דברים הרבה ממשנת ותורת הרמב"ם ור` יוסף קאפח זצוק"ל, והיה זה שכרי ושכר המעיינים שלא הוציאו בכל זה זמנם לבטלה, וזה חלקי מכל עמלי.

בטוחני כי ר` יוסף קאפח זצוק"ל לן עכשיו תחת כנפי השכינה, שרוי ויושב בגן-עדן במחיצת רבו ואביו הרוחני, הרמב"ם, וממשיך להשתעשע עימו בכל מקצועות התורה: אמונה והלכה, גמרא ומחשבה, פילוסופיה ואגדה, כאשר היתה באמנה איתו כאן בעולם השפל.

מה כאן עומד ומשמש אף להלן עומד ומשמש; צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוקים בציון!!!

רשעים, להבדיל, גם אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ובטח לא בעולם הבא, אלא שבמקרה זה מדובר על חוסר-מנוחה מסוג שונה לגמרי.

בעולם הבא, בטוחני, דוד צבי הילמן לא יזכה אפילו לראות את הרב קאפח זצוק"ל במדרגתו העליונה, אלא שדבר זה באמת יהיה שם מדאגותיו היותר קלות של הילמן, פניו שחורים כזפת מרוב פשעיו, ואש נצחית מלחכת את נשמתו הפצועה, האומללה, הנשמה אותה עמל לטמא בכל כוחו בשנותיו הארוכות בעולם השפל.

איש יהודי היה בארץ צ`כיה ושמו ארל`ה, מזרע הגולה אשר הגלה טיטוס מלך רומי מארץ יהודה. ויהי ארל`ה ישר ותמים וירא אלהים, אף כי שכל לא היה לו הרבה.

וישמע ארל`ה כי רבו בארצו הילדים תינוקות של בית רבן אשר יעשו מעשה ער ואונן, וימעכו אברם בין אצבעותיהם למען שחת זרעם להרבות תאוותם. וירע הדבר בעיני ארל`ה, ויחר לו מאד. ויכתוב ארל`ה ספרים וירשום בם עצות לאבות הילדים ההם, למען ימנעו בניהם משלוח ידם אל מבושיהם, ולא יסחטו משם מיץ תינוקות. ויקרא ארל`ה שם ספרו האחד "טהרת הקודש", ושם ספרו השני "שומר אמונים", וכיוצא באלו על זו הדרך בשאר ספריו, כולם סובבים על אותו העיקר, למען שמר כל פיפי יהודי בקדושה ובטהרה עד יום שמחת דודים.

ויצא שם ארל`ה בארצו ויגדל שמעו בכל המדינות, ויתלקטו אליו כל צרוע וכל זב-חוטם וכל דולף-פיפי וכל טמא לנפש, ויכתירוהו אלוף לראשם. ויקרא ארל`ה שמם "חבורת שומרי אמונים", ובני ישראל אשר הכירום וידעום על מתכונתם, שחקו מהם וקראום "חברת ארל`ך".

וירא ארל`ה כי רעה שמועתו באוזני בני עירו, ויחר בם אפו ויאמר להם: שמעוני עדת מרעים, חבר נואפים, עצרת בוגדים!! ידיכם דמים מלאו, כל היום תסחטו פיפי ותרדפו טוסיקים, ואת קדוש ישראל שכחתם ותנאצו את ה` בראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ותבואו בחדרי חדרים בבתי-כסא ובאמבטיה לפגום בברית-קודש מאין רואה. לכן כה אמר ה`: הנני נוטה אליכם כנהר שוטף רעה, והבאתי עליכם גוי עריץ אשר לא תשמעו לשונו, והשמידכם ורדפכם עד חרמה ומכל בית ישראל אשר בארצות אירופה לא ישאר שריד ופליט, אני ה` דיברתי ועשיתי.

ויהי כשמוע בני העיר דברי ארל`ה, ויגש אליו ראש הקהל ויכהו על הלחי ויבעט בחוזק בישבנו, ויקרא אליו: מהר כלך וברח לך מכאן, בטרם נעשה בך כאשר עשו רשעי אפריים בירמיה הנביא במוצאם אותו בבית המרחץ. ויירא ארל`ה מאד, ויאסוף את כל משפחתו ותלמידיו ויברח מארץ צ`כיה, ויעל לארץ ישראל, ויבוא ירושלימה.

ויהי ביום בואם וארל`ה עולה בראשם בדרך העירה, ראו באחת החצרות איש אחד אשר קם משינת הלילה, ויעטה עליו חלוק כחול מפוספס, למען לא יתקרר מצינת הבוקר. וירא ארל`ה את החלוק ההוא, וייטב בעיניו ויחמדהו לו, ויקרא בגיל: האח, האח!!! זה היום קיוויתי לו אגילה ואשמח בו, ולולא חוננתי עפר הקודש כי אם ללבוש החלוק הכחול היפה הזה, דייני!!! וירא האיש בעל החלוק כי הוטב חלוקו בעיני ארל`ה, וימכרנו לו בכסף מלא.

ויאמר האיש בעל החלוק לארל`ה: הן תדע כי טוב ומחמם החלוק הזה ללובשו בבקרים הירושלמיים הקרים מעל הפיז`מה, עד אשר תלבש את בגדיך החמים. וישחק ארל`ה מן האיש המוכר לו החלוק, ויאמר לו: הן אני קניתי מידך החלוק הזה בכסף מלא ללובשו כל היום מן הבוקר עד הערב, וכעת תתנה עימי שלא ללובשו אלא מעל הפיז`מה?!

וישמע האיש דברי ארל`ה ויבן מי הדובר בו, ויקרא אליו: עתה בוא ברוך ה`! ולו ידעתי כוונתך ומבוקשך, כי זה כמה היה בידי למכור לך, מלבושים טובים פי כמה וכמה, למען יתאימו עם החלוק הכחול היפה הזה אשר קנית לך.

וישמח ארל`ה מאד, ויאחז ביד האיש, ויביאנו האיש ביתה אל חדריו, וכל תלמידי ארל`ה באים אחריו. ויבוא האיש אל חדר משכיתו, וימצא שם תחתונים ארוכים לבנים ישנים מתפוררים, אשר לבשה סבתו באחרית שנותיה טרם מתה לא מכבר. וירא האיש לארל`ה את התחתונים, ויאמר לו: התחפוץ בהם ללובשם תחת החלוק הכחול?!

ויספוק ארל`ה כף אל כף וירנן בגיל: הן טובים התחתונים הללו גם מן החלוק, הכי תחתונים תקרא שמם?! לא מן התחתונים המה כי אם מן העליונים אשר סביבות ה`, האלוהים יבחרם נחלה לו, אותם ואת לובשיהם. וכל דברי ארל`ה בלשון יידיש אשר הורגלו בה היהודים יושבי ארצות אירופה, וכינוי אלוהים בלשון יידיש: גא"ט. ויאמר ארל`ה: אזעלעכע תחתונים האט דאך גאט ליב, נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ויקרא ארל`ה שמם ביום ההוא גאטקע"ס, על כי אהבם גא"ט. ויאמר לו האיש בעל התחתונים: אם תיתן לי מחירם כפליים מן החלוק, אמכרם לך. ויקן ארל`ה מן האיש גם את התחתונים.

וישלשל ארל`ה את מכנסיו ויפשוט את התחתונים המשולשים הנכריים אשר הביא עמו מארץ צ`כיה, וילבש על בשרו את הגאטקע"ס אשר קנה לו. ויאמר ארל`ה לכל תלמידיו אשר ניצבו עליו: מהרו ועשו גם אתם כמוני, הסירו את תחתוני הנכר אשר עליכם ותנו כבוד לגא"ט אלוהי ישראל ולבשתם תחתיהם מן הגאטקע"ס האלה. וימהרו כל תלמידי ארל`ה ויעשו גם המה כמעשה רבם, ויקנו מן האיש תחתוני גאטקע"ס וחלוקי שינה כחולים מפוספסים, וילבשום גם הם.

ויוסף האיש עוד ויבוא אל מחסן כליו, ויוצא משם מכנסי עבודה שחורים קצרים אשר היו לו לעבוד בהם בגינתו, ואורך המכנס עד הברך לבדה למען לא יטנף בבוץ. וימכור האיש לארל`ה ולתלמידיו גם את המכנסיים השחורים הקצרים, וילבשום מעל הגאטקע"ס ומתחת החלוקים הכחולים המפוספסים.

ויהי בלבוש ארל`ה את המכנסיים, וירא את רגליו עירומות מן הברך עד כפות רגליו, ויירא ארל`ה מאד וייצר לו, ויאמר אל האיש: ראה כי עירום אנוכי, ועתה ידעו כל שכני ומכירי כי שיער לי ברגלי, כי איש שעיר היה ארל`ה. וישחק האיש ויאמר לארל`ה: מי הגיד לך כי עירום אתה? וימכור האיש לארל`ה מגרביוני בנותיו הקטנות אשר לא ידעו בין טוב לרע, ויגרבם ארל`ה ויכסה בם את רגליו השעירות, וכה עשו תלמידיו אחריו.

ויהי כי פנו ארל`ה וחבורתו ללכת משם, ויזכור האיש את חג פורים אשר זה עתה חלף עבר לו, ואת ההצגה אשר הציג בנו ביום ההוא. וזה דבר ההצגה, כאשר נדפס בספר "האוצר הספרדי" מאת מאיר ברעם, על היהודים ועל ההולנדים, על האנוסים ועל האינקוויזיציה, ומה ראו על  ככה ומה הגיע אליהם. ויציגו בן האיש וחבריו בבית הספר את כל המחזה ההוא, ובן האיש לקח לו לשחק תפקיד הכומר. ויעש לו הבן כובע קטיפה שחור מפרוות עכבר, כאשר ראה בציור בספר ההוא אשר ילבשו הכמרים בהולנד. וזו תמונת הכובע: שוליו רחבים ובאמצעם כיפה נמוכה עגולה ככיפה אשר על קבר רחל אמנו, וסרט קטון מקיף את הכיפה.

וירץ האיש אבי הבן ויקח סולם, ויטפס בו אל עליית הבית ויוצא את הכובע מתוך ארגז תחפושות הפורים, ויקרא אל ארל`ה: הלא תחפוץ לקנות גם את הכובע לכסות בו את ראשך, למען לא תסור ממך יראת האלוהים, והיה זכר קבר רחל אמנו חקוק בלבבך כל ימי חייך?!

וישמח ארל`ה ויקן גם את הכובע, ויצו על תלמידיו לעשות גם להם כמוהו. ויפן ארל`ה וילך מן האיש המוכר לו שמח וטוב לב. והאיש המוכר העשיר מאד וירב לו כסף וזהב מכל הבגדים אשר מכר לארל`ה, וארל`ה ותלמידיו באו ירושלימה ויאחזו בה. ויבן לו ארל`ה בית בשכונת מאה שערים, וישבו שם הוא ותלמידיו ימים רבים, וילבשו כל היום את חלוקי השינה הכחולים המפוספסים, ואת הגאטקע"ס והמכנסיים השחורים הקצרים, ויגרבו את גרביוני הבת הלבנים, ועל ראשם חבשו את כובע הכומר הספרדי אשר מכר להם האיש, ויתהלכו בם בשווקים וברחובות ובחוצות העיר, והעיר ירושלים צהלה ושמחה.

                                                  *

ויהי כי זקן ארל`ה ויקרבו ימיו למות, ויקרא לתלמידיו ויאמר להם: האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. הנה ימים באים ובאו הנה הציונים והקימו את ממשלתם עליכם, ורכבו פרשים בחוצות מאה-שערים והתיזו עליכם מים כחולים, וחבטו בכם באלות.

ועתה לכו איעצכם את אשר תעשו להם אז: כי תולידו בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, וחיתלתם את תינוקותיכם בטיטולים, והיה כי ימלאו הטיטולים בצואת תינוקותיכם, לא תשליכום אל האשפה, וליקטתם ואספתם את כל הטיטולים הצואים בפינת מרפסותיכם. והיה בצאתכם אל המרפסת וראיתם פרש או שוטר עובר ברחוב תחתיכם, ולקחתם לכם טיטול צואה אחד מן הערימה והשלכתם עליו, ובטרם ירים את ראשו וברחתם אל הבית פנימה, למען לא יראה השוטר את האיש או האישה אשר השליכו עליו את הטיטול הצואה, ונקם בהם.

וישמחו חסידי ארל`ך על עצת רבם הטובה, ויהללו את חכמת ארל`ה כי רבה מחכמת כל האדם אשר בארץ. ויכל ארל`ה לצוות לחסידיו, ויאסוף את רגליו ויגווע וימת, וימלוך תחתיו תלמידו אברהם-יצחק.

אלה תולדות אברהם-יצחק. אברהם-יצחק הוליד את שמואל-יעקב ואת דוד, ועוד עשרה שרצים, בנים ובנות, אשר לא אזכור שמם כעת, וגם אין זה חשוב מדי. ואברהם-יצחק בן ארבעים ושתיים שנה במולכו, וארבעים וחמש שנה מלך בירושלים, ושם אימו שפרינצא-גענענדל מפאסקוצווע. ויעש אברהם-יצחק הרע בעיני ה`, וילך בדרכי רבו ארל`ה וילבש את חסידיו בחלוקי שינה כחולים מפוספסים, ובגאטקעס ארוכים ומכנסיים שחורים קצרים וגרביוני בנות לבנים, ויקרח את ראשיהם ויחבוש להם כובעים עם כיפת קבר רחל-אימנו מעליהם. ויולידו חסידי ארל`ך בנים ובנות, ויפרו וירבו וישרצו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם.

ויהי איש חב"דצקער שוטה אחד ושמו יוסף גוטניק. וה` בירך את יוסף גוטניק ויהי לו כסף וזהב לרוב, עד שלא ידע מה לעשות איתו. ויאהב יוסף גוטניק כבוד מאד, ויקח מכספו וזהבו ויתרום לחסידי ארל`ך, למען יפרסמו לו מודעות גדולות ב"המודיע" בכל עת בואו ארצה, לאמר: ברוך הבא בשם ה`, הרה"ח הנגיד המפואר שליח כ"ק אדמו"ר וכו` וכו`. וחסידי ארל`ך לקחו את הכסף והזהב אשר תרם להם יוסף גוטניק, ויקנו בהם טיטולים רבים, לגדולים ולקטנים, ויעשו בם צורכיהם ואת צואתם הריקו לתוכם, ויצברום חמרים חמרים בפינות מרפסותיהם.

ויהי כבוא פרשי משטרת ישראל ברחוב מאה שערים כימים ימימה, והם מתיזים מים כחולים וחובטים באלות בעוברי אורח כדרכם, ויצאו חסידי ארל`ך אל המרפסות, ויקחו מן הטיטולים הצואים וישליכו על השוטרים, ויברחו מהר אל הבית פנימה. ויגדל סרחון שוטרי ישראל ביום ההוא מאד מאד, וגם בבואם אל בתיהם בלילה וירחצו, דבק בהם סרחון הטיטולים הצואים ויעל באשם ותרב צחנתם, ולא נתנום נשותיהם לקרב אליהם בלילה ההוא.

ויהי ממחרת וישובו השוטרים אל רחוב מאה שערים, וישובו גם חסידי ארל`ך אל המרפסות וישליכו עליהם עוד טיטולים, ויגדל סרחון השוטרים גם בלילה השני. ויעשו כן חסידי ארל`ך דבר יום ביומו, ויסריחו השוטרים מאד, ויברחו מהם נשותיהם.

וכאשר לא קרבו שוטרי ישראל אל נשותיהם זמן רב, וגם זונות לא לקחו מהם אתנן מפני סרחון הטיטולים, ויוציאו שוטרי ישראל זרע לבטלה, ויבטלו מפרייה-ורבייה.
ויזעקו שוטרי ישראל אל האלוהים, ויתפללו אליו ויתחננו לפניו לאמר:

האלהים עשה את האדם ישר ויברא לו פיפי, וייצר לו תחת הפיפי זוג אשכים אשר ימלאו את הפיפי בזרע לבן ורותח, למען הקם לו דור ישרים זרע ברך ה`, אשר יעבדו את האלהים והשתחוו לו.

ויברא ה` לאדם מצלעו עזר כנגדו, וייצר לה ארבעה כדורי בשר אשר יגרו את האדם, להזקיר איברו ולהרבות זרמתו לתוכה, ויקח ה` אלהים שניים מן הכדורים ההם וידבק על חזה האישה, ויקרא שמם ציצי, ויקח את השניים הנותרים וידבק על אחוריה, ויקרא שמם טוסיק.

ויצו ה` אלהים את האדם לאמר: בוא  אל אשתך ומשש ולטף את שדיה וחפון וצבוט את ישבנה, עד כי תרב תאוותך והרקת שפעת זרעך לתוכה, למען תוליד בנים ובנות אשר יעבדוני והשתחוו לי, ונכבד שמי בכל הארץ.

ואל האישה אמר ה`: פשקי רגלייך והרחיבי פתחך, ובבוא אישך אל תוכך ונשקת לו וחיבקת אותו וליטפת את בשרו, וניענעת את גופו ודיגדגת את אשכיו והעברת אצבע על חריץ עכוזו, והרבית תחבולות עד אשר יריק זרע אל קירבך והרית וילדת לו בנים, ושילחת אותם אל ה"חיידר" למען יהיו שם למלמדים למשיב נפש "לחנכם" ולהלקותם ולתחוב להם אצבעות איפה שלא צריך.

ועתה, ה` אלהים, אהה! רצוננו לעשות רצונך ולקיים מצוותיך אשר ציוויתנו, לפרות ולרבות ולהוליד בנים אשר ילכו אל ה"חיידר", ומה נעשה ונשותינו ברחו מאיתנו, כי לא יכלו לסבול סרחון הטיטולים אשר השליכו עלינו חסידי ארל`ך, אשר קנו מן הכסף אשר תרם להם יוסף גוטניק. ישפוט ה` בינינו ליוסף גוטניק, ואנו נקיים!!

וישמע אלהים את זעקת שוטרי ישראל, ותבוא תפילתם לפניו. ויבוא אלהים אל יוסף גוטניק בחלום הלילה ויאמר לו: הלבעבור זה נתתיך נגיד לעמי, וכסף וזהב הרביתי לך למען תפזרם לחסידי ארל`ך אשר יקנו בהם טיטולים ויריקו צואתם לתוכם, למען השליכם על שוטרי ישראל?! והנה שוועת שוטרי ישראל באה לפני, וגם שמעתי את כל אשר עשו להם הארל`ך. לכן חי אני נאום ה` וימלא כבודי את כל הארץ, אם יוותר לך מכל כספך וזהבך שריד ופליט, והושעתי את שוטרי ישראל והצלתי אותם מיד הארל`ך וטיטוליהם, וגאלתי אותם ולקחתי אותם והיו המה לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים, אני ה` דיברתי ועשיתי. ויכל אלוהים לדבר עם יוסף גוטניק, ויעל אלוהים מעליו.

ויפשוט יוסף גוטניק את הרגל ומכל כספו וזהבו לא נותר לו מאומה, כאשר דיבר אליו אלוהים. ויחדלו ארל`ך לפרסם לו מודעות ברכה ב"המודיע", ויחדול יוסף  גוטניק מלתרום להם כסף לטיטולים, ויחדל סרחון הטיטולים משוטרי ישראל, וישובו נשות השוטרים אל בעליהן ויהרו להם ויולידו בנים ובנות.

                                                      *

ויהי כי זקן אברהם-יצחק ויקרבו ימיו למות, ותהי מלחמה בין בנו שמואל-יעקב לבנו דוד, ויריבו על כס אביהם.

ויהי ארל`ה אחד ושמו מאיר ברנסדורפר. ויאהב מאיר ברנסדורפר ערוות נשים, ויפלפל בדיני הנידה והווסת, ויהי לחם-חוקו כל הימים: דם אדום, שתן צהוב, זיבה לבנה, ליחה ירוקה, ושאר הפרשות וואגינליות בכל צבעי הקשת. ויכתוב מאיר ברנסדורפר על הספר את כל מחשבותיו אשר חשב על הפות, ועל הערווה, ועל הטוסיק, ועל הציצי, ועל תחתוני נשים, ועל תחתוני גברים, ועל הזרע, ועל המשגל, ועל הפרשות האישה, ועל דם צהוב, ועל שתן אדום, ועל זרע סגול, ומה ראה על ככה ומה הגיע אליו, ויקרא מאיר ברנסדורפר שם ספרו "קנה בושם". ויצא למאיר ברנסדורפר שם בין ה"גדולים", וכל הדבר הקשה בענייני ערוות והפרשות וטוסיקים יביאון אליו, ושפט בצדק בין דם לדם ובין פות לפות ובין טוסיק לטוסיק, וריחרח בחוטמו ומישש בידו ויפסוק בהם דין.

ויהי איש פתי אחד בבית-וגן ושמו מיליקובסקי מאמשינוב. ויתפלל האמשינאווער כל היום, ויטולטל בתפילות כהושענא בסוכות. ויאהב גם  האמשינאווער את מאיר ברנסדורפר, וגם מאיר ברנסדורפר אהבו, וימתיקו יחד סודות על תפילות ועל ערוות, ותהי ברית ביניהם.

ותהי בירושלים חברה אחת ושמה "הצלה", אשר אנשים רבים אשר באו עד שערי מוות פדאום מתנדבי "הצלה" ממוות לחיים. ותצא תהילת "הצלה" בעיר מאד מאד, וישימו להם אנשי "הצלה" נשיא את הרב משה הלברשטאם. ויקנא מאיר ברנסדורפר במשה הלברשטאם, וישם לו עלילות דברים כי זינו חברי "הצלה" עם נשים נכריות וימלאו הארץ זימה. ויאמר מאיר ברנסדורפר: אף גם בחלום הלילה בנפול תרדמה על אנשים דיבר בי ה` ויאמר לי, כי חמתו ניתכת על ירושלים על דברי הזימה והנאפופים אשר הרבה בה משה הלברשטאם.

ויחר אף משה הלברשטאם במאיר ברנסדורפר, ויקרא אליו במר לבבו: שקר אתה דובר, לא דיבר בך ה` בחלום הלילה, כי אם אשתך אשר תבעתך לתשמיש, ואתה בזדון לבבך טימאת את הפרשותיה ותאמר על טיפות שתנה אשר הראתה לך כי דם צהוב הוא. ויחר אפה בך ותנקום בך ותדבר אליך בשנתך למען שחק בך, ואתה חשבת כי דבר ה` הוא. ועתה ישפוט ה` ביני ובינך, ויודע ה` את אשר לו: אם חטאו אנשי "הצלה" המה יאבדו מן הקהל, ואם לא חטאו ועלילות דברים שמת להם, תפצה האדמה את פיה ותבלעך חיים כאשר בלעה את קרח ועדתו, על אשר שקר דיברת באחיך!!!

וישמע ה` לקול עבדו משה הלברשטאם. ויהי מקץ ימים, ויצא מאיר ברנסדורפר בעגלתו מירושלים לקרית-יערים, כדרכו מימים ימימה לראות שם בערוות נשים ולפסוק דיני הפרשותיהם. ויהי בעיקול הדרך, ויתע ה` את רכבו אל התהום אשר מימין לו, ויפול שמה הוא וכל אשר לו, וישבר מאיר ברנסדורפר את הידיים ואת הרגליים, ובעיקר, את אגן-הירכיים. וישמעו חברי "הצלה" אשר בקריית-יערים, וירדו מהר אל העמק, וירפאו פצעי מאיר ברנסדורפר, ויחבשו את אגן-ירכיו, ויגבסו את ישבנו. ויען מאיר ברנסדורפר ויתוודה על חטאתו אשר חטא, ויאמר: ה` הצדיק ואני הרשע, ויבואני כל זאת יען אשר התעוללתי בשוא בחברת "הצלה", ויגמלני ה` כרשעי מדה כנגד מדה, למען לא אמצא תרופה למכתי כי אם מיד אנשי "הצלה" אשר זדתי עליהם. ויהי מקץ שישה ירחים מאז, כבוא מאיר ברנסדורפר לפסוק דיני כתמים, וישכב מאיר ברנסדורפר על בטנו וישקף משם אל ערוות הנשים, כי לא יכל לשבת על כסאו מפני הגבס אשר גובס ישבנו.

ויהי בימים הרבים ההם, וימת אברהם-יצחק ויקבר עם אבותיו, ויאנחו חסידי ארל`ך מפני המלחמה אשר יצתה לבער בין שמואל-יעקב לדוד. ויקומו חסידי שמואל-יעקב וחסידי דוד איש על רעהו, וינקרו  עיניים, וישברו צלעות, ויתלשו זקנים, ותהי חרב איש באביו ויד כלה בחמותה, ותחנף כל הארץ ותקם בוקה ומבוקה ומבולקה. וישלחו מן הבד"ץ לשמואל-יעקב ודוד לאמר: הכלה אתם עושים את חסידי ארל`ך?! ועתה חושו מהר וחידלו הכות איש את רעהו, ובואו לפנינו בדין, פן נככם חרם. וייראו שמואל-יעקב ודוד מן החרם, ויבואו שניהם לדין בפני הבד"ץ.

ויען משה שטרנבוך, אחד מן הסריסים היושבים בבד"ץ, ויאמר: שמואל-יעקב ודוד, למה זה תריבו?! הנה קרוא קרא אביכם אברהם-יצחק שם חברתו "תולדות-אהרן", ועתה חלוקו לכם חלק כחלק, יקח לו האחד שם "תולדות", והשני  יקח שם "אהרן", ושלום על ישראל. וישמח שמואל-יעקב ויאמר: יהי לי "תולדות", ו"אהרן" לאחי דוד. ויחר בו אף דוד ויקרא: לא כי!! "תולדות" לי, ו"אהרן" לשמואל-יעקב. ויחר אף שמואל-יעקב בדוד ויכהו על הלחי, ודוד תלש מזקן שמואל-יעקב, ויחבלו איש באחיו עד זוב דם ותגדל השערוריה עד לב השמיים, וסריסי הבד"ץ משתאים ומחרישים להם. ויצאו סריסי הבד"ץ מן החדר וישאו ויתנו ביניהם ויחקרו בדין, ויוציאו פסקם לערוך בחירות בין הארל`ך, ואשר ינצח בבחירות לו משפט הבכורה למלוך תחת אברהם-יצחק, ותשקוט הארץ.

ויהי כתום ספירת הקולות, וינצח דוד את אחיו שמואל-יעקב, וישב על כס אביו אברהם-יצחק. ושמואל-יעקב עם אחוזת מרעיו עזבו את בית ארל`ה וילכו להם אל ארץ אחרת, ויבן שם שמואל-יעקב בית ויטע אשל ויקרא שמו "תולדות אברהם-יצחק". ויצא גם מאיר ברנסדורפר מבית ארל`ה, וילך אחר שמואל-יעקב. וישמעו ה"גדולים" רעי מאיר ברנסדורפר אשר ידרשו אחר סברותיו בערוות נשים, ויחתמו על כרוז למען שנורר כסף ל"תולדות אברהם יצחק", כי אמרו כי "כבוד התורה" הוא. וישמע גם האמשינאווער רע מאיר ברנסדורפר, ויתפלל תפילות למען רעו, עד כי נראתה לו דמות ערווה ב"שומע תפילה", ויחדל מהתפלל.

ודוד ישב על כסא אביו אברהם-יצחק, ותיכון מלכותו מאד, רק הטיטולים חדלו ממנו כי אפס כסף.

                                                   *

ואני עבדכם הכותב, אחר שראיתי בשער טופס "מורה הנבוכים" של הרב קאפח בישיבתנו הק`, את ההערה שכתב שם פלוני על הספר "תורת אמת" בו נדפס איסור ממשה אריה פריינד על ספרי הרב קאפח, וכאשר סיפרתי לכם לעיל, השתוקקתי מאד להשיג ספר זה ולראות אשר נכתב בו. אפס כי לא ידעתי היכן ניתן לקנות את הספר; לבסוף החלטתי לפנות לישיבת ארל`ך הסמוכה, כי אמרתי לנפשי: מסתמא ימצא בבית עקד ספריהם.

ויהי כבואי בפתח ישיבת הארל`ך, נקרה בדרכי ארל`ה אחד מהם, ואשאלנו לפי תומי:

"אנטשולדיקט מיר, ווו איז דער אוצר-הספרים דא?!"

וישמח הארל`ה לקראתי ויקרא:

"עתה בוא ברוך ה`! ומה תחפוץ בבית אוצר-הספרים?!"

ואענהו:

"אך בספר אחד שם אשר חשקה נפשי לעיין בו".

וישאלני:

"ומה שם הספר?!"

ואענהו:

"תורת אמת".

ויהי כשמוע הארל`ה את תשובתי, נדהם ולא קמה בו רוח, וכמעט נפל ארצה מתעלף.

ובשוב אליו רוחו,  קרא בהלם:

"הרי זה לי כמה ימים, הוצאתי הספר ההוא מן ה"אוצר" ושמתיו ב"לוקר" אשר לי, כי דבר לי נחוץ לעיין בו, ולא ידע מזה שום אדם בעולם בהוצאתי אותו ולקיחתיו אלי; ואיככה זה נזדמנתי הנה בפתח הישיבה בדיוק בשעת כניסתך, למען תשאלני על מקום ה"אוצר", ויתברר כי לספר זה עצמו שנטלתי הוא שנזקקת?! אכן, יש אלוהים במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי!!"

ויטלני הארל`ה בידו ויוליכני אל מבוא חדרו אשר בישיבת ארל`ך, ויסגור הדלת בעדו, ויתווכח עימי ויכוח גדול.

וזה דבר הויכוח: כי אותו הארל`ה בעל משנה היה, ומשנן משניות כל ימיו, וגם גרס בפירוש המשנה להרמב"ם. ויהי במשך הימים, נתאווה הארל`ה והסיתו יצרו לאור בתרגום הרב קאפח זצוק"ל לפירוש המשנה, אשר פנים חדשות באו לכאן, ודומה התרגום הישן לפני תרגומו כקוף בפני אדם ממש, כידוע וכמפורסם. אפס כי ידע הארל`ה ההוא אשר בעיני בני מינו, הרב קאפח על אפיקורסים יחשב, מוחרם מנודה ומין, ולכן מנע עצמו וכבש חפצו בכל כוחו, שלא לעיין בספר הפסול.

ומה מאד נדהם ונבהל אותו הארל`ה האומלל, כשראה לחיים קנייבסקי, ה"גדול" המפורסם של הליטאים מבני ברק, שמצטט וחוזר ומצטט מתרגום הרב קאפח, כמעט בכל דף מספרו!!!
באותה שעה תקפה עליו חמתו עד להשחית, וישב ויערוך לחיים קנייבסקי מכתב נאצה ויוכיחנו על פניו בכמה נזיפות וגערות, על אשר ההין להביא אל הבית פנימה ספר שכתבו מין. והזכיר שם את הערת הרב קאפח הנ"ל בפיהמ"ש מקוואות בענין הטבילה ג"פ... חיחיחי... חיים קנייבסקי אפילו לא טרח לענות לו, ואותו הארל`ה לא נתעצל, ועמד וצילצל להרב קאפח זצוק"ל עצמו, שעוד היה אז בחיים חיותו, ושפך עליו דרך הטלפון כל חמתו ומררתו... וכבר נזכר לעיל.

אחר שנתווכחתי עימו שעה ארוכה עד שהיה לי לזרא, נטלתי ממנו כתובת של משפחה במאה-שערים שניתן להשיג אצלם את הספר "תורת אמת".

ויהי בבואי לשם, פגשתי אישה אחת מנשות הארל`ך, מכוערת ביותר אשר לא ראיתי מימי מכוערת כמוה, לבושה שחורים מכף רגלה עד קודקודה, וחמישה-עשר שרצים קטנים מצאצאיה רומשים סביבה, ובחלל החדר והחצר כולה עמד ריח איום ונורא, כאילו קילקלו בטיטוליהם כל החמישה-עשר בבת אחת. עצרתי נשימתי וסגרתי פי בכל כוחי, נתתי לה שטר כסף ונטלתי הימנה הספר, ומיד נשאתי רגלי ונמלטתי משם, כל עוד רוחי בקרבי.

אמנם, אחר שפתחתי הספר ועיינתי בו זעיר שם זעיר שם, ושחוק כביר נתפרץ מפי עד שטולטלתי הנה והנה בכל גופי, עיני זלגו דמעות ובטני כאבה מאד, חזרתי ואמרתי לנפשי: כדאים היו כל אותם היסורים, כל אותו הריח והצחנה שלא מן העולם הזה, בעד שעה אחת של קורת-רוח והנאה שאין כדוגמתה מן העיון בספר!!!

מה אומר לכם?! מעטים הם הספרים שקראתי בימי חיי ועוררו בי הנאה כה עצומה, כזו שמקריאת ספרו של אותו קנאי מטורף מארה"ב בשם אהרן ראזענבערג.

בתחילת הספר מופיעה שורת הסכמות, שהמחבר הקפיד לקחת דווקא מן המטורפים הקיצוניים והחולניים ביותר שברבני הקנאים: ברנשים כמו רפאל מקאשוי (שמת בינתיים בגיל 99), אליקים שלזינגר מלונדון, געצל ברקוביץ` ממונרו, מאיר וועבערמאן- רבם של ה"מלאכים" מוויליאמסבורג, וכיוצא בהם, חולי-נפש מובהקים ומטורפים עם קבלות; רק "הסכמה" של משה אריה פרידמן מווינה חסרה שם.

מיד לאחר מכן מתחיל המחבר לקלל את כל העולם, חיים ומתים, גדולים וקטנים, חסידים, ליטאים, ספרדים, מזרחניקים - בלי שום אפליה; הוא נוקב בשמותיהם המפורשים של עובדיה יוסף, אליעזר וולדנברג, צבי פסח פראנק, הרב זווין, הרב ראובן מרגליות, הרב גורן, עדין שטיינזלץ, קהתי, ועוד ועוד עד אין מספר, ועל כל אחד ואחד מהם מרחיב בים של סיפורים ופיקנטריה, עד שמסיים בפרץ קללות וגידופים עזים...

אני יושב וקורא, ורועד מצחוק בכל גופי!!

אוי!!! עלון פרשת-השבוע החביב עלי, "האמונה", עם כל גידופיו על אלישיב ושטיינמן וכיוצא בהם "גדולים", הינו נופת-צופים לעומת "תורת אמת"!!

הרב קאפח זוכה בספר לשלושה איזכורים.

בעמ` רל"ב, בחלק התשובות, מועתק, כאמור, החרם שהוציא נגדו הבד"ץ בשנת תשמ"ב.

מלבד זאת, מקדיש המחבר לרב קאפח גם מאמר קטן בעמ` ל`, בין המאמר על שטיינזלץ למאמר על יואל שוורץ, והוא מתחיל שם: "א"א לעבור בלי להזכיר אודות חיבוריו והוצאות של י. קאפאח, שמקפח קדושת ישראל וקדושת גדולי ישראל וקדושת מנהגי ישראל וכו`, ויש הרבה לכתוב עליו ויכולין להוציא ספר שלם אודות פחזותו וקלות שלו וכו`, וכבר הוציאו כמה אנשי ספרד קונטרס בשם "מגן וצינה" לגלות קצת אודותו שהוא דורך בדרך זקנו שהי` ראש חברת דרדעים שכיחשו בקבלה ומתלוצצים ברבותינו הקודמים" וכו` וכו`, ומאריך בפיקנטריה וכמה קללות.

אבל השיא הוא בעמ` קמ"ו:

"עוד דבר נחוץ בענין זה. לאחרונה נמצא א` בשם קאפח, שמקפח קדושת ישראל וקדושת רבותינו ומדבר בזילזול נגד רבותינו הראב"ד ז"ל ועוד... והוא תירגם מחדש פירוש המשניות מלשון ערבי... בודאי לנו די בפירוש המשניות שנעתקו בזמן הרשב"א והרשב"א היה מזרז להעתיקם, שנתקדש בקדושת המעתיקים רבי שמואל אבן תיבון זצ"ל הגם שהלה מזלזל בתרגומו"...

"שנתקדש בקדושת המעתיקים, רבי שמואל אבן תיבון זצ"ל"!!!

מי יספר לדוס המסכן הזה, שבמושגים של היום, אבן תיבון לא היה נחשב סתם מזרחניק "קל" כמו קהתי ושטיינזלץ, אלא אפיקורס גמור?! הרי הוא היה אריסטוטלי מובהק והאמין בקדמות העולם, כפי שנראה מספרו "יקוו המים".

ובכלל, מי היו לומדי הפילוסופיה באותם זמנים, הקהל אליו פנו תיבון וחבריו?! כולם אפיקורסים גמורים, אלפי ורבבות צעירים ומבוגרים יהודים בפרובנס וספרד שנמשכו אחר הפילוסופיה היוונית-ערבית עד שחדלו לקיים מצוות מעשיות, ובעקבות כך הוכרז החרם הידוע של הרשב"א בברצלונה...

לכו התווכחו עם דוס שוטה.

                                                   *

אבל לא רק קנאים מטורפים וארל`ך מטורללים מגירים קצף שנאה על שפתיהם, כשמישהו מזכיר לידם את הרב קאפח. בנידון זה, קיים קונצנזוס חרדי כמעט מוחלט.

זכורני, בעצם ימי השבעה אחר הסתלקות הרב קאפח זצוק"ל, כשנכנסתי במקרה לכולל הרי-פישל בשכונת הבוכרים בעיר, ונקלעתי לשיחתם של צמד טחורנים הלומדים שם לדיינות, והם מתחרים ביניהם בהשמצות וביזויים אחר מיטתו של הרב קאפח.

-"הידעת?!" - סח טחורן אחד לחברו בזעזוע צדקני, כשארשת חסודה של יראת-שמיים על פניו - "הוא היה כופה על גט בטענת "מאיס עלי", לפי שיטת הרמב"ם"...

-"פע!! פע!!" אינפף לעומתו בזילזול הטחורן השני, וגמע את חציה השני של כוס הקפה השחור.

פעם אחרת נכנסתי לחנות ספרים בגאולה, וביקשתי לקנות משניות עם תרגום הרב קאפח.

-"ספרים של קאפח, אני בכלל לא מחזיק!!" קרא לעומתי המוכר, בעלזער שוטה ועב-בשר, כשפניו מתעווים בתיעוב.

-"ומה רע בספרי הרב קאפח?!" תמהתי באוזניו בתמימות.

-"אתה יודע שהבד"ץ החרים אותו?!" קרא כמנצח.

-"ומי הם הבד"ץ?!" - התלקחתי פתאום - "חבורת ישישים זבי-חוטם וסרי-טעם".

נדהם הבעלזער והשתומם כרגע; לבסוף הביט בי, ואמר:

-"הגד לי, אתה תימני?!"

מרא דכולא עלמא!!!

כשאני הולך לים אני לוקח אולטרסול עם מקדם 70, וגם זה לא עוזר; איך הביט אותו בעלזער שוטה וכרסתן על עורי הלבן כשלג, ומכל עדות ישראל בחר עבורי דווקא את התימנים?!

אך אמנם כן הוא: נוח לחרד לחשוב שעיניו הטעוהו או שהתעוור פתאום, יותר מלנסות אפילו לפקפק במה שהולעט משחר ימיו מידי "גדולים"-גללים למיניהם, במעמקי תעלות השופכין בהן הוא מבלה את כל חייו, מן הרגע המאושר בו מקצץ המוהל באיבר-מינו, ועד זיבולא בתרייתא.

למי אני עמל, איפוא?!

לא חבל על הזמן ועל האנרגיות?!

סלח לי, רבי יוסף קאפח זצוק"ל.

סלח לי, רבי, אם עדיין לא יצאתי ידי חובתי כלפיך.

סלח לי, כי עשיתי ככל אשר היה בכוחי; סלח לי, כי כוונתי  כנה היתה, כנה ונאמנה.

ירושלים, ט` אלול התשס"ז

שלוש עשרה שנה חלפו מאז השלמתה של המסה ההיסטורית, שעוררה בשעתו הדים כה עצומים, "דוד צבי הילמן: קוים לדמותו של פסיכופט בני-ברקי".

לאחר זמן מה מהשלמת המסה ופירסום חלקה השלישי, ראינו אנו התלמידים כמה פעמים את הוד כ"ק מרן שליט"א מכונס בתוך עצמו, ולפעמים מסתובב אנה ואנה כארי בסוגר. פעם אף דן עימנו: האם כדאי לשלוח את המסה למושאה, הצורר דוד צבי הילמן עצמו? הרי נאמר: "כי לא אחפוץ במות רשע, נאום ה', כי אם בשובו מדרכו וחיה". אולי אם יקרא הילמן את הדברים, ייכנס בו הרהור תשובה? אולי יחזור בו, ויעלה להתנפל על קבר הרב קאפח זצוק"ל ולבקש מחילה, בטרם יבואו ימים אשר אין בהם חפץ? או שמא על כגון זה עצמו אמרו: הלעיטהו לרשע וימות? והרי אפשר שלמקרא הדברים רק ינבל הילמן יותר ויוסיף חטא על חטאו ופשע על פשעו, וכשם שמצוה לומר וכו'. 

בין כך ובין כך שב ואל תעשה עדיף, ולא עשינו כלום.

לא יצאו שנים מועטות, ובעודנו יושבים לפני הוד כ"ק מרן שליט"א איזה ימים לפני ראש השנה תש"ע, באה שמועה טובה ותעבור הרינה המחנה, כי דוד צבי הילמן שר"י נפח את נשמתו מתוך יסורים קשים. מייד הוצאנו מן המקרר איזה שמפניות, בירכנו בשם ומלכות הטוב והמטיב, ונפנינו לסעודת באבוד רשעים רינה. ואז נשאנו עינינו וראינו את הוד כ"ק מרן שליט"א יושב, ועיניו הטהורות זולגות דמעות...

- אוי לי! - קרא הוד כ"ק מרן שליט"א - שמא לא יצאתי ידי חובתי? אולי כן הייתי צריך לשלוח לו? תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש... ועתה שמת בלא תשובה, שמא בי תלוי הקולר!

- תנוח דעתך, רבינו! - קראנו כולנו - וכי סלקא דעתך שהיה רשע זה נבהל דווקא מקונטרס זה שכתבתם? הרי מחרף ומגדף היה כל ימיו, ודווקא מדבריכם היה נבהל? טוב לכם שקיימתם: אל תוכח לץ, ועתה יעמוד הוא, הרשע, ויאכל מקדירה זו שבישל, ויבוא על שכרו משלם!

נתפייס קצת הוד כ"ק מרן שליט"א, נטל מעימנו גביע שמפניה, הריקו אל גרונו ובירכנו 'לחיים'. ובכל זאת ראינו כי לא נחה דעתו לגמרי וישב טרוד בשרעפיו, עד שנפנינו כולנו לאמירת סליחות שקודם ראש השנה באותו ערב. בין כך ובין כך, מחמת טירדות יו"ט ושאר עניינים נשתכח מליבנו הכל.

                                            *   *   *

ויהי מקץ שנתיים ימים, בקיץ תשע"ב, היה הוד כ"ק מרן שליט"א מיסב בסעודת חתונה אחת, שהיה החתן מתלמידי ישיבת פוניבז' אשר בבני ברק.

בא אדם אחד וישב לפניו. אמר לו:

- שלום עליכם, רבי!

אמר לו:

- עליכם שלום! ומי אתם?

אמר לו:

- פלוני בן פלוני אני, ומתלמידי ישיבת פוניבז' המהוללה הייתי רבות בשנים.

שמע הוד כ"ק מרן שליט"א ושתק.

אמר לו אותו האיש:

- רבי, הרשני לומר לפניך דבר אחד.

אמר לו:

- אמור.

אמר לו: 

- רבי! תלמיד פוניבז' הייתי, ותורת שך וקנייבסקי ינקתי עם חלב אימי. עליהם גודלתי, ממעיינם שתיתי, וכל ימיי כסבור הייתי כי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לגללי בני ברק. עד שבאו לידיי דבריכם ונכנסו לליבי, והיו הולכין ומפעפעין בו כארסו של עכנאי. לא מצאתי מנוח לנפשי, ועל משכבי בלילות תוהה הייתי: שמא תורת שקר לימדוני. אפשר כלו ימיי בהבל, ושנותיי באנחה? לסוף אמרתי: וכי אין מי שישיב על דבריו של זה? עמדתי ודפסתים מראשם ועד סופם, כרכתים בספר והלכתי אצל דוד צבי הילמן עצמו והנחתים לפניו. אמרתי לו: ראה! מה תאמר לזאת?

כיון ששמע הוד כ"ק מרן שליט"א כך, נעשה בשרו חידודין חידודין. אמר לו לאותו האיש:

- ומה אמר לכם?

אמר לו:

- אמר לי: הניחהו לפניי ובוא מחר. למחר באתי, וכיוון שראני, האדים כולו ונצטרח כנגדי: "פוסטע כלי!".... נטל אמת הבניין שבידו והדפני עד הדלת.

שמע הוד כ"ק מרן שליט"א, וזלגו עיניו דמעות. עמד ממקומו וקרא:

- שישו בני מעיי, שישו! אם ספקות שלכם כך, וודאיות שלכם על אחת כמה וכמה!!

איפה הם ח' הפרקים הראשונים, איפה?
התינח הפרק ו' ''בצילו חימדתי וישבתי''
פרסמו רבינו בקבוצתו ''דור שכולו חייב''
אבל השאר איפה הם?
יגלו נא ותאיר ארץ מכבוד הוד מרן שליט''א
וראו כל בשר יחדיו כי פי הוד כ''ק מרן דיבר

אנכי מצטרף לבקשתו של אליעזר. מצפים בקוצר רוח לראות דברי הרב. בפרט כל מה שקשור בעניין הספר מלחמות ה'.

שמחתי לראות שביזוי הסאטמרי מופיע כבר כאן ואחר כך מצא דרכו לס' כפירותיו של הרמב"ם, והוא בעיניי מהקטעים המהנים בספר כולו. אבל אבחון הסטודנט דאז ומרן דהיום את הרמב"ם כסובל מסכיזופרניה נתעדן בימינו והפך ל'שתי נשמות התרוצצו' ו'שתי גישות הפוכות'. והבוחר יבחר.

וזאת למודעי: המשמש מוחק ומצנזר תגובות, ואפילו לא נכתב באתר שהתגובה נערכה.
על כן, על אפו ועל חמתו אפרסם כאן, לבקשת התלמידים, את המסה בשלמותה בגרסתה המקורית, מתוך ארכיון האינטרנט (שאף שהוא נברא הוא נצחי כסיבוב הגלגל ולא ייבטל הוא לביטולם של האתרים, כידוע).