סדרה חדשה: חסידות ביאלא הנאלחת

מגיל צעיר התחילה להתפתח אצלי הסטייה של שאיבת הנאה מצפייה ביראי-שמיים מתקוטטים, ותולשים זה את זקנו של זה.  

אינני רופא, וקשה לי להכריע סטייה זו מה מקורה. ברומא העתיקה היו האזרחים נהנים מצפייה בגלדיאטורים נלחמים זה בזה על הבמה עד מוות, ואספסיינוס אף בנה לשם כך את הקולוסיאום המפורסם. לאחר התפשטות הנצרות נאסר אופן בידור זה, אולם צורות בידור דומות שרדו בתרבויות שונות עד ימינו. בספרד, למשל, אוהבים לצפות בתחרויות שוורים; ביפן מקובלות התגוששויות של מתאבקי סומו; יש מדינות שבהן אוהבים קרבות כלבים, תרנגולים, ואף במדינת ישראל הקטנה שלנו היה אתר חמת-גדר מארגן קרבות אדם ותנין, עד שצדקני בג"ץ ימ"ש אסרוהו ב1992. 

אני, באופן אישי, לא מתעניין בכל סוגי קרבות הבידור הללו, אולם מגיל צעיר התפתחה בי סטייה לקרבות של יראי-שמיים. כמובן, לא כל יראי-שמיים; הקזת דם הדדית של קתולים ופרוטסטנטים, או שיעים ומוסלמים, לא תעניין אותי כל כך. אני נהנה לראות בעיקר יראי-שמיים יהודים, בדרך כלל חרדים, נלחמים זה בזה בשצף קצף. משברים צלעות, חובטים באגרופים, ותולשים זה את זקנו של זה.  

סטייה זו הלכה וגברה אצלי עם השנים, ואני נאלץ תמיד להזינה בחומר בערה חדש. עידן האינטרנט סיפק לי הזדמנויות רבות מסוג זה. כשנתקלתי בפורום חרדי, הייתי נוהג למשל לבנות לי פרופיל של חסיד חב"ד, ואז לגדף ולבזות בפראות את ה'גדולים' הליטאיים. הגולשים שנמנו על פלג זה היו מתקוממים ומתחילים להשתולל, החסידים באותו פורום היו משיבים להם, וחוזר חלילה; להבה גדולה היתה מתלקחת, ואני הייתי יושב וצופה מן הצד, גועה בצחוק עד דמעות ונהנה מכל רגע. 

כיצד נולדה וצמחה אצלי סטייה זו? קשה לי להשיב בוודאות, אך אוכל להעלות השערות. זוכר אני את עצמי כילד, בשנות השמונים של המאה הקודמת, יושב עם אבי בבית הכנסת של חסידי חב"ד ואוכל איתם סעודה שלישית. החסידים זללו הערינג טעים, לקרדה, חמוצים, טבלו חלה בטחינה ובסלט חצילים, ותוך כדי כך צחקו ולגלגו על ה'גדולים' הליטאיים, מאליעזר שך ועד קנייבסקי, מאלישיב ועד מיכל יהודה קאקוביץ'. הכוח הזה, להפוך בהבל פיך לעפר ואפר את ה'גדולים' וה'מרנים' שכה סוגדים להם שם בחוץ, קסם לי, כישף אותי. עד היום אני מחפש בכל מעדנייה הערינג בשמאלץ 'גדולים', כמו שאכלו אז החסידים, אבל אף אחד איננו יודע על מה אני מדבר. איפה מוצאים את ההערינג ההוא? אהה, ילדות קדושה! אהה, נעורים אבודים! איפה ההערינג ההוא, עם החלה בטחינה ובדם 'גדולים'? לא ישוב לעולם, ועליי לברוא אותו מחדש בעצמי! 

סטייתי המשיכה להתעצב בשנותיי בישיבה, עת נחשפתי לקטטות בין שני פלגי חסידות ביאלא הנאלחת. תלמידים משני הצדדים למדו בישיבתנו, ומלחמות התרנגולים ביניהם זכורות לי עד היום כאחת מחוויות הילדות העליזות שלי. בפרקים הבאים אשתף אתכם בחוויות אלו.

מה טיבה של חסידות ביאלא הנאלחת? מה עלי לעשות כדי להפוך לביאלער? ומה ההבדל בין ביאלער, נניח, לבאיאנער או קארלינער?  

מאז שהתחילו הזואולוגים המודרניים במיון בעלי החיים השונים לצורך חקירתם, מקובל לסווג כל יצור תחילה בתוך 'ממלכה', בתוכה בתוך 'מערכה', בתוכה בתוך 'סדרה', בתוכה בתוך 'משפחה', וכן הלאה. פיל, למשל, שייך למשפחת הפיליים, שבעבר השתייכה אליה למשל גם הממותה, שנכחדה; משפחת הפיליים כולה שייכת לסדרת הפילאים, שכוללת עוד מינים שנכחדו, וכל הסדרה שייכת למחלקת היונקים, וכן הלאה. בהתאם לשיטה זואולוגית זו, היכן נמקם את היצור הלא ממש סימפטי, המכונה 'ביאלא'? 

ובכן, מבחינה זואולוגית, היצור 'ביאלא' משתייך לסדרת 'ספודיקעס שאינם גערער'. חברים נוספים בסדרה זו הם 'אמשינוב', 'מודז'יץ', 'אלכסנדר', ועוד. גם כאן, כמו בסדרות זואולוגיות אחרות, ישנם בעלי-חיים שלמרבה הצער נכחדו, כגון 'קוצק', 'איזביצ'א', ואחרים. איך הם נכחדו, אתם שואלים? ממש כמו הממותות למשל, שנכחדו עם תום עידן הקרח, כאשר בעקבות נסיגת הקרחונים לא היה להן עוד מזון. גם 'חצרות קודש' חסידיות נכחדות כשלאדמו"רן אין יותר שטחים לצוד בהם חסידים ולמצוץ מהם 'פדיונות' וכיוצא, וכך הן גוועות להן וכמו הממותות, שורדות רק במוזיאונים ובספרים. 

גם לאחר שהצליחו הזואולוגים לשייך את היצור 'ביאלא' למשפחה מסויימת, לא נחה דעתם לגמרי. עדיין, כיצד מזהים פרט מן המין 'ביאלער', ואיך מבחינים בינו למינים אחרים מאותה סדרה? 

את בן-הדוד הדומיננטי מן הסדרה השכנה, 'גערער', קל למשל לזהות, באמצעות שני סימנים מובהקים: ראשית, מכנסיו התחובות בגרביו, ושנית ועיקר - איבר-מינו הייחודי והמנוון, ובנקודה זו הרשו לי שלא להאריך, כי אינני רוצה שהסדרה 'חסידות ביאלא הנאלחת' תקבל תיוג של 'למבוגרים בלבד'. יצור אחר בסדרה, 'מאדזשיצער', ניתן לזיהוי באמצעות המוזיקה התמידית שהוא משדר; היצור 'אמשינאווער' מזוהה לפי הפיגור הקבוע בשעונו; אך כיצד מזהים 'ביאלער', ובאיזה אופן מבדילים בינו ליצורים אחרים מאותה סדרה? 

מי שיפתור שאלה זו, יהיה מועמד ודאי לפרס נובל לביולוגיה, לכשיכריזו על פרס כזה; שכן, למרות המאמצים הרבים, עד עתה לא נמצאה שיטה ברת-סמכא לזיהוי 'ביאלער'. עלתה אמנם הצעה, בלתי-מנומסת בעליל, לזיהוי 'ביאלער' על פי ריחו, אולם בשל ההשתמעות המעליבה העולה ממנה, היא הורדה מעל סדר היום המדעי.

כשם שלשאלת זיהויו של ביאלער אין תשובה ברורה, כך גם שורשיה של חסידות ביאלא הנאלחת לוטים בערפל. 

המנסה להתחקות אחר מקורם של חולירות אלו, ולו דרך 'ויקיפדיה', למשל, מוצא עצמו עד מהרה טובע בים של שמות ערים ועיירות פולניות: לוברטוב, שידליץ, פשיסחא, לענטשנא, אוסטרובא, פארציווא, ביאלא, והשד יודע מה עוד. לו היו לביאלא חסידים כמניין שמות העיירות להן מיוחסת צור מחצבתם, ודאי היו מקבלים את המקום הראשון ברשימת ג'. ושמא היא הנותנת: שום עיר ועיירה לא חפצו להיחשב כמוצאם של ארורים אלו, ובכל מקום שלחו אותם למקום אחר. מאחר וכיסה הכתוב קלונה של העיירה בה צמח פרא אותו חלאת-אדם בדמות הביאלער הראשון, לא ניכנס אף אנו לבירורה המדוייק, ודי לנו בשם 'ביאלא' שנתקבע לחולדות אנושיות אלו לדראון עולם. 

לכל דת וכת בעולם, ישנו הספר הקדוש שלהם, בו הם מנופפים לעין כל, כביכול בין דפיו טמונים סודות היקום כולו. לנוצרים - הברית החדשה, למוסלמים - הקוראן, לחב"דיים - התניא, למורמונים - ספר מורמון, וכן הלאה. הספר הקדוש של הביאלער נקרא 'חלקת יהושע'. כפי שאספר לכם בהמשך, בישיבה בה למדתי היו מצויים פריטים רבים מן המין 'ביאלער', וכך נתקבע בזכרוני מראהו של אותו 'חלקת יהושע' דוחה. 'חלקת יהושע' הופיע לעיתים בכריכה חומה, ולעיתים בכריכה לבנה, אבל תמיד היו שולי דפיו צבועים בכתום, ועל כריכתו הופיע לוגו כתום שבמרכזו האותיות 'מב'. פלא באמת, כיצד כאשר לימים אימצו להם המסרחניקעס את הצבע הכתום, לא עמדו הביאלער ותבעום תביעת זכויות יוצרים. 

ב'חלקת יהושע' נאספו הבליו של יחיאל-יהושע רבינוביץ', מחדש סורחן ביאלא בארץ ישראל, שנפח את נשמתו בשנת 1982. כמו במקרים רבים, שטויותיו של יחיאל-יהושע כונסו לספר רק בדיעבד, לאחר מותו. 

כפי שכתבתי, כה הרבה 'חלקת יהושע' היו מצויים בישיבתנו, עד שפעם כבר לא יכול הייתי להימנע מלפתוח את ספר מורמון זה, ולעיין מעט בסודות החבויים בין דפיו. ושמא אהפוך אף אני לביאלער? 

מתוך כל מה שקראתי אז ב'חלקת יהושע', נותרה בזכרוני השטות דלהלן, אשר לשם הבנתה אקדים הקדמה קצרה. 

החסידים מתפללים כידוע בנוסח ספרד. אלא ש'נוסח ספרד' אינו אלא שם גנרי לעשרות נוסחים שונים, שיש ביניהם הרבה מן המשותף, אך גם הבדלים עד אין קץ. חלק מן ההבדלים מקורו בשגעונות האדמ"ורים לדורותיהם, אך הבדלים רבים נעוצים בכך ש'נוסח ספרד' הולבש בידי המדפיסים על נוסח אשכנז הקדום, והללו עשו זאת פעמים רבות מתוך בורות. כך ניתן למצוא בווריאציות רבות של 'נוסח ספרד' צירופים מגוחכים מבחינה לשונית ועניינית גם יחד, כגון בברכת חונן הדעת: "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת, דעה בינה והשכל", או בברכת רפאנו: "והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו, רפואה שלמה לכל תחלואינו ולכל מכאובינו ולכל מכותינו", וכיוצא. 

חסידים בדרך כלל אינם יודעים עברית, ואת מילות התפילה הם בעיקר גורסים כחצץ תוך נענועים וצרחות, כך שרובם כלל אינם מוטרדים מן המוזרות שבניסוחים אלו. אולם כנראה שבכל זאת נמצאו אי-אלו חסידים שהוטרדו מניסוחים משונים אלו, ולמענם חתר יחיאל-יהושע בספר מורמון שלו, ומצא פתרון. 

יחיאל-יהושע, ימח שמו וזכרו, קבע כלל: לחסר - זהו פגם, אך להוסיף - אין בעיה... לכן, אין להשמיט אחת מן הכפילויות (שכאמור, מוצאן בהרכבה של מדפיסים חסידיים עמי-הארץ את נוסח ספרד החדש על נוסח אשכנז הקדמון), שמא דווקא זו המושמטת היא האמיתית... אך להוסיף - אין בעיה. אם לא יועיל - לא יזיק... 

נקווה אף אנו, כי כלל זה נקוט גם בידי הממונים על יחיאל-יהושע במדור השביעי שבגיהנום. לעולם אינם מחסרים ממנתו, אך כשנולד להם ספק אם מגיע לו עוד קצת, הם אינם טורחים לשאול את הממונים עליהם. היום יושכב יחיאל-יהושע על מיטת המסמרים, או שמא צריך לבצע כעת באשכיו אקופנקטורה סינית? ולארוחת הצהריים מה יקבל - צואה רותחת ברוטב שכבת-זרע, או אולי יוגורט שתן אנושי בתוספת פירורי גללי עיזים? אין בעיה - לחומרא, תנו לו גם זה וגם זה. לחסר - אסור, אך להוסיף - אם לא יועיל, לא יזיק...

 לאחר שיחיאל-יהושע נפח את נשמתו בשנת 1982, התפזרו מאמיניו, שבלאו הכי לא היו רבים מדי, בין כמה חצרות, שהונהגו כל אחת מהן בידי בן אחר. אף אחת מן המוטציות החדשות של ביאלא לא הצטיינה באהבה לרעותה, אולם אש השנאה בערה במיוחד בין מאמיני הבן הצעיר, בן-ציון, למאמיני אחיו, דוד מתתיהו, אשר מאמיני בן-ציון נהגו לכנות במשטמה 'דובצ'ע'. 

על מה ולמה היה מוכן כל אחד ואחד ממאמיני בן-ציון, לו נקלע אחד ממאמיני 'דובצ'ע' לידיו, לנוחרו מגבו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת? 

מאמיני בן-ציון טענו, כי 'דובצ'ע' נהג שלא בהגינות. לאחר מותו של יחיאל יהושע נערכו בחירות בחצר, ובן-ציון ניצח בהן; למרות זאת, לאחר כמה חודשים, החליט 'דובצ'ע' ליטול עימו את מאמיניו ולפרוש. בן-ציון תבע את 'דובצ'ע' בבית-דינו של ניסים קרליץ, אולם 'דובצ'ע' הפנה לקרליץ את ישבנו, והמשיך הלאה. בעקבותיו מרדו בבן-ציון גם האחים האחרים, ובנו כל אחד במה לעצמו, אם כי חצרותיהם נותרו פחות משמעותיות משל 'דובצ'ע'. 

דבר נוסף שהכעיס מאד את מאמיני בן-ציון היה, כי בידי 'דובצ'ע' נותרה עמדת כוח משמעותית - ישיבת 'אור קדושים' של החצר בבני ברק. לבן-ציון לא היו משאבים לפתוח ישיבה משלו, ובלית ברירה נהג כקוקיה זו המטילה ביציה בקינו של עורב מזדמן, ופיזר את מאמיניו בישיבותיהם של אחרים. מאמיני בן-ציון מציגים זאת ב'ויקיפדיה' כביכול היתה זו מדיניות מכוונת מצידו, אך האמת כמובן שונה. בן-ציון נותר רבי ללא 'מוסדות', כשאויבו המר מחזיק ב"ישיבת ביאלא". למאמיני בן ציון לא נותר אלא לנסות ללעוג ל'אור קדושים' ככל האפשר, להציג אותה כישיבה למפגרים, 'תחנה אחרונה' של בחור, וכיוצא, אולם הדברים כמובן רק הוכיחו את תסכול אין האונים שלהם. 

בכל המקרים של קטטות כאלו בחצרות חסידיות, אחת הסיבות העיקריות לאמוציות המתפרצות, היא כלכלית. "שמה" של החסידות, היינו עיירת המוצא שלה באירופה, הינו נכס פיננסי לכל דבר. כשתורמים בעלי אוריינטציה לאותה חצר חסידית מבקשים להעביר לה כספים, הם ייטו לשלשל את הממון לכיסי הבעלים החוקי של השם המקורי. בעבר, כשטענות בעניין זה הועלו בבתי דין, היה זה הטוען הרבני הידוע משה מיטלמן שהגה את הרעיון, כי הצד המפסיד יהיה רשאי אמנם להשתמש ב"שמה" של החסידות, אולם רק בתוספת שם לוואי. עד כמה שאני זוכר, המוטציה הראשונה לסבול מפסיקה זו היתה חסידות קרלין-לעלוב הארורה, שהתפצלה מקרלין הגדולה. 

גם בענייננו סבר בן-ציון כי השם 'ביאלא' יהיה שייך רק לו, ובתביעה שהגיש לפני ניסים קרליץ, הציע כי מאמיני 'דובצ'ע' יכונו 'ביאלא שידליץ', על שם אחת העיירות בפולין שאותו שורש פורה ראש ולענה שהתקבע לאחר מכן בשם 'ביאלא' עבר בהן בתחילת דרכו, כמסופר בפרקים הקודמים. מכיון שכאמור, 'דובצ'ע' שלח את ניסים לקיים 'ישקני', ההצעה לא הפכה לקביעה מחייבת. עם זאת, מאמיני בן-ציון נהגו לעיתים להתקלס במאמיני 'דובצ'ע', ולכנותם 'חסידי שידליץ'. 

כאן מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו. כשנהגתי, בשנותיי בישיבה, לשסות להנאתי את מאמיני בן-ציון ומאמיני 'דובצ'ע' אלו באלו, ולאחר מכן לגעות בצחוק למראם מורטים זה את זקנקנו של זה, הייתי פונה למאמיני 'דובצ'ע' באופן קבוע כ"חסידי ביאלא-שידליץ, נוטריקון שדים-לצים".

נו............