תחילת הסוף של החסידים

העברת המקום הראשון ברשימת יהדות התורה מליצמן לגפני, היא אבן דרך, שלדעתי מבחינה היסטורית עוד תסומן כתחילת הסוף של החסידים. החסידים בקריסה איטית והשפעתם הציבורית רק תלך ותפחת, בעוד אלו שנקראים 'ליטאים' על המסלול של צמיחה דמוגרפית בטוחה. 

אי אפשר כעת להיכנס כאן באריכות לתיאור הסיבות לכך. הסיבה העיקרית היא, שהחסידים עצמם יודעים בליבם שדמויות כמו יעקב אריה הגערער, ישכר דב הבעלזער, מענדלי מוויז'ניץ, ודומיהם, אינם בני השוואה בשום פנים עם ה'גדולים' של הליטוואקעס. על אנשים כמו קנייבסקי אפשר למתוח ביקורת רבה, אבל בסופו של דבר, "יש לו מה למכור". הוא גדול בתורה. הוא מיוחד. מישהו כמוהו יש, במקרה הטוב, אחד מעשרת אלפים. מה יש למכור לישכר דב הבעלזער, או ליעקב אריה הגערער? מה מיוחד בהם? שום דבר, חוץ מזה שנולדו להוריהם. הרבה אנשים מבינים זאת, ונוטשים בזה אחר זה את הקבוצות החסידיות. תהליך איטי, אך ברור. 

כמובן, שזה לא היה כך תמיד. החסידות, כתנועת תחייה דתית, הרי התחילה מאפס, ובתוך שלושה דורות השתלטה על רוב היישוב היהודי במזרח אירופה. מייסדי החסידות ללא ספק היו אנשים מיוחדים מאד, ורק כך משכו אחריהם המונים. אבל שיטת הירושה באמצעות שושלות משפחתיות, הביאה לכך שכיום, למעלה ממאתיים וחמישים שנה אחרי ר' ישראל בעש"ט, רוב המנהיגים החסידיים הם אפסים מאופסים, והציבור מצביע ברגליים. 

האמת היא, שהתהליך הזה היה אמור להיות כבר בעיצומו, והשלטון על הציבור היה אמור מזמן להיות בידי ה"ליטאים". מי שהציל את החסידים בדור הקודם, למרבה הפרדוקס, היה דווקא אויבם הגדול, הרב אליעזר שך. באמצעות מלחמתו בהם, וכאשר מולו עמד אדם בסדר-גודל של הרבי מלובביץ', הזריק שך לחסידות שקמה לעמוד על נפשה דם חדש, שהשאיר אותה על הגל למשך דור נוסף. אבל שך מת, הלובביצ'ר מת, וכיום אין כמעט בין המנהיגים החסידיים מישהו שיכול להתחרות ב'גדולים' הליטאיים.

להערכתי, אם לא יקרה שוב משהו דרמטי, החסידויות הגדולות כמו גור, בעלז, ויז'ניץ, תלכנה ותגווענה, ובכל שנה תאבדנה מן השוליים שלהן עוד ועוד אנשים ל"ליטאים". בסופו של דבר, תשרודנה רק קבוצות כמו ברסלב או חב"ד, שיש להן אמירה של ממש. 

חב"דניק, למשל, יכול לחזור בשאלה ולהיות חילוני גמור, אבל מעולם לא שמעתי על חב"דניק שהפך ל'ליטאי' של ימינו. הבוז התהומי ל'ליטאים' בכלל, ול'גדולים' שלהם בפרט, מושרש בלב החב"די היונק אותו עם חלב אימו. היעדרו של בוז זה מליבו של גערער או בעלזער, הוא שיביא על הקבוצות הללו את כליונן.