אור הלבנה כאור החמה

במקום ביזוי וכו' שם יש להנעים כי זה כנגד זה עשה האלהים, שאין הטוב ניכר אלא מתוך הפוכו ואין מותר האדם מן הבהמה כי אם ברוחו.

כבר הודעתי שאני רחוק מן הסוגיות כרחוק תמרה מארץ מדי ואין לי כל בבית כי אם אסוך שמן, ואפילו ספרים מכורכים בענייני דת יהודית אין לי כלל ורק על היברובוקס משענתי. ומ''מ לקרוא אני יודע תלי"ת מזה כמה שנים ואף במחוסר ניקוד ואפילו בכתב רש''י, ולכן כל שבא עניין שלם בכתובים ומפורשות כל ההנחות ולא צריך להביא לחמים בארץ מרחקים, יהיה איזה נושא שיהיה, אני קל המירוץ לקרוא ולהשיג דעת המחבר. ואם הדבר תלוי במקורות נוספים הרי שאיני יודע להם ובשעה שיבואו אקראם גם הם ובוודאי אפשר שתתחלף דעתי. וכקלות מירוצי לקרוא כן קלותי לכתוב דעתי חיש מהר בסוד הקלדה העיוורת שנתגלה בדורות האחרונים בס''ד.
ועתה בא לידי האי ספרא נהר אשר פי מחברו יקבנו 'אור הלבנה', והוא כולל ביאור חדש על ס' משנה תורה לרבינו משה בן מיימון ז''ל הלכות זכייה ומתנה, מאת מחברו הנודע וכו'. ואף שדרך כלל בשעות שהראש פנוי למאמץ יש נושאים הרבה לטורדו בהן שהן על סדר התקדמותי ומלאכתי הרגילה, הנה כיון דאיתמחי גברא וחביבותיה גבן ופקיע שמיה וכו' אמרתי אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים אחר אשר מצא חן בעיני. ומנהגי אני אוחז לקרוא ספר הבא לידי מן הכריכה ועד הכריכה חיים עד העולם, ואף אם לגודל המלאכה ולמיעוט זמן החשיבה הפנוי (לאפוקי זמן פנוי שאינו מסוגל להתעמקות, שהוא מרובה יותר כטבע האדם מרדף ההנאות) תתחדש הלבנה כמה וכמה פעמים עד כי חדל לספור.

ואם אכן יעלה זה החפץ בידי אז אפשר שאחר מיעוט הניכר או רובו ככולו של הספר אבוא בכתובים באיזו סקירה, או דיון הנה והנה במקום ציבורי כגון עצכח (אלא ששם דומה שהחנויות ריקנית ובעלי תריסין נדדו הלכו להם) או אוצר החכמה אם יביאו נפשי בסודם וכדומה וכו', ולאחר שאלמד וודאי יתגלה לפחות מקצת שבחו לפניי מפי הכתב כפי השגתי ולא עד מפי עד.
ואולם מודעת זאת שאין תלמודנו כתשבורת וכו' וכמעט בכל דבר שקוראים עוד נותרו בקעות להחיות בהן עצמות יבשות ותעמודנה ותאמרנה הננו ענו בנו נגדה נא לכל עמו יקר בעיני ה'. ואני ראיתי זה הספר 'אור הלבנה' כרכא דכולא ביה, עפיהּ שפיר ושגיא אנבֵּהּ, ואירא כי עירום אנוכי ואתחבא. ואיש כי יבוא ויקרא אמריי הנה יתמה על נפשו ועליי הכותב יתעבָּר, איככה זה החלוש יתגבָּר ויעשה עצמו כתולש במחובר, ומה לתבן את הבר? הנה ודאי כדבריו כן הוא, ובאתר דזיקוקין דנורא וביעורין דאשא מי הוא שיבוא בקול ענות חלושה ביד ריקה ומצח נחושה, הלא תכסנו בושה. אלא שתורה היא וכו'. ואין לך נאה יותר מן זו התיבה בת ג' אותיות "וכו'". והנה תמה ההקדמה.

אור הלבנה, זכיה א,ד.

פרש אחר מצודה בשדה חבירו וניצודה בה חיה ועמד בעל השדה ואמר זכתה לי שדהו, כתב ה''ה שקונה בעל השדה אפילו במצודה שיש לה תוך (שכיון שניצוד נעשה כצבי שבור. ובפורש בלא רשות לא תיקנו גזל משום דרכי שלום. והמצודה כמאן דליתא וקונה השדה).
ולדעת המחבר מצודה שיש לה תוך מעכבת על בעל השדה, שכתב 'לעניין עיכוב בעל הרשות שלא לזהות על ידי חצרו במה שמונח בתוך הכלי ודאי הכלי מעכב אף במקום שאינו רשאי להניחו, דהא בכליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קנה לוקח וכמ''ש הר''מ בפ''ד מהל' מכירה ה''ב'.
וקושיה איני רואה, דהא כתב שם ה''ה דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לעניין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי עכ''ל. וא''כ אינו עניין לקונה מן ההפקר. ומ''מ עיקר ביאור ה"ה נכון וקיים גם במצודה שאין לה תוך, ולא נקט תוך אלא משום שכך דעתו ולא לצורך הביאור. [עריכה: שוב ראיתי דברי הלח''מ שהקשה על ה''ה כקושיית המחבר מדין כלי מוכר ברשות לוקח, והציע להבדיל כאשר הבדלתי בין קונה מן ההפקר ובין קונה מן המוכר, ודחה שא"כ אין הק"ו שעשה ה"ה עולה יפה. והנה גם אם הק"ו אינו ק"ו עדיין קושיה אין כאן והדינים עצמם נכונים. וגם את הק''ו יש מקום ליישב קצת שעיקרו ששם דעת המוכר מקנה לו וכאן אין המוכר מקנה לו].  

ועוד הקשה המחבר 'דבסיפא משמע דלא קנה דאל''כ איך יכול בעל השדה לחזור אחר זמן ולזכות בהם בעצמו'. והדין על פי דברי ה''ה מבואר שאם אין בעל השדה עומד קנה פורש המצודה מיד, ואם בעל השדה עומד אז אין המצודה כלום ולא קנה עד שיטול (ואדרבה מועילה המצודה לבעל השדה דווקא לעשות את הצבי שבור), ומשעה שנטל שוב אין יכול בעל השדה לומר זכתה לי שדי. ואיה איפה הקושיה. ואמנם ה"ה כתב שהפורשׂ שלא ברשות לא תיקנו לו דרכי שלום כלל, וא''כ נראה שלדעתו גם ברישא קנה היינו שכבר נטל (ואשמעינן סיפא שאם הקדימו בעל השדה קודם הנטילה ועמד בצד ואמר זכתה שוב אין מועילה נטילתו), וגם על הדרך הזו הכל מבואר בלי קושי, אלא שלשון הרמב''ם סתומה מעט שכתב קנה ולא פירש שקדם ונטל וגם א"כ אין כח פורשׂ המצודה יפה כלום.
ועוד כתב המחבר 'והא דלא אמרינן שיחלוק בעל השדה בקניינו עם בעל המצודה, כיון דבעל המצודה מצד עצמו  יש לו בהם קנין לעצמו מפני דרכי שלום וכדמוכח ברישא, י''ל דהיינו משום דס''ל להר''מ דבכה"ג שזכו שניהם כאחד אתי קנין דאורייתא דבעל השדה ומבטל קנין דרבנן דבעל המצודה', ואני איני רואה לזה צורך כלל, כי כשעומד בעל השדה בצידו אין המצודה מועילה (והיינו אם נאמר שברישא קנה גם בלא נטילה), או שלעולם אין המצודה מועילה כלום לפי שלא תיקנו בזה דרכי שלום, וברישא קנה היינו אחר נטילה.

מה שייך לפרש  'קנה' אחר נטילה? אם נטל פשיטא דקנה ולא מטעם המצודה אלא מפני שנטל. והר"מ לפרש קנין המצודה בא.

ובודאי צריך להטעם דאתי קנין דאורייתא ומבטל קנין דרבנן (שזוהי עיקר ההברקה ב'שטיקל' זה ליישב הרמב"ם כאן עפ"ד הרא"ש בב"מ) דאל"כ הא גופא תיקשי אמאי כשעומד בעל השדה בצידו אין המצודה מועילה, דעמידת בעל השדה מהני לשווייה קנין דאורייתא ע"י השדה אבל אכתי הרי יש כאן קנין דרבנן ע"י המצודה, ומה שעומד בעל השדה בצידו מהני לחזק קנין השדה אבל למה יועיל לגרע קנין המצודה?

עכ"פ הנני מודה לו בעד עיונו בספרי.

על אחרון ראשון, ודאי אין מה להודות כלל על עיון וכו' שהרי להנאת עצמי אני עושה, ואילולי שהיה התוכן נאה בכל מקום שנחו עיניי הייתי מניחו בקרן זווית לצור על פי חבית.

אמת שעיקר לשון קנה היינו בלא נטילה, וכך ביארתי מתחילה, והכל מבואר גם על הדרך הזו. אלא שהמ''מ כתב שהפורש שלא ברשות אינו כלום, וא''כ מה היא לשיטתו הקניה ברישא? ולעשות מדבר כל כך ברור קושיה על המ''מ עד שלא עמד עליה לא הוא ולא שאר נו''כ על הדף לא ייתכן. וכוונת ה"ה אחת מתרתי, או שאם אין ביד בעל השדה לזכות אז נחשב כפורש בהפקר (כי הוא שווה ממש להפקר) וקונה על ידי המצודה אבל אם ביד בעל השדה לזכות אין המצודה כלום, או כוונתו שקנה ברישא בנטילה (ואכן הדוחק עצום כפי שכתבת). ומהי לדעתך כוונת ה"ה בזה.

על פי דברי ה''ה מגרע קנין המצודה שפיר כיון שכאשר בעל השדה עומד אזי זה הוא פורש שלא ברשות ואין לו כלום. ומ''מ לא תיקנו חכמים כלל קניין לפורש בשדה חבירו במקום שחבירו יכול לזכות בו, שהוא דבר המסתבר מאד גם לדידך, שהרי כיון שסוף סוף לא קנה (ויהיה מאיזה טעם שיהיה, כגון דאתי דאורייתא ומבטל לדרבנן שכתבת) א''כ למה יתקנו חכמים בדבר הרע הזה. ואף שלדידך התקנה כללית והדינים כאן באים בממילא, הנה ודאי חשבו חכמים על דין מצוי כמו זה בשעה שתיקנו באופן מיוחד לפורש בהפקר. אלא שהפורש בשדה חבירו כשאינו עומד לצידה הוא כפורש בהפקר, משום שאם לא יזכה בזה הוא לא יזכה בזה אדם כלל, אבל כשבעל השדה עומד בצד השדה ובידו לזכות אינו דומה כלל לפורש בהפקר אלא אדרבה למהפך בחררתו של חבירו, ואף שאילולי שפרש לא היה לו לבעל השדה כלום זה אינו מועיל לחתור תחת קניין שדהו שלו.
ההברקה בורקת לעצמה, אבל הרי צריך לבדוק בכל מקום שיש קניין דרבנן ודאורייתא האם כך פסק הרמב''ם, ובכלל לשעבד את הרמב''ם לדעות נוספות זה דבר שכל הלומדים בורחים ממנו בכל מקום שאפשר.

ולא נותר עימנו דבר קשה על ה"ה כי אם קושייתך וקושיית הלח''מ מדין כלי מוכר ברשות לוקח. והיא אינה קשה משום שהקונה מהפקר שאני. ורק נותר לשון ה''ה שנקט 'קל וחומר' כפי שהקשה הלח''מ. והנה זו אינה קושיה על עיקר הדין של המ''מ וביאורו אלא על הוכחתו ולשונו. ולכן אינה מכריחה להחליף כל הביאור. ואף שכאמור אין בו נפק''מ הנה גם את לשון הקל וחומר הזה יש ליישב קצת.

ומ''מ לא אוסיף עוד לכתוב על השטיקל הזה, ולשבת הבאה אבואה אל מקדשי השטיקלים האחרים אבינה לאחריתם

לעניין מה עלה על דעת ה"ה איני תוקע עצמי. אמנם ה"ה אדם גדול היה אך כשאין לי הסבר טוב אינני מחוייב לשעבד עצמי להיכנס לראשו ודייני בהבנת דברי הרמב"ם. אלו המבקשים לרצות את כולם ולתרץ את כולם מגיעים לעקמומיות אין קץ שהרי אם הכל אפשרי - שום דבר אינו אפשרי, כידוע.

לגופו של דבר, יש לנו כאן בעיה למדנית-משפטית מעניינת - כשקורה התנגשות כתוצאה מכלי של אחד ברשותו של אחר, מה התוצאה? אמנם מסברא היינו יכולים לומר, שכלי המונח במקום שאין לו רשות להניחו כמאן דליתיה דמי. אבל, מדין כלי לוקח ברשות מוכר מוכח שאין זה כך. ואף ששערי תירוצים לא ננעלו ואפשר לחלק בין דעת אחרת מקנה להפקר וכו', המהלך הישר להבנתי הוא שדין כלי לוקח ברשות מוכר מוכיח כי התנגשות בין הכלי לרשות שהוא מונח בה יוצרת תיקו, גם כשהכלי מונח שם שלא ברשות.

לכן יש להעדיף לדעתי את המהלך שלי. אין זה אומר שאני מסביר את הרמב"ם לפי הרא"ש - הרא"ש הרי לא אמר מסברת כרסו אלא הוכיח מגמרא. בסברא זו שקניין דאורייתא מבטל קניין דרבנן הרי אפשר למצוא עומק ולחקור למה המצב הוא כך ואם זה קשור לגדר קניין דרבנן וכו', אבל אני כדרך המחברים הקלאסיים אינני נכנס לזה ומסתפק בהנחת ההברקה של הצעת הסבר חדש ברמב"ם ע"פ הרא"ש.

וכפי שאמרתי, זהו העיקר ב'שטיקל' הזה. לא הקושיא על ה"ה מכלי מוכר ברשות לוקח שכבר כתובה בלח"מ שאף איני טורח לציין לו, וגם לא ההסבר הטכני השונה בלשון הרמב"ם שג"כ כתוב כבר לזכרוני בס' אבן האזל. אבל כל אלו הם רק מצעים למהלך שאני מעלה דמכאן יוצא להרמב"ם דקניין דאורייתא מבטל קניין דרבנן וכהרא"ש, וזהו ההישג העיקרי שלי ב'שטיקל' זה.

ולעמיין ההודאה על העיון בספר, ג"כ דרך המחברים האמיתיים היא ואף גאונים כהנתיה"מ עד שך וקנייבסקי וכו'. אחר שבאמת אין תענוג גדול להמחבר ממי שהקדיש מזמנו לעיין בספרו מכל ים הספרים הקיימים.

זכיה א,ז
'הרי זה ספק' - אמור נא לי, האם הספק הוא על שתי השדות, או שבמקרה הראשון (החזיק בה לקנותה ולקנות את חבירתה ואת המצר שביניהן) הספק הוא רק על השדה השני ועל המצר, ובמקרה השני הספק על שתי השדות.
אם במקרה השני הספק רק על השדה השני אז דחוק קצת לשון הרמב''ם והיה לו לפרש. [ואמנם כך הבנתי שאתה מבין, וכך אכן הפשטות].
אם הספק שווה בשני המקרים על שתי השדות (כמשמעות הלשון, והוא דבר תמוה בסברא למה שדה שהחזיק אין לו כדלעיל החזיק בה לקנות אותה ואת חבירתה זו שהחזיק בה קנה), אז יש להעיר במקרה הראשון למה הוא ספק, והרי המחזיק הראשון בשדה הראשונה הוא מ''מ תפוס בה (כיון שיש תפיסה בקרקעות) ואיך יבוא האחרון ויזכה. ואין לומר שאף אחר תפיסה יכול האחרון לבוא ולהכות מכוש אחד בשדה ותהיה הקרקע נידונית בכף הקלע מזה לזה כל הימים. אלא מאי אית לך למימר שאין זו תפיסה אלא כולה חדא החזקה היא (ואם ילך הראשון וישוב ויתפוס תפס). וא''כ יש לבאר שפיר, שחלוקה תפיסה בקרקעות מתפיסה במטלטלין, שתפיסה במטלטלין היא מצב ואינו תלוי בדעת ובכה"ג שקונה בספק הוא מ''מ תפוס בחפץ. אבל תפיסה בקרקעות היא פעולה ותלוי בדעת וכיון שהחזיק על דעת לקנות ולא לתפוס אין זו תפיסה. ולכן י''ל כוונת ה"ה שבעלמא יש תפיסה בקרקעות ודווקא כאן לא שייך הדין הזה כיון שעל מעשה ההחזקה/תפיסה עצמו אנו דנים אם יש בו ממש. ושפיר הוכרח ה"ה להוסיף דברים אלו וגם ניצול מההשגה על תפיסה בקרקעות. אלא שלפרש כך ברמב''ם (שהספק בשני המקרים שווה) הוא דבר תמוה בסברא כאמור.

ראיתי גם כל מה שכתב בהלכה ח לדון בבית ועליה אם כחיצון ופנימי, והם דברים של טעם מסתברים בהחלט.

בהלכה יא טרם עיינתי הסוגיא בפנים לראות הפירוש החדש האם עולה יפה ועוד חזון למועד. אבל מה שתמהת על ה"ה שלא יישב קושיה השניה של הראב''ד אינה נראית לי תמיהה על ה''ה. כי מלשון הראב''ד לא נראה שהוא התכוון לומר (כפי שהסברת בדבריו) שהרמבם היה צריך לפרש כל הלכה במקומה, אלא שהיה לו לומר כאן רק שהמצר מפסיק לכל ההלכות (כפי שכתוב בגמרא), ולא לומר שכל מה שמפסיק בכל ההלכות מפסיק למצר (כפי שכתב הרמבם, והסביר ה"ה שהוא קל וחומר). ועל זה השיב ה''ה שפיר. ומ''מ בוודאי הקושיה עצמה קושיה שהיה לרמב''ם לפסוק במקומם.

פשיטא דשדה שהחזיק בה לקנותה קנאה עכ"פ והספק רק על אידך שדה והמצר.

וכשהחזיק במצר הספק על שתי השדות?

כן, ולפי הרשב"ם ב"ב דף נ"ג גם על המיצר עצמו.

אולי גם ככה אפשר לפרש את ה"ה. לא שייך דין אם תפס בקרקע, כלומר זה שהוא מחזיק במצר זה לא נחשב תפיסה בשתי השדות (או זה שהוא מחזיק בשדה אחת זה לא נחשב תפיסה בשדה ובמצר המחוברים אליה), כי על השאלה הזו עצמה אנו דנים שהיא ספק האם הַחְזקה כזו נוגעת גם לשדה/מצר האחרים או שהיא מופסקת. אם זה היה מטלטלין אז תפיסה זה מה שבידו ממש ואין ספקות. בקרקע תפיסה משתרעת עד הגבולות, וכאשר הספק הוא על מקום הגבול עצמו אז הספק חל גם על התפיסה ולכן לא שייך פה לחשוב שהראשון מ''מ יזכה מדין תפיסה בדבר המסופק. נראה די ברור שבמטלטלין אם יש היכי תמצי של קנייה בספק (כמו כאן) אז הקונה בספק מ''מ נחשב תפוס וסיימנו.
דחוק קצת בלשון, אבל מה שמטה לזה קצת הוא שאחרת באמת לא ברור למה המגיד משנה נכנס בכלל לעניין של תפיסה, כפי שציינת.

למדתי בשבת את הדיבור על הלכה יא עם הפירוש החדש בסוגיא, ואת הדיבור על הלכה יג עם ההסבר החדש ברמב''ם. שניהם יפים. יש הרבה להעיר, אבל אתה העידות בנו לאמור שאין לך זמן וכו' וגם מן הסתם בעבורך מיגמר בעתיקתא קשה וגם התעייפת וכו'. מ''מ מאחר שבא הספר לידי אקבע בו שיעור דיבור אחד בכל שבת ולמועד המעותד לכך אברך על המוגמר.

מקצהרגליים כתב:למדתי בשבת את הדיבור על הלכה יא עם הפירוש החדש בסוגיא, ואת הדיבור על הלכה יג עם ההסבר החדש ברמב''ם. שניהם יפים. יש הרבה להעיר, אבל אתה העידות בנו לאמור שאין לך זמן וכו' וגם מן הסתם בעבורך מיגמר בעתיקתא קשה וגם התעייפת וכו'. מ''מ מאחר שבא הספר לידי אקבע בו שיעור דיבור אחד בכל שבת ולמועד המעותד לכך אברך על המוגמר.

אמנם אין זמן לדברים בטלים אך לעיון בתורת הוד כ"ק מרן שליט"א תמיד יש זמן.

וגם קשה עתיקא וכו' לא שייך כאן שהרי בכל עת אפשר לבוא לפני הוד כ"ק מרן שליט"א. ומעידני בהוד כ"ק מרן שליט"א שבדבר שכתב בספריו הנוראים הנדפסים בכל עת כשתשאלנו בו הוא כאילו כתבו אתמול. ואין תימה בזה לו ידעת גודל יגיעתו בעת כותבו ואין לך סגולה לזכרון יותר מזה לחדש בסוגיא חידו"ת אמיתיים ולא תמוש עוד מזכרונו אותה הסוגיא עם החידושים כל חייו. כי לחידו"ת אמיתיים צריך יגיעה נוראה לחשבן מכל הצדדים ולערוך מלחמה עם הרע"א והקצוה"ח וכדומה ולזה הכוונה בחידו"ת אמיתיים ולא לפיטפוטים כנהוג כעת בישיבות מהי סברת הקצוה"ח ומהי סברת הנתיה"מ ובאיזו סברא נחלקו וכו' אשר שטותים כאלו כעב קל יבואו וכענן יכלו. אבל בחידושים אמיתיים באופן שזכרתי החוייה האינטלקטואלית העזה שבהורדת הרע"א על ברכיו או במציאת מהלך חדש ברמב"ם משמרת את הסוגיא עם החידוש יחד יותר מאלף חזרות.

וכעין זה סיפר הח' איינשטיין כשכשנתעורר דלפי היחסות שלו א"ש סטיית מרקורי שנתחבטו בה כל החכמים והעלו חרס בידם, הרגיש שמשהו נשבר בתוכו מרוב שמחה, עכ"ל. וכי ס"ד שאילו נשאל איינשטיין על היחסות כמה עשיריות שנה אחר שחידשה היה אומר קשה עתיקתא וכו' הלא היא היתה חייו ובה קנה ההישארות הנצחית.

ודאי לא הייתה כוונתי על מרן עצמו דאיהו גופיה אינו לפי שיעור השגתנו בעוה"ז כנודע, אלא סברא היא שבשעה שלמד מיד נחפזת אתה משמשו הנאמן לבוא לפניו ולשמוע ועתה עליך להשיב מדילך או  להכניס הדברים כעת אל הקודש פנימה ולצאת למסור הסבריו, ומן הסתם לפי רום מעלתו שרואה באספקלרייא המאירה מדבר בלשון קצרה ותופס עיקר הדבר ומניח לתלמידיו להשלים הרעיון ולטפל בפרטים וא''כ י''ל שעבורך הוא עתיקתא שפיר.

מ''מ אכתוב כל אחד מהרעיונות בקוצר (ומה שיצאה אריכות אינו כי אם מהתרבות הנקודות, ולא מאריכות הלשון)
הלכה יא.
1. מה שהקשה שכיון שהלכה כחכמים לא מצינו שום דבר שהוא הפסק לטומאה. י''ל בשתי בקעות וגבה טורא בינייהו ואינו יודע אם עברוֹ מודים חכמים שטהור (דאל''כ לאשמיענן כוחם דחכמים דהלכתא כוותיהו).
2. מה שהקשה מה מועילים מצר וחצב לטומאה. י''ל ע"כ הדבר תלוי בעניין מופשט של הנכנס ל'מקום' שבו טומאה, שהרי בגודל השדה לא חילקו ולא בזמן השהות בה. ולזה מועיל חצב. וזה נראה לי דבר ברור ועל דרך הש"ס.
3. את כל הקושיות על הרמבם אפשר ליישב באופן דומה אבל בלי לקמט את לשון הסוגיא (הפירוש שהצעת מבריק בכך שבשינוי קל הכל מתוקן, ככוכבים שנראים קטנים, אבל לשון הגמרא יוצא מחוץ לפשטותו ולמה פירש ככה הרמבם. וצידודיך למה פירש מיושבים גם לפי הדרך שאציע, אחד לאחד). שכיון שידענו שנכסי הגר קלים מכל ההלכות, אז גם החולק בשאר ההלכות שאינו מפסיק מודה בנכסי הגר שמפסיק, דאפושי פלוגתא לא מפשינן.
4. קושיית הלח''מ מענין כרמלית נותרת קשה כיון שכתוב מפורש ברמבם ואינו מעניין הסוגיא. ומה שפירשת כוונת הרמב''ם שהפסקה כאן פירושה 'קובע מקום לעצמו' הוא כמובן דחוק.
5. כפי שציינתי, אין ספק שה"ה הבין שהראב''ד מקשה קושיה אחת ולא שתים, וכך אכן נ"ל פשטות לשון הראב''ד. והקושיה על הרמב"ם קושיה לעצמה.

הלכה יג.
1. בשדה אחד אף ששמא דמריה עליה קונה רק שיעור צמד. ואם תאמר שבשדה אחת בבקעה כיון שאינה מסומנת לא ניכר שמא דמריה, א''כ לפלוג וליתני בדידה שאם ניכר שם הגר עליה קנה כולה, כפי שהקשית לנכון על הכסמ (וכן קשה לפירוש ה''ה).

אגב בעמוד ו' טור ב' שורה יא' נראה שנפלה ט"ס ובמקום 'דוהוא' צ''ל 'דהוא'

אחר העיון בדבריך ובדברי הוד כ"ק מרן שליט"א בספרו, הנה פירושו ודאי אמיתי דכן היה הר"מ מפרש הסוגיא וא"א בענין אחר.

ולענין קושיא 1 שלך לא נהירא דלהודיע כוחו מצינו בכל מקום לקולא ולא לחומרא.

ולענין קושיא 4 אמאי אינו מעניין הסוגיא? בסוגיא מפורש לפירוש הרמב"ם אליבא דאור הלבנה דהפסק שבת הוי הפסק לטומאה וזהו 'אפילו לענין שבת'. והא דמייתי אח"כ דתניא וכו' הוא לפרש דברי רבא דלדידיה אפי' פיסלא הוי הפסק לענין שבת. ולא קיי"ל כוותיה לענין שבת אבל לענין נכסי הגר קיי"ל כוותיה דלהכי סגי בהא דהוי פיסלא הפסק לגיטין אע"ג דאינו הפסק לשבת. אלא רבא דס"ל דשבת כגיטין לא הוצרך להזכיר גיטין דבכלל שבת הוא ואהכי קאמר דתניא וכו'.

1. מאיפה ההמצאה הזאת. גוגל הביא לי בכורות כו ע"ב: "והאי דקתני תולש להודיעך כוחו דעקביא דבבעל מום אפילו בתולש נמי שרי, והאנן נשר תנן, תנא נשר להודיעך כוחן דרבנן'. בכל מקרה ברור שיש שתי שדות מספיק רחוקות שחכמים מתירים בו אף שאינו זוכר אם הלך לשם.

4. אינו מעניין הסוגיא כלומר זאת סתירה פנימית ברמב''ם בלי קשר להאם יש לזה מקור מהסוגיא. כאן הוא כותב במפורש שכרמלית מפסיקה לעניין שבת, ולזה לא מועיל שום פירוש חדש בסוגיא. ומה שפירשת כוונתו 'דכל הקובע רשות לעצמו לשבת כגון רה"י או כרמלית חשיב הפסק אף לעניין מחזיק בנכסי הגר' הוא כמובן דחוק כאמור.

לכאורה להודיעך כוחו שייך להקל דכוחא דהיתירא עדיף אבל לאסור לאו כוח הוא כ"כ.

אמנם כתבתי בלי עיון ויתכן שיימצא להודיעך כוחו להחמיר. אבל בכל אופן זה ברור שאין שייך להקשות שיעשה להודיעך כוחו דהאוסר על חשבון להודיעך כוחו דהמתיר ואפילו האוסרים רבים. ועל כגון דא איתמר: ויש ליישב בדוחק שמענו, ויש להקשות בדוחק לא שמענו.

לחשוב שגם בשתי בקעות חכמים אוסרים הוא בעצמו דבר מוזר. ברור שיש הפסק מספיק גדול שבו לכולי עלמא טהור.
לרווחא דמילתא הוספתי שאם מישהו חושב שגם בשתי בקעות חכמים אוסרים אז מוזר שנקטו את המחלוקת אליבא דדעת זה שאין הלכה כמותו. זאת לא הוכחה גמורה כי תמיד אפשר להודיע כוחו של הזולת.
חוץ מזה, אין כאן שום כוחא דהיתרא עדיף וכדומה שאפשר לומר שהמחמיר מחמיר מספק ואילו המתיר מתיר בוודאי. הרי מי שמטמא אומר למשל שהנטמא ונוגע בתרומה צריך לשרוף אותה, או אם יכנס למקדש מתחייב קרבן ומכניס חולין לעזרה וכו' וכו'.
מש"כ ''ייתכן ויימצא להודיעך כוחו להחמיר'' כאילו הפשטות היא תמיד להודיע כוחו דמתיר הוא דבר שאיני מכיר (בו). ייתכן שאתה צודק ויש איזה הבדל כזה אבל צריך לזה ראיות. כלומר ברור שכוחא דהיתרא עדיף הוא עניין מובן שמודיעים כוחו דמתיר וכו' אבל אינו כלל כללי בכל מקום שמודיעים כוחו דמתיר דווקא.
ואני לא מקשה אלא מיישב.

הפלא ופלא. פתחתי עכשיו בהיברובוקס את הרמבם לראות דברי הנו''כ, ואף אמנם שקודם לכן התעצלתי לעיין בדברים שלא ציינת כי הכתב שם מבוקע ושבור וסמכתי שאם יש משהו רלוונטי הרי יבוא זכרו בספר, אבל הנה אני רואה בלחם משנה שקדם וזכה גם בקושיה זו (ולא כפי שחשבתי מתחילה וכפי שמובא בספר, שהוא הקשה רק על כרמלית), שכיון שהלכה כחכמים א"כ לא מצינו הפסק לטומאה, ויישב הלח''מ שמודים חכמים בשתי בקעות. והוסיף ראיה שאם אין שום מפסיק לטומאה למה ציינו בכלל האמוראים את העניין הזה של הפסקה לטומאה דהוי דלא כהלכתא. ואם אמנם ליישב דברי הרמב''ם הוא דוחק כפי שכתב שם, לעניין הסוגיא והדין בעצמו הוא דבר מסתבר לגמרי.

מקצהרגליים כתב:הפלא ופלא. פתחתי עכשיו בהיברובוקס את הרמבם לראות דברי הנו''כ, ואף אמנם שקודם לכן התעצלתי לעיין בדברים שלא ציינת כי הכתב שם מבוקע ושבור וסמכתי שאם יש משהו רלוונטי הרי יבוא זכרו בספר, אבל הנה אני רואה בלחם משנה שקדם וזכה גם בקושיה זו (ולא כפי שחשבתי מתחילה וכפי שמובא בספר, שהוא הקשה רק על כרמלית), שכיון שהלכה כחכמים א"כ לא מצינו הפסק לטומאה, ויישב הלח''מ שמודים חכמים בשתי בקעות. והוסיף ראיה שאם אין שום מפסיק לטומאה למה ציינו בכלל האמוראים את העניין הזה של הפסקה לטומאה דהוי דלא כהלכתא. ואם אמנם ליישב דברי הרמב''ם הוא דוחק כפי שכתב שם, לעניין הסוגיא והדין בעצמו הוא דבר מסתבר לגמרי.

יפה! ועל הלח"מ להפסיק שם לרגע מן הלויתן, לחגור אבנטו ולברך ברוך שכיוונתי.

ועל עצם הדין דב' בקעות לא חלקתי לכאורה אך מצאתי מקום להעיר לעניין הלהודיעך.

[בספר הנכבד כתוב 'ועוד קשה לדברי ה''ה כמו שהתפלא הלח''מ וכו' דהמפסיק רשויות שבת ככרמלית וכו' וכן מש"כ הרמב''ם דכל דבר המפסיק לטומאה וכו' ע"ש, ועוד ק"ל לפי פירושו דה"ה וכו' ובגמ' לא מצינו שום דבר שהוא הפסק לטומאה וכו'. ואיככה יכלתי לנחש שגם הקושיה הזאת הוזכרה בדברי הלח''מ באותו דיבור עצמו]

לשבחך באתי. קושיות הלח"מ לרוב פשוטות הן כקושיות המהרש"א ומי שלומד היטב הסוגיא עם הרמב"ם והוא בעל כשרון בינוני פלוס אמור להתעורר על רובן לפחות מעצמו. ואני רואה באשכול זה שכבר ב' פעמים לפחות שנתעוררת על קושיות הלח"מ מעצמך ושבח הוא.

אגב מקצהרגליים ידידי, הידוע לך איך מעלים קובץ לפורום?

באוצה"ח עושים זאת בכל יום. האם זה בגלל שהם משלמים על הפורום? או שיש דרך לעשות זאת גם בפורום חינמי, ומהי? אינני מוצא שום כפתור הנועד לכך.

על קבצים אף אני חיפשתי בזמנו והתפלאתי שאין על אף שבאוצהח יש, וגם קראתי עבור זה את כל השאלות נפוצות לראות אם יש התייחסות, והנה הם מתייחסים רק לתמונה. ואין לומר שלהודיעך כוחו דתמונה אבל קובץ פשיטא, דהא קובץ לפנינו לא פשיטא כלל, וגם חלק מהשאלות שם בדברים קלים בכפתורים גדולים ובולטים. סוף דבר אין לדעת.
את תכונת הלח''מ אני לא מכיר כל כך [כמה קל או קשה לחשוף את הקושיות שלו או התירוצים שלו במהלך שלב החשבונות בסוגיא], כי ברוב המוחלט ראיתי את דבריו אחרי שאחרון או מלקט אחר הפנה אליו, וכך כבר ידעתי בערך מה הוא עומד להגיד. אבל על מהרש"א מאז שעמדתי על דעתי לא העברתי דף גפת בסדר לימודי בלי מהרשא. והסימן לי שלפחות את הפרטים והחשבונות בסוגיא אני אוחז היה שלא החמצתי קושיות של מהרשא. ואם הייתי רואה לפי הדיבור המתחיל של מהרשא שבא להעיר על דבר, ולא חשבתי שגיליתי מה הדבר, הייתי חוזר ומשנן וכופל ומשלש ובודק עד שאמצא מה מצא הוא. אם כי כמובן שלא תמיד מוצאים וכו' ולפעמים גם הקושיות תמוהות.

אגב, אם הקובץ אינו ארוך מידי אפשר להעלות כמה תמונות של צילומי מסך ויועיל בס"ד לצאת ידי חובה בשעת הדחק

בשבת הזו לא עיינת בספרו של הוד כ"ק מרן שליט"א?