דרויאנוב בתרא: הפרוייקט הגדול של בדיחות חרדיות

מסופר על הרבי מפשיסכא שבצעירותו נקלע לגדת הנהר כשאנשים התקהלו שם וצפו באימה באדם טובע הנאבק עם הגלים.

כל אחד מן הנאספים שם הגיב באחת הדרכים המקובלות בין יראי-שמיים. זה יילל תהילים, אחר קרא להתחזק בצניעות, שלישי הסביר שהטובע נענש כי הוציא זרע לבטלה, וכן הלאה.

הרבי מפשיסכא, במקום זאת, צעק לטובע:

- הלו! מסור ד"ש ללוויתן!

האנשים על הגדה רצו להרוג את הרבי מפשיסכא. אבל כשהטובע כעבור שעה קלה הצליח להתגבר על הזרם ולחזור לחוף, הוא חיבק ונישק את הרבי מפשיסכא והודה לו על שהציל את חייו.

הטובע הסביר לאנשים שהוא כבר התייאש ואיבד את הרצון להילחם, אבל הבדיחה המקאברית של הרבי מפשיסכא ריפתה פתאום את הפאניקה שהיה נתון בה והזרימה בו כוחות חדשים, בעזרתם התחיל שוב לשחות עד שהגיע לגדה.

                                        *

אין בכוונתי בימים אלו לעסוק בתפילות-תיפלות שממילא שוות לאסלה, ובטח לא ב'אהבת ישראל' דביקה-שמנונית לעמלקים השמאלנים ומאמיני בג"ץ ימ"ש שאני בטוח כי עם שוך הקרבות ישובו מייד לסורם ולטימטומם.

כן עלה בדעתי, בעקבות ספר שקניתי בשבוע הספר, להשיק כעת פרוייקט בדיחות חרדיות, בדגש על בדיחות גסות ובדיחות על רבנים, כפי שיפורט בהמשך.

אני קורא לכל מי שיש לו בדיחה כזו להתחיל לרשום אותה כאן בתגובות. נא לא להעתיק מדרויאנוב כי הוא ידוע ומוכר בעל פה. הדגש הוא על בדיחות חדשות שנוצרו מתוך מציאות החיים החרדית ביובל השנים האחרון, או לפחות כאלו שלא נאספו בידי דרויאנוב.

                                        *

בשבוע הספר קניתי את הספר 'שאל היסטוריון', מאת גרג ג'נר.

אחד מפרקי הספר המעניינים נקרא:

"מתי נכתב ספר הבדיחות הראשון? האם היו בו בדיחות מצחיקות?"

אצל היהודים הטיפשים "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", ומסבירים תלמידי יונה שזהו אפילו לפני החורבן.

סתם כך, פשוט אסור לצחוק. אסור לשמוח. אסור ליהנות. רק מרה שחורה ויראת אלוהים כל היום.

על ה'גדול' חונע ווסרמן מספר הביוגרף שלו, א. סורסקי, כי מעולם לא חייך.

ואכן, אוסף הבדיחות הראשונות הידוע לנו אשר חובר כספר, לפי גנר, ממש לא נכתב בידי אחד משלנו. אנחנו היינו עסוקים אז בתפילות ובשמירת הפיפי. שנים רבות עברו עד שהגיעה ההשכלה והחילוניות, ואנשים כמו דרויאנוב שחררו אותנו קצת. ספר הבדיחות הראשון נכתב בידי שני רומאים, בלטינית, לפני 1,500 שנה, ונקרא philogelos (אוהב הצחוק). ראו בתמונה את העמוד בו מנויות עשר מן הבדיחות שבספר.





שימו לב לבדיחה מס' 10... אחד הלומדים העיר שהעוקץ שבה הוא ששני בני ה15 נועדו להירכש כעבדי-מין. ונראים דבריו.

בכל אופן, נעבור לגירסה החרדית בת-ימינו של בדיחה זו. אין בה מין אבל יש בה ביזוי 'גדולים', וגם זה טוב.

                                       *

מדהים למדי כיצד בדיחות חוזרות על עצמן, בווריאציות שונות כמובן, בתרבויות רחוקות מאד זו מזו.

הבדיחה שסיפרו ברומא לפני 1,500 שנה מסופרת גם בגירסה חרדית בת זמננו, ונושאיה הפעם אינם עבדים אלא 'גדולים'.

זוהי אחת מבדיחות החרדים הכי אהובות עליי:
       
בשנת 1988 פרש אליעזר שך, ה'מרן' של הליטאים אז, ממפלגת 'אגודת ישראל', והקים מפלגה משלו, 'דגל התורה'. רוב החסידים נותרו ב'אגודת ישראל', אך האדמו"ר מבעלז, שהיה אז בשנות השלושים שלו, העביר את תמיכתו למפלגתו של שך. הבעלזער היה ממורמר על תת-ייצוג שניתן לו ב'אגודת ישראל' לאורך שנים, וחש כי הגיעה עת הנקמה.

לבעלזער אז היו לא יותר מכמה אלפי קולות, אבל הקולות הללו היו קריטיים עבור שך, שמפלגתו התנדנדה על סף אחוז החסימה. לכן, אף שאליעזר שך, למדן ליטאי בשנות התשעים שלו, בז בליבו לבעלזער, אדמו"ר חסידי צעיר שהיה עם-הארץ גמור, כלפי חוץ שך חילק לו כבוד מלכים. הוא היה תלוי בו.

גם הבעלזער, בדרכו המגושמת, ניסה מצידו להראות כי הוא מעריך את שך. לאחר פגישה מתוקשרת ביניהם נשאל הבעלזער מה הוא חושב על שך.

- "ציפיתי לפגוש אדם בן תשעים, ופגשתי שלושה אנשים בני שלושים", ענה הבעלזער בחנופה.

הבדיחה החרדית סיפרה אז שהלכו ושאלו גם את שך מה הוא חושב על הבעלזער.

- "ציפיתי לפגוש אדם בן שלושים, ופגשתי עשרה ילדים בני שלוש", ענה שך.

אני ממשיך בפרוייקט הבדיחות החרדיות.

אני מתכנן להפוך זאת בשלב כלשהו למאמר אקדמי, ואולי אף לספר - דרויאנוב בתרא, אולי אם תהיה עזרה מן הקהל.

בינתיים, כרגיל, אני עובד לבד, ואף אחד לא נוקף אצבע.

במקרה הטוב מואיל מישהו לסמן 'לייק'.

כפי שזה נראה כרגע, ובדומה לאופן בו נהג דרויאנוב, הבדיחות תחולקנה לפי נושאים.

הפרקים שעלו על דעתי בשלב זה ויש להם כבר בסיס כלשהו, הם:

בדיחות על רבנים-'גדולים'

בדיחות שירותים חרדיות

בדיחות ישבנים חרדיות

בדיחות מין חרדיות

בדיחות על מזרחניקעס

המאמר / הספר יכלול גם ניתוחים מדעיים כמקובל בחקר ההומור - ענף מפותח למדי כיום אשר מוקדשים לו כתבי-עת מדעיים שלמים.

אני מתכנן גם פרק על גיור בדיחות, תחום שבעבר עסקתי בו באופן אישי. עם זאת, הדגש העיקרי יהיה על בדיחות חרדיות מקוריות.

מכל מקום, בשלב ראשון יש לאסוף ולמיין את הבדיחות, וכרגע, כאמור, אני עובד לבד.

תודה לכם, קוראיי העצלנים.

בדיחות שירותים חרדיות

הז'אנר של בדיחות שירותים הוא אוניברסלי, אולם חלקו בבדיחות חרדים גדול יחסית לחלקו בבדיחות המגזר הכללי. הסיבה היא שלהתבדח על מין ככלל הרי אסור לחרדים, שכן מדובר ב"ניבול פה". חרדי חזיר בדרך כלל נאלץ אפוא למצוא פורקן בבדיחות שירותים.

כיצד מזהים בדיחת שירותים חרדית?

כיצד נזהה בדיחת שירותים חרדית ונבדיל בינה לבדיחת שירותים כללית?

מטבע הדברים אין מדובר במתמטיקה והקריטריונים אינם מדוייקים, אך ישנם כמה קווים מנחים שיעזרו לנו בכך.

נתחיל בדוגמה, ומשם יהיו הדברים קלים יותר.

                    *


זוהי בדיחה ותיקה למדי, שמקורה בשנות השישים של המאה הקודמת. נשיא המדינה אז, שז"ר, נסע לביקור רשמי בקטמנדו, בירת נפאל. הביקור היה אז כנראה ראשוני או ייחודי, שכן דובר עליו אז רבות.

רק חרדים מבוגרים יוכלו לספר לכם את הבדיחה הזו, כשפניהם מאדימים מצחוק.

- שז"ר קילקל את מעיו בביקור - יספר החרדי, כשניצוץ חזירי שובב בעיניו - ובלילה נזקק בדחיפות לבית הכסא. הוא קם במהירות ממיטתו והחל מצעק:

- ווו קאקט-מען-דא?

האפקט המירבי של בדיחה זו מושג ביידיש פולנית-הונגרית, שם מבטאים 'דא' כdoo.

מדוע אנו תופסים בדיחה זו כבדיחת שירותים חרדית? לפי כמה מאפיינים, שכל אחד מהם לבדו אינו מספיק, אך בהצטרפם יחד הם נותנים אינדיקציה לחרדיותה של הבדיחה.

ראשית, הבדיחה מתבססת על יידיש. זו כשלעצמה אינה הוכחה, שכן בשנות השישים של המאה הקודמת חיו בישראל עוד דוברי יידיש חילונים רבים, אך מדובר בכיוון ראשוני.

כיוון זה מצטרף עם מגמתה של הבדיחה ללגלג על מדינת ישראל וסמלי השלטון שלה, וביחד עם השימוש ביידיש מוביל אותנו הדבר לקביעה כי הבדיחה נוצרה כנראה בחוגי החרדים הקיצוניים בירושלים בשעת מעשה, בשנות השישים של המאה הקודמת. מדובר אפוא בבדיחת שירותים חרדית אופיינית.

לעומת קודמתה, משנות השישים של המאה הקודמת, זוהי בדיחת שירותים חרדית צעירה יותר, בת כשלושים שנה.

בשנת 1988 פרש ה'מרן' של הליטאים אז, אליעזר שך, ממפלגת אגודת ישראל, והקים את מפלגתו, 'דגל התורה'. בהקמת המפלגה הסתייע שך בברנש צעיר תושב אופקים בשם משה גפני, אולם הוא חשש להעמיד בראש אברכון ותר לשם כך אחר דמות כריזמטית יותר. לבסוף בחר שך בפעיל ידוע בשם אברהם רביץ, אשר הוביל את המפלגה הצעירה לנצחון יחסי והשיג לה שני מנדטים.

כעבור ארבע שנים סבר שך כי רביץ מילא את תפקידו, ורצה להעביר את המושכות בחזרה למייסדה המקורי של המפלגה, משה גפני. אולם רביץ התמכר כבר לליטופה הנעים של כורסת עור הצבי את ישבנו לאורך ארבע שנים, וכלל לא שש להיפרד פתאום מן החמימות המדגדגת-מענגת בעכוזו.

כאשר נדמה היה לרביץ כי שך נחוש בהחלטתו, רץ למעונו של שך, בכה והתחנן לפניו, ומשם ירד וישב במכוניתו החונה מתחת חלונו של שך, כאומר: לא אזוז מכאן עד שתמלא את מבוקשי. העוברים ושבים שהבינו את הסיטואציה הביטו ברביץ בתמהון מלגלג, אולם רביץ עשה עצמו כאינו מרגיש.

דווקא שך, שהיה ידוע כאכזר השותה בקשיות את דמו של כל מי שלא מצא חן בעיניו, הוא שנכמרו לבסוף רחמיו על מלחך פינכתו לשעבר. - אני רואה שזה עניין של פיקוח נפש - הפטיר שך, ספק בלעג ספק ברחמים, והותיר לאברהם רביץ את כסאו עד ליום מותו.

בעקבות אותה אפיזודה נוצרה אחת מבדיחות השירותים החרדיות הפופולריות ביותר בכל הזמנים.

אברהם רביץ - סיפרו החרדים בהנאה - גער בעסקנים הצעירים ממפלגתו, שביקשו להיות גם הם חברי-כנסת:

- השתגעתם? - צעק עליהם רביץ - הכנסת היא השירותים הגדול ביותר במדינה!

- ומדוע, אם כן, הלכת לשם אתה? החציף עסקנצ'יק אחד לעומתו.

- אני? - ענה רביץ בצדקנות - לא היתה לי ברירה. ה'גדולים' לחצו עליי.

העוקץ שבבדיחה זו מתבסס על שימושה הכפול של המילה 'גדולים' בעגה החרדית. 'גדולים' בחרדית משמעו גם רבנים, גדולי תורה, וגם ההפרשה הידועה מפי-הטבעת, להבדיל מאחותה הקדמית הסולידית יותר, המכונה 'קטנים'.

בדיחת שירותים חרדית 3

לא מעט בדיחות שירותים חרדיות משלבות את העונג הילדותי שחש החזיר החרדי מהתפלשות מצחקקת בנושא ההפרשות האנושיות, יחד עם הסיפוק המגזרי המיוחד שבביזוי 'גדולים'.

את הריגוש המיוחד שבביזוי ולעג ל'גדול' של הפלג החרדי המתחרה קשה להסביר במילים למי שלא נולד חרדי. זהו מין מיוחד של עונג אשר חילונים, למרבה אומללותם, לא יזכו להכירו לעולם.

בדיחת שירותים חרדית זו עוסקת בברוך שוחט, האדמו"ר מקארלין. שוחט מונה לאדמו"ר כבר בגיל תשע, בעקבות החלל שנוצר בהנהגת הקהילה אחרי השואה. מטבע הדברים לא חסרו לשוחט אויבים. חלקים מן הקהילה התפלגו ממנה בשל סירובם לקבל את מרותו. חרדים אחרים, בעיקר מן הפלג הליטאי, סתם כך השתעשעו מן הרעיון של רבי בן תשע.

פעם אחת - מספרים החרדים - נאנח פתאום הקארלינער באמצע ה'טיש'.
- בעליונים? - חרדו החסידים.
- לא, בתחתונים - השיבם הרבי הצעיר.

בדיחה זו מתבססת על כפל המשמעות של 'תחתונים' בשיח החרדי. מחד, חרדי חי את המקורות בהם 'תחתונים' הם בני אדם, להבדיל מן ה'עליונים', המלאכים, כמו במאמר המפורסם "עליונים ותחתונים אחזו בארון הקודש; ניצחו עליונים את התחתונים ונשבה ארון הקודש". מאידך, החרדי הוא בעל-כורחו חלק מן ההוויה הישראלית, שם קיבל 'תחתונים' מובן שונה לחלוטין. תוצאתו של בלבול-מה זה הוא הבדיחה שלפנינו.

בדיחת שירותים חרדית 4

בדיחת שירותים חרדית זו משלבת אף היא עיסוק בהפרשות יחד עם ביזוי 'גדולים'. קורבנה הוא שלום שבדרון, הדרשן החרדי המפורסם מן המאה הקודמת.

במשך שנים רבות שימש שבדרון כחזן בישיבת חברון בימים הנוראים, אולם בשנותיו האחרונות חדל מכך.
הלומדים בישיבת חברון הסבירו את הסיבה: "אין קטטר נעשה סניגור".

בדיחה זו מתבססת על האמור בתלמוד כי לצורך תקיעת שופר בראש השנה יש להשתמש בשופר מקרני איל בלבד ולא מכזה העשוי מקרני פרה, שכן בני ישראל נכשלו בחטא העגל ו"אין קטיגור נעשה סניגור".

האפקט של הבדיחה תלוי גם בעגה החרדית, אשר בהשפעת היידיש והגרמנית נוטה לבטא כל סוף מילה בתנועת e. בדרך הגייה זו 'קטטר' נעשה דומה מאד ל'קטיגור'.

יהיו אולי שיסתייגו מן ההתלוצצות על מחלתו של אדם זקן. אולם מי שהכיר את שבדרון ואת הארס שהיה ספוג בדרשותיו כלפי בעלי השקפה שונה ממנו יסכים כי שבדרון הרוויח בדיחה זו שעל חשבונו ביושר, וכך כנראה סבורים החרדים המספרים אותה בהנאה.

בדיחת שירותים חרדית 4 - לישנא אחרינא

שלח השולח וז"ל:
על זו הדרך נהגו לומר על הרב אליהו מן נאמן בית הרב קנייבסקי שהיתה לו שלפוחית רגיזה וקיבל ברכה מהרב קנייבסקי שכאשר הוא מתפלל מוסף לפני העמוד בימים נוראים לא יצטרך לנקביו.
אך הרב מן שכנראה לא סמך מספיק על הברכה - היתה ההלצה מספרת - היה נוהג להטעים שי"ן ימנית בתפילת הנני. וכך היה אומר: ותגער בשטן לבל ישתינני...
עכ"ל.

ועניתי לו וז"ל:
הרעיון כאן כבר עתיק למדי ומופיע בסיפורו של יל"ג,. שם הוא נתפס ל'מסטין בכבל אסור', ומאריך במעשה שלם על ירא שמיים אחד שנתפס למלכות לאחר שהשתין ברחוב.
עכ"ל בתשובתי.

בדיחת שירותים חרדית 5

ישנן גם בדיחות שירותים חרדיות חסרות פואנטה. אין להן מוסר השכל, והן לא נועדו לביזוי 'גדול' של המתחרים או לשם לעג להשקפת עולם או למציאות חברתית מסויימת. בדיחות שירותים כאלו מסופרות בידי חרדים לשמה, לשם חזירות בלבד. כילד בן שנתיים המצחקק להנאתו כשהוא חוזר ולואט שוב ושוב: קקי פיפי, כך מתענג חרדי חזיר מבוגר על בדיחות שירותים כאלו שהן הפורקן היחיד האפשרי עבורו ללא 'ניבול פה'.

מדוע מברכים 'אשר יצר' בחופה?
'מקיש הויה ליציאה'.


בדיחה זו מבוססת על שני קטבים. ראשית, ברכת 'אשר יצר', אשר רק איזכורה מעלה על פניו של ירא-שמיים חיוך נבוך, שכן מדובר בברכה שמחייבת ההלכה לברך לאחר ביקור בבית הכסא, והיא עצמה עוסקת ב"נקבים נקבים, חלולים חלולים". דא עקא שברכה בעלת תחילית דומה נתקנה גם בחופה: שם 'אשר יצר את האדם בחכמה', וכאן 'אשר יצר את האדם בצלמו'. וכבר אירע לרבנים שנתכבדו ב'אשר יצר' בחופה והמשיכו מבלי משים 'בחכמה', לקול שאגות הצחוק של הנוכחים.

הקוטב השני הוא סוגיית התלמוד במסכת קידושין הלומדת קידושי שטר מגט, שכן "מקיש הויה ליציאה". בבדיחה זו מתערבבת 'יציאה' התלמודית עם 'יציאה' בישראלית מדוברת, והנה החרדי החזיר שלנו כבר מתחת לשולחן, אוחז בבטנו ומתפקע מצחוק.

בדיחת שירותים חרדית 6

ישנן בדיחות שירותים חרדיות שמטרתן להזהיר את השומעים ממפגע חברתי מסויים, ובמקרים רבים יותר - לפרוק תסכול על מפגע כזה שאין דרך להתמודד עימו.

מעשה בשני חסידים שעמדו זה לצד זה והטילו מימיהם במשתנה בבית כנסת.
אמר אחד מהם לחברו: האדמו"ר מפאפא היה המוהל שלך - נכון?
- איך ידעת? קרא השני בפליאה.
- כי התזת עלי כהוגן - השיב האחר בכעס.

מושאה של בדיחה זו, האדמו"ר מפאפא - יעקב גרינוולד, שימש כמוהל, והיה ידוע בחיתוכיו הבלתי-מדוייקים, בלשון המעטה. הסובלים העיקריים מכך היו מאמיניו בקהילת פאפא, או מוטב - תינוקותיהם הרכים. לחסידי פאפא לא היתה ברירה אלא להזמין את רבם למול את בניהם, והלה עשה שמות באיבריהם של הקטנטנים.

סופו של הסיוט הגיע רק לפני כמה שנים, עת התברר כי גרינוולד סובל מהרפס בו נדבק באחת הבריתות בהן ביצע, כנהוג בין יראי-שמיים, 'מציצה' בפה. אביו של התינוק, הסתבר, עם כל חסידותו לא הדיר רגליו מבתי זונות, וכאשר ינק גרינוולד לתוך פיו את דם עורלתו של הנימול נדבק בנגיף. מי יודע כמה תינוקות אומללים הדביק עד שנודע הדבר, אולם משנודע נאלץ גרינוולד להפסיק למול. חסידי פאפא נשמו לרווחה, וחסידים אחרים הפסיקו להתלונן על התזות מצידם במשתנות.

בדיחת שירותים חרדית 7

למחלקת בדיחות השירותים החרדיות המזהירות ממפגעים או פורקות במרירות את התסכול מהם שייכת גם בדיחה זו:

מכון סקרים ביקש לסקור מגמות בהצבעת החרדים בבחירות הקרובות, ושלח לשם כך את אחד מעובדיו, שבמקרה היה ערבי.
הסוקר ניגש ל'כולל', אך אמרו לו: כאן לומדים ואין עוסקים בפוליטיקה. לך למקווה.
הלך למקווה, וקרא אל הגברים הערומים המתגודדים סביב בור הטבילה, יושבים על המדרגות או טובלים במים עד לצוואריהם:
- כמה כאן ביבי?
וחזר עם התשובה: "שמונים אחוז ביבי, והיתר מים".

בדיחה זו מסתמכת על הקושי של ערבים להגות פ' עברית, אך עיקרה הומור מריר על מצבם של בורות הטבילה במקוואות החרדיים לגברים, המשמשים בה בעת גם כמשתנות. בהיעדר פיקוח היגייני בסיסי מעוררים מקוואות הגברים בחילה וגועל אפילו בחסידים הנאלצים לטבול בהם.


אף בדיחה זו עניינה מקווה והשתנות.

מעשה בקשיש אחד שבדרך ירידתו לבור הטבילה במקווה הטיל מימיו על המדרגות שם.

החרדים שישבו כנהוג על המדרגות מן הצדדים ופיטפטו פוליטיקה ורכילות צעקו בבהלה.

סליחה - התנצל הקשיש - לא שמתי לב שאני עדיין לא בתוך המים.

בדיחות ישבנים חרדיות

הציבור מתבקש לתרום בדיחות,  אך להקפיד על התאמתן לתת-הז'אנר.

בדיחות ישבנים חרדיות הן אמנם בעלות קרבה מסויימת לבדיחות שירותים חרדיות, אך בהחלט מדובר בתת-ז'אנר נפרד, מובדל ומובחן היטב.

בשל אופיו האירוטי המובהק של הישבן בדיחות ישבנים חרדיות קשורות גם לבדיחות מין חרדיות, אך שוב - מדובר בתת ז'אנר נפרד, ואין לבלבל בין הסוגים. חסידים ויראי-שמיים שיעקמו את חוטמם לשמע בדיחת מין, עשויים בכל זאת ליהנות מבדיחת ישבן, ויש להם על מה שיסמוכו.

לבדיחות ישבן ישנו בסיס כבר בתלמוד. התלמודיסט הדגול, רב אחא בריה דרב איקא, סבר כי ישבן הוא הדבר הכי מצחיק בעולם:

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים: שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשין תיו שלו! (בבלי, מגילה כה ע"ב)

מאותה סוגיא בתלמוד, במסכת מגילה, ניכרת גם הקירבה בין בדיחות ישבן לבדיחות שירותים, שכן סדרת הבדיחות שם נפתחת דווקא בבדיחת שירותים מפי תלמודיסט דגול אחר, רב נחמן; אך כאמור, בהחלט מדובר בתת-ז'אנר נפרד.  

לא ידוע על בדיחות ישבן בתקופה שלאחר התלמוד, בימי הביניים, אולם איבר זה והלצותיו זכו לעדנה עם עליית החסידות בכלל, וחסידות חב"ד-ליובאוויטש בפרט.

אין 'פארברנגען' חסידי שהתייחסויות לצון וחיבה לאיבר ייחודי זה אינן מנסרות בחללה, מתחילתה ועד סופה. קריאות 'קוש מיר!' 'קענסט מיר קושן אין דאס אריין!' 'גיי קוש מיר ווו די יידן האבן גערוט!' וכיוצא בהן נישאות מכל עבר, לצד 'לחיים', 'לחיים ולברכה', ו'יחי אדוננו'.

יש ו'משפיע' נלבב, כטוב ליבו ב'חסידות', ימאס ברמזים, ויקרא לעבר רעהו בפה מלא:

"קוש מיר אין תחת!"

והלה ישיבו, מתוך אהבת ישראל ודיבוק חסידים:

"נעמט אראפ די הויזן, און איך וועל אייך קושן".

המשפיע החסידי הדגול, שמואל קמנצקי, אף קבע, על דעת רבני חב"ד לנדא ואשכנזי, כי רוסיה זקנה אשר זכרה כי סבתה קראה לעברה 'קענסט מיר קושן אין תחת!' תוכר כיהודיה כשרה, שכן אין לך סימן יהדות מובהק כבדיחות ישבן. קמנצקי הסביר כי זוהי דוגמה מובהקת לקשר המהותי, העצמי, שבין יהודי לקב"ה, כמבואר בתורת החסידות. יהודים ישכחו את הגמרא, את המשנה, את תורת משה, את עשרת הדברות, אבל בדיחות הישבנים שליוו אותם מילדותם ימשיכו להוות חוט מקשר בינם לאלוקיהם.

בקרוב בדיחת ישבנים חרדית מס' 1.

בדיחת ישבנים חרדית 1

לפני שנים רבות, כשהחסידים היו חסידים וה'מתנגדים' עוד היו 'מתנגדים', נסע ברכבת מקייב למוסקווה 'מתנגד' אחד, ועמו בקרון שני חסידים - בעלזער ופאפער.

כל הדרך התווכחו החסידים רבו של מי גדול יותר. לבסוף פנו אל ה'מתנגד' שיכריע ביניהם.

אמר להם ה'מתנגד':

אשאל אתכם שאלה.

זקפו החסידים אוזניהם לשמוע.

אמר ה'מתנגד':

רואים אנו בגוף האדם שבראו הקב"ה - אהה, אין קץ לרחמיו ולחסדיו הגדולים - כולו בדרך של זוגות, ובכל הזוגות יש טעם ודעת.

הנה ברא לאדם זוג עיניים - וידוע כמה קלושה הראייה בעין אחת בלבד, עד שאין נותנים רשיון נהיגה לכזה וכו'.

וברא זוג אוזניים - והרי ידוע במי שנתחרש באוזנו אחת כמה צרות באות עליו, ומאבד שיווי המשקל וכו'.

וברא זוג ידיים - הרי באחת בלבד בקושי נצליח לתפוס משהו. וברא זוג רגליים - תארו לכם כיצד היינו נראים לו נאלצנו תמיד לקפץ כקיקלופ, על רגל אחת.

אך זוג אחד תמוה מאד: לשם מה ברא - הוא, אשר חכמתו ונפלאותיו לא תתוארנה בשפת אנוש - לשם מה ברא לאדם זוג פלחי ישבן? ומה היינו חסרים אם היה רק אחד מהם?

שתקו החסידים ולא ידעו מה לומר.

לבסוף אמרו ל'מתנגד':

אדרבה, אמור אתה.

אמר להם ה'מתנגד':

ברא זוג פלחי ישבן, כדי שרבך - והצביע על הבעלזער - יישק לי בפלח הימני, ורבך - הצביע על הפאפער - יישק לי בפלח השמאלי.

ישיבת סלבודקה בבני ברק היתה ידועה בפינת חי חסידית גדולה, שלא לפי ערך המקובל בישיבות הליטאיות. בפינת החי ישבו התלמידים החסידיים, לבושי ה'כאלאט' הגועלי שלהם ופלומות מבצבצות על סנטריהם, ובשאר האולם לצידם תלמידי הישיבה הליטאיים הרגילים.

קינטורים רבים מוחלפים היו בין דיירי פינת החי לתלמידים האחרים.

- מדוע הולכים אתם למקווה רק כמה פעמים בשנה, בערב יום טוב? - היו דיירי פינת החי החסידית מקנטרים את חבריהם - וכי אינכם מאמינים בדברי האר"י שהרבה במעלת הטבילה, על כל פנים מדי ערב שבת ובשבת?

קצה נפשם של התלמידים הליטאיים בקינטורי חבריהם, ופנו לראש הישיבה, רבי דב לנדו, שיושיעם.

קרא רבי דב לדיירי פינת החי אליו ואמר להם:

מדוע תקנטרו את חבריכם? הן מקרא מפורש כמותם.

תהו דיירי פינת החי:

מקרא מפורש? היכן?

אמר להם רבי דב:

מקרא מפורש, שחוזרים עליו אתם בתפילת מוסף מדי חג ומועד.

יצאו, דקו ולא מצאו.

אמר להם רבי דב:

מקרא מפורש הוא, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך". הוציא רבי דב מסכת סנהדרין, פתח בפרק ארבע מיתות והראה להם בדברי רש"י, בדף נד ע"ב ד"ה חייב: "והביא זכר עליו גרסינן, ולא גרסינן 'זכור'; דלא מקרי 'זכור' אלא נקב המשכב".