משא קודש הקודשים אור עולם הוד כ"ק מרן שליט"א - הדרן על מסכת תענית

הדרן מומלץ במיוחד!
הפעם בדרך של 'צוויי דינים', אבל פשוט יפה!
כל מי ששמע ליקק את האצבעות למראה כל הקושיות מתורצות והפאזל מתלכד בשלמות.
ההדרן ע"פ אור הלבנה פ"א מהל' תעניות הט"ו.
ליום השנה י"ט אדר תשפ"ג.

שמעתי ההדרן ייש"כ. וסיכום הדברים כך. יחיד לא קוטע תענית וציבור כן קוטע. הסברת תענית שהיא תשובה על העבר אינה נקטעת כי העבר נשאר כשהיה. תענית שהיא תפילה לעתיד נקטעת כשאין בה צורך. ויחיד שמתענה בתפילה לעתיד כדוד כן קוטע כשבטל הצורך. וציבור שקיבל תענית על העבר צריך להשלים כרבי זירא. והדברים מבוארים. אולם עדיין לא מחוור לי.
א. הרי מקבלים תענית רק כאשר הצרה עוד לא עברה, ומדוע הפורקן מהצרה הוא כמונע את קבלת התענית אבל איננו מונע את המשכת התענית. יש כאן משהו שמתחולל עם קבלת התענית, ולהתחוללות זאת לא הבנתי הסבר בנוגע לתענית על העבר.
ב. עיקר החילוק בין תפילה לעתיד לבין תפילה על העבר צריך ביאור, הרי לא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, וא"כ כל חסרון משהו הוא כתוצאה מחטא או חיסרון בעבר, שאם כולם צדיקים גמורים בוודאי מקבלים שכר טוב בעולם הזה. כלומר כל תפילה על העתיד היא בעצם תשובה על העבר.
ג. מעיקרא מה שייך בכלל לקטוע את התענית כשהתקיימה תקוותו, הבטיח לשלם להקב"ה תענית יום שלם וקיבל בתמורה סחורה רפואת החולה מדוע שייפטר מתשלומים, וכי לא ייתכן שחנותו של הקב"ה פתוחה והוא מקיף וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה. אמנם אם החולה מת הרי זה כעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו שאינו מעוניין בעיסקה הזאת ולכן אין טעם להמשיך אותה (אם לא מצד חידושו של רש''י שיש בעיה של מתנה עם קונו. והוא דבר שאינו מובן לי, מחסרון ידיעה, מאי שנא מנדרים מותנים לעתיד. וכי לא ראוי לאדם לומר לקונו אם תעבור צרה פלונית אזי אבוא ביתך בעולות, כנדר יעקב בבית אל, וישראל כנגד הכנעני  בחרמה, ויפתח וחנה ואבשלום ויעבץ, ומשה העתיר עבור פרעה שהתנה, ובכלל ייעודי התורה והנביאים לשכר בעולם הזה הם כהתנאה מהקב"ה לישראל. גם כאן כמו בשאלה א' רואים הבדל בין התחלה להפסקה, והוא עניין שליבי ממאן בו).

מקצהרגליים כתב:שמעתי ההדרן ייש"כ. וסיכום הדברים כך. יחיד לא קוטע תענית וציבור כן קוטע. הסברת תענית שהיא תשובה על העבר אינה נקטעת כי העבר נשאר כשהיה. תענית שהיא תפילה לעתיד נקטעת כשאין בה צורך. ויחיד שמתענה בתפילה לעתיד כדוד כן קוטע כשבטל הצורך. וציבור שקיבל תענית על העבר צריך להשלים כרבי זירא. והדברים מבוארים. אולם עדיין לא מחוור לי.
א. הרי מקבלים תענית רק כאשר הצרה עוד לא עברה, ומדוע הפורקן מהצרה הוא כמונע את קבלת התענית אבל איננו מונע את המשכת התענית. יש כאן משהו שמתחולל עם קבלת התענית, ולהתחוללות זאת לא הבנתי הסבר בנוגע לתענית על העבר.
ב. עיקר החילוק בין תפילה לעתיד לבין תפילה על העבר צריך ביאור, הרי לא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, וא"כ כל חסרון משהו הוא כתוצאה מחטא או חיסרון בעבר, שאם כולם צדיקים גמורים בוודאי מקבלים שכר טוב בעולם הזה. כלומר כל תפילה על העתיד היא בעצם תשובה על העבר.
ג. מעיקרא מה שייך בכלל לקטוע את התענית כשהתקיימה תקוותו, הבטיח לשלם להקב"ה תענית יום שלם וקיבל בתמורה סחורה רפואת החולה מדוע שייפטר מתשלומים, וכי לא ייתכן שחנותו של הקב"ה פתוחה והוא מקיף וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה. אמנם אם החולה מת הרי זה כעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו שאינו מעוניין בעיסקה הזאת ולכן אין טעם להמשיך אותה (אם לא מצד חידושו של רש''י שיש בעיה של מתנה עם קונו. והוא דבר שאינו מובן לי, מחסרון ידיעה, מאי שנא מנדרים מותנים לעתיד. וכי לא ראוי לאדם לומר לקונו אם תעבור צרה פלונית אזי אבוא ביתך בעולות, כנדר יעקב בבית אל, וישראל כנגד הכנעני  בחרמה, ויפתח וחנה ואבשלום ויעבץ, ומשה העתיר עבור פרעה שהתנה, ובכלל ייעודי התורה והנביאים לשכר בעולם הזה הם כהתנאה מהקב"ה לישראל. גם כאן כמו בשאלה א' רואים הבדל בין התחלה להפסקה, והוא עניין שליבי ממאן בו).

ראשית בשם הוד כ"ק מרן שליט"א אני מודה לך על שמיעת ה'הדרן' והעיון בדברים.

ולשאלותיך,

א) תענית רק כאשר הצרה עדיין לא עברה מקבלים כשהיא מדין תפילה ואז באמת א"צ להשלים, אבל תענית מדין תשובה לא שייכא לצרה כלל, והצרה רק לעורר לפשפש בחטאיהם, אבל כשמצאו חטא ידוע חייבים לשוב עליו בין כך ובין כך, ומצוות עשה דתשובה אינה בטלה ממנו עד שיקיימנה ואין נפ"מ אם עברה הצרה.

ב) השאלה אם צרות באות רק בגין חטאים היא מחלוקת ב'מחשבה' בין גדולי ישראל. הרמב"ם כותב מה שהוא כותב ויש חולקים, ועכ"פ אין זה שייך לנידון ההלכתי. אפילו נאמר שכל צרה היא בגלל חטא, עדיין יש תפילה שתסור ממנו הצרה ויש תשובה על החטא, וכשמתענה יש לדון בכל פעם בתורת מה מתענה.

ג) כשהתענית מדין תפילה אין זה בתורת הבטחה וקבלת סחורה וכו' אלא מדיני התפילה, וכשם שלא שייך לבקש 'רפא נא לה' אחר שנתרפאה כבר ואם מבקש כן הריהו לץ, כך לא שייך עוד לצום ע"ז.
ומה שהקשית מנדר יעקב וכו' על מ"ש רש"י דנראה כמתנה עם קונו, קושיא נפלאה היא! וסהדי במרומים שאילו דיברת עם הוד כ"ק מרן שליט"א קודם היה כוללה בספרו וב'הדרן'. ולו היה לך תלמוד בתרא עוקצין היית רואה שם בסופו ההדרן על מגילה שנדפס שם מאשר הגיד הוד כ"ק מרן שליט"א ביום השנה י"ט אדר תש"פ, וכתוב שם שאחר שעלה בוידיא"ו אצל היוטיו"ב העירו לו וכו' ומביא מה שהראית לדברי הרחיד"א ושקיל וטרי טובא ונהנה מאד, ע"ש.
עכ"פ אף שקושיא נפלאה זו לא עלתה ע"ד הוד כ"ק מרן שליט"א בעת שכתב הנה אדרבה מתורץ היטב כפתור ופרח ע"פ דרכנו, דלא כתב כן רש"י דנראה כמתנה עם קונו וכו' אלא בנדר תענית שמקבל עליו מחמת תשובה, ובזה כיוון שמחוייב עכ"פ לעשות תשובה א"א שיהיה בדרך תנאי אם יינצל מהצרה שאין הצרה גורם אלא סימן, אבל בנדר יעקב וכיוצא בו לא היה בתורת תשובה אלא בדרך תפילה אם יהיה אלהים עמדי וגו'', ובזה שפיר דמי לתלות נדרו בישועתו.

א) לא הבנתי כוונתך. מי שהיה מתענה על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים, וביארת שתענית היחיד כאן היא אקט של תשובה על העבר "בזה זה לא משנה אם הצרה עברה או לא, הצרה רק באה להזכיר לו שהוא צריך לעשות תשובה". שאלתי אם כן בתענית שבה מדובר כאן למה לא יקבל על עצמו תענית כזו גם אחרי שהצרה עברה. אם התענית שבה מדובר כאן יש בכוחה להמשיך גם אחרי שהצרה עברה למה שלא יהיה בכוחה גם להתחיל אחרי שהצרה עברה. והתשובה לזה לא הבנתי.
ג) הרי ברור שהתענית אינה תפילה בעצמה, אלא שמראה לקב"ה שהוא נכנע לפניו, וזה כקרבן חלבו ודמו שמתמעט, וגם באופן כללי התפיסה הייתה שייסורים מכפרים, אלא שבשעה שמתענה הוא חביב יותר לפני המקום ותפילתו מתקבלת יותר. ואם כן לחדול את התענית כולה למה, כיון שהקב"ה חפץ דכאו החלי ויש שכר על ייסורים עצמם (לא רק על זה שעמד בניסיון ולא בעט, אלא שהייסור עצמו מתקן, כגיהנום לזמן קצוב) ומי יימר שלא נתן לו הקב"ה בהקפה וכעת עליו לשלם בייסורים להשביע רעבונו של מקום.
ד) מתחילה חשבתי שטמונה לזה תשובה בין המילים בהדרן, אבל אשאל מפורשות. מה שייכת תשובה כשמתפלל על חולה זולתו שיתרפא? לא נראה סביר שהעניין כאן הוא אחד מבני חבורה שמת ידאגו כולם, כלומר שהמתענה מתענה לעצמו, אלא כאן עושה טובה לזולתו, כעין שכתוב ישלמוני רעה תחת טובה וכו' ואני בחלותם לבושי שק עיניתי בצום נפשי ותפילתי על חיקי תשוב".

מקצהרגליים כתב:א) לא הבנתי כוונתך. מי שהיה מתענה על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים, וביארת שתענית היחיד כאן היא אקט של תשובה על העבר "בזה זה לא משנה אם הצרה עברה או לא, הצרה רק באה להזכיר לו שהוא צריך לעשות תשובה". שאלתי אם כן בתענית שבה מדובר כאן למה לא יקבל על עצמו תענית כזו גם אחרי שהצרה עברה. אם התענית שבה מדובר כאן יש בכוחה להמשיך גם אחרי שהצרה עברה למה שלא יהיה בכוחה גם להתחיל אחרי שהצרה עברה. והתשובה לזה לא הבנתי.
ג) הרי ברור שהתענית אינה תפילה בעצמה, אלא שמראה לקב"ה שהוא נכנע לפניו, וזה כקרבן חלבו ודמו שמתמעט, וגם באופן כללי התפיסה הייתה שייסורים מכפרים, אלא שבשעה שמתענה הוא חביב יותר לפני המקום ותפילתו מתקבלת יותר. ואם כן לחדול את התענית כולה למה, כיון שהקב"ה חפץ דכאו החלי ויש שכר על ייסורים עצמם (לא רק על זה שעמד בניסיון ולא בעט, אלא שהייסור עצמו מתקן, כגיהנום לזמן קצוב) ומי יימר שלא נתן לו הקב"ה בהקפה וכעת עליו לשלם בייסורים להשביע רעבונו של מקום.
ד) מתחילה חשבתי שטמונה לזה תשובה בין המילים בהדרן, אבל אשאל מפורשות. מה שייכת תשובה כשמתפלל על חולה זולתו שיתרפא? לא נראה סביר שהעניין כאן הוא אחד מבני חבורה שמת ידאגו כולם, כלומר שהמתענה מתענה לעצמו, אלא כאן עושה טובה לזולתו, כעין שכתוב ישלמוני רעה תחת טובה וכו' ואני בחלותם לבושי שק עיניתי בצום נפשי ותפילתי על חיקי תשוב".

א) בתענית מדין תשובה אה"נ שמקבלים תענית מלכתחילה אף אחר שהצרה עברה לגמרי. וכן דוד קיבל עליו יסורים אף אחר שמת הילד.

ב) תענית על תפילה היא אביזר של תפילה. כשאין טעם להתפלל, אין גם טעם לצום.

ד) כתוב "היה לו חולה", היינו מישהו שמחלתו מכאיבה למתענה, כגון בנו או אשתו וכיוצא.

קצת נראה שאין מבינים איש שפת רעהו. מ"מ אכתוב דעתי בעניין. דבר פשוט בגמרא ובדעת בני אדם (אף שאינו בסברא) ההבדל בין אי-התחלה לבין הפסקה. בנדר יעקב ושאר כל הנדרים יש כאן התנאה עם קונו לשעתיד שאולי יתן, אבל אין כאן הפסקת נתינה כלומר התנאה עם קונו שאולי יפסיק לתת או שאולי יקח ממנו. לתת לקונו ואז לעמוד מולו באיום אם לא תתרצה אז אפסיק לתת (כעין איום: אם לא תתרצה אז אקח ממך) זו סחיטה, כי אם קונו לא מתרצה הוא נעשה כמחסר מקונו. מה שאין כן כשמעיקרא אינו נותן מה שלא התחייב. זה ההסבר הפשוט לכל הנדרים הנ"ל, אפשר להתנות שמא אתן, אי אפשר להתנות אתן ושמא אקח. וזה גם ההסבר לכך שגם כשיחיד מתחיל תענית שהתקבלה מדין מה-שלא-יהיה אינו מפסיק לעולם מה שכבר התחיל, בשום אופן שיהיה, אף שהתחלה מחודשת אין לו צורך כלל לעשות. ואפילו אם יש שאלה בהקדש היינו משום שבטל למפרע ולא שניתן ונלקח. זה לגבי שאלות א' ג' שכתבתי מתחילה (והתשובות עכ"פ לדעתי לא קלעו למטרה) והמעיין יעיין ולבבו יראה ושב.

מקצהרגליים כתב:קצת נראה שאין מבינים איש שפת רעהו. מ"מ אכתוב דעתי בעניין. דבר פשוט בגמרא ובדעת בני אדם (אף שאינו בסברא) ההבדל בין אי-התחלה לבין הפסקה. בנדר יעקב ושאר כל הנדרים יש כאן התנאה עם קונו לשעתיד שאולי יתן, אבל אין כאן הפסקת נתינה כלומר התנאה עם קונו שאולי יפסיק לתת או שאולי יקח ממנו. לתת לקונו ואז לעמוד מולו באיום אם לא תתרצה אז אפסיק לתת (כעין איום: אם לא תתרצה אז אקח ממך) זו סחיטה, כי אם קונו לא מתרצה הוא נעשה כמחסר מקונו. מה שאין כן כשמעיקרא אינו נותן מה שלא התחייב. זה ההסבר הפשוט לכל הנדרים הנ"ל, אפשר להתנות שמא אתן, אי אפשר להתנות אתן ושמא אקח. וזה גם ההסבר לכך שגם כשיחיד מתחיל תענית שהתקבלה מדין מה-שלא-יהיה אינו מפסיק לעולם מה שכבר התחיל, בשום אופן שיהיה, אף שהתחלה מחודשת אין לו צורך כלל לעשות. ואפילו אם יש שאלה בהקדש היינו משום שבטל למפרע ולא שניתן ונלקח. זה לגבי שאלות א' ג' שכתבתי מתחילה (והתשובות עכ"פ לדעתי לא קלעו למטרה) והמעיין יעיין ולבבו יראה ושב.

על סמך מה אתה קורא לזה "הפסקת נתינה" - הרי גם בחצי היום, מה שעדיין לא צם - לא צם.
ואם מפני שקיבל עליו תענית - הרי גם יעקב קיבל עליו ליתן, וקיבל בתנאי.

זה עניין של הרגשה שכיון שהתחיל יש כאן הפסקה (היוצק מים לגרונו של חבירו ומפסיק גרוע יותר ממי שלא התחיל כלל ליצוק).