יש נביא בישראל - מסה מהוד כ"ק מרן שליט"א מלפני למעלה מאחת-עשרה שנה!!

עומדים אנו בעידן פריחת הבאבות למיניהם; היום נחגג יום השנה של כדורי, בהמשך השבוע זה של סאלי, ועדיין לא מנינו את הפסטיבלים סביב קנייבסקי ושאר הקדושים למיניהם. הכל מבקשים ברכות, קללות, ובעיקר חיזוי עתידות.

ולא יאומן - מה להם לבקש בורות נשברים אשר לא יכילון המים, ולחזר אחר נביאי שקר, מכשפים ומעוננים למיניהם, כאשר גדול בקרבנו קדוש ישראל.

רבותי - יש נביא בישראל, ויש אלוקים בישראל!!

לפניכם המסה שכתב הוד כ"ק מרן שליט"א אשר רוח ה' דיבר בו ומילתו על לשונו, בחשוון תשס"ח - לפני למעלה מאחת-עשרה שנה, וכל אחד ואחת יכול לקרוא בה ולהיווכח בעצמו כי לא נפל מאום מדבריו הקדושים, עד לאחת!! והכתוב צווח:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם... קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף... כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ -

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן!

... נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ!




שש שנים חלפו מאז נפח את נשמתו הרב אליעזר שך, מנהיג הפלג הליטאי.

למעשה, כבר משנת 1998 חדל שך מלתפקד, והעביר את כל זמנו בשינה, אכילה, וכמובן, אם תסלחו לי, בההיפך מאכילה. אחד ממאמיניו של שך טען באוזני לא מזמן, כי גם בערוב ימיו לא איבד הרב הישיש את השליטה על צרכיו לחלוטין. לדברי אותו מאמין, מ1998 ואילך, בכל עת שחש מנהיג הליטאים בלחצים בקיבתו, נהג לסמן לאחד השמשים:

- פסססס... פסססס...

ואותו שמש היה מזדרז ומוליך את רבו מעדנות לבית הכסא, פושט מעליו את הפראק, משלשל את מכנסיו, מפשיל את תחתוניו - אם עדיין לבש אז כאלו - מושיבו על האסלה, ואידך זיל גמור.

חבל באמת, איפוא, שהרב אליעזר שך אינו עוד בינינו כיום. סבורני כי במצב הנוכחי, כבר היה שורק לעבר המשמשים כמה וכמה "פסססס" שכאלו, ומנסיון העבר, רק מחווה מסוג זה היתה עשויה להרגיע את הליטאים המשתוללים.

ומה, באמת, יהיה הסוף?!

לתוך החלל הגדול שנפער מאז התרופפה שליטתו של שך בשסתומיו האינטימיים, לא הצליח עדיין אף אחד להיכנס. שך הצליח ללכד את הליטאים בעיקר ע"י מסע השטנה שניהל נגד החסידים. בתחום זה, לא הניח אחריו כמותו, ומשכך, דומה כי כל הפדרציה המאד-רופפת המכונה "ליטאים", עומדת להתפרק בקול רעש גדול. השאלה הנשאלת היא, כמובן, מה תהיינה ההשלכות של קריסה זו על כלל הציבוריות החרדית.

הפלג הליטאי מתחלק כיום לשני תתי-פלגים מרכזיים. בראש האחד מהם עומד להלכה אלישיב. למעשה, אלישיב בן המאה בקושי מבדיל בין מרפקו לישבנו, והוא משמש בעיקר עלה-תאנה לחבורת מלחכי הפינכה שסביבו, שכבר נושאים את עיניהם ליום שלאחרי. בראש חבורה זו עומד שמואל אויערבאך, שאף מסומן שם כיורש הפוטנציאלי; לצידו מושכים בחוטים ברוך שמואל דויטש, מרדכי גרוס, אפרתי, שיינקר, קרלנשטיין, בורנשטיין מ"קרית מלך", שמוליק מרקוביץ מפוניבז', ועוד אי-אלו "גדולים" מדרגה ד'.

אם אתם שואלים אותי, סיכוייהם של אלו לממש את שאיפותיהם ולהשתלט על הציבור לאחר שחרסים יונחו על עיני אלישיב, שואפים לאפס. מי שמכיר את שמואל אויערבאך יודע, כי המדובר באדם בלתי-מעשי לחלוטין, שעצם החשיבה עליו כעל מי שינהל "מערכות", ידרבן את הציבור אל הקלפיות ויפסוק בשאלות פוליטיות וציבוריות, מעלה גיחוך. שוחחתי עם ירושלמי מבוגר שעוד למד עם שמואל אויערבאך ב"חיידר", ב"עץ חיים"; הלה מספר ששמואל אויערבאך לא ידע בזמנו אפילו לקנח את חוטמו, והיה מסתובב בקביעות כשהנזלת שופעת כמעט עד סנטרו.

אולי לנגב את האף שמואל אויערבאך כבר למד מאז, אולם בכל נושא אחר נותר טיפוס בלתי-פרקטי עד אימה. טלו למשל את גישתו, בזמנו, לחוק טל. הרי מבחינת החרדים, החוק הזה לא היה אלא בדיחה, ונועד לשמש סולם לבג"ץ ולחילונים כדי לרדת מהעץ הגבוה שטיפסו עליו. שמואל אויערבאך התנגד בתוקף גם ל"פשרה" חסרת-המשמעות הזו, ולאו דווקא מפני שרצה להשפיל את הבג"ץ, אלא מפני שבאישיותו הוא טיפוס של "ראש בקיר", תיאולוג-פונדמנטליסט בלתי-מעשי, החושב כי יוכל לעצב את המציאות מחדש לפי הספרים.

לו היה שמואל אויערבאך מצליח אז וחוק טל לא היה עובר, היו התוצאות הרות-אסון עבור החרדים. למזלם של אלו, קיבלו אז נציגיהם בכנסת הוראות ישירות מאלישיב ושטיינמן, שמצידם מעריכים את שמואל אויערבאך בדיוק כערכו האמיתי, וכלל לא התחשבו בצרחות המחאה הסהרוריות שלו.

זו רק דוגמא אחת; הוסיפו לכך את התנהגותו של שמואל אויערבאך בענין הנח"ל החרדי, הסמינרים, המכונים להכשרה מקצועית וכו' וכו', וקבלו טיפוס של מטורף הזוי מן המאדים, שאם יעמוד בראש הפירמידה במהרה יקעקע אותה לחלוטין. וכי מה?! שמואל אויערבאך הוא הרי ראש החותמים על כרוזיו של המנוח אלעזר בריזל, בענין האיסור על פאות נכריות... המטורלל הזה יהפוך ל"מרן" ביום בו תחלפנה נקבות הליטאים את רעמות הקסטם במטפחות, או ביום בו תצמחנה שערות על כף ידי.

למרות זאת אני צופה, כי מיד לאחר שיעצום אלישיב את עיניו, ינסה שמואל דויטש, ולו במהלך של יאוש, להכתיר את שמואל אויערבאך כיורש. אולי יעשה זאת אפילו בלוויה עצמה. הוא יסתייע כמובן ב"יתד", אם ישרוד בידיו עד אז, וינסה אף להפעיל טרור בשיטות הישנות והמוכרות נגד אלו שיסרבו למינוי החדש.

אולם, כשלונו מובטח מראש. הענין כולו יסתיים בתוך כמה חודשים, ממש כשם שנגמר בזמנו הסיפור עם מקורבי סטלין. לאחר מותו של הרודן ב1953, ניסו אנשי הגאוורדיה הישנה לשמר את השלטון בידיהם, והתאחדו סביב לוונטין בריה, ראש הנקוו"ד הרצחני. אולם אפילו הקומוניסטים החליטו אז כי היה מספיק ודי, ולאחר תיאום מראש נעצר בריה באמצע ישיבת הפוליטביורו, לעיני חבריו המחוייכים. המרשל ז'וקוב עצמו ביצע את המעצר, ולאחר כמה שבועות של חקירה ומשפט נידון בריה למוות והוצא להורג. סופו של רוצח זה סימן גם את תום עידן סטלין ואת עליית חרושצ'ב.

כאן, למרבה הצער, אף אחד לא יוציא את שמואל אויערבאך ושמואל דויטש להורג, אולם קיצם הפוליטי, בסיטואציה כזו, מובטח. לאחר שיכשלו בנסיון ההשתלטות שלהם, ידחקו אל השוליים, ובשנים שלאחר מכן לא נשמע מהם יותר משאנו שומעים כיום על חיים גריינמן.

השאלה הנשאלת עתה היא, לכאורה, מי יהיה כאן חרושצ'ב הבא; אולם מוטב שתשאלו אם בכלל יהיה חרושצ'ב כזה.

האלטרנטיבה לאלישיב נראתה, עד לפני זמן קצר יחסית, בטוחה. שטיינמן, שכוכבו זרח, יש מאין ממש, בשנת 1996, נחשב בזמנו למתחרה באלישיב על ההנהגה עצמה.

עד 1996, אף אדם מחוץ למחראה הבני-ברקית לא שמע על שטיינמן מימיו. תמונתו לא פורסמה בעיתונים ושמו לא שורבב מעולם לחדשות ולמדורי הרכילות. אפילו תלמידיו ומקורביו של הישיש החביב, עם הגוונים והצמות בזקן, נדהמו מנסיקתו המטאורית. בקיץ 1996 האציל שך לשטיינמן, אולי בפעולתו האחרונה לפני ששקע לתוך סניליות מנומנמת, את הסמכות להכריע בענייני ייצוג הליטאים בבחירות הכלליות באותה שנה.

שטיינמן קיבל אז הכרעה שבעיני רבים נחשבה תבוסתנית, ובעיני רבים אחרים שפויה ומהפכנית: הוא הורה על איחוד מחודש עם החסידים, והסכים ליחס נחות של 60:40. למרות החלטתו השנויה במחלוקת, ואולי דווקא בגללה, הלך שטיינמן וצבר כוח במהירות.

אחת מהטקטיקות שלו לביסוס מעמדו, היו ה"מסעות" המתוקשרים שהתחיל לערוך לריכוזים היהודיים בחו"ל, יחד עם האדמו"ר החדש מגור, יעקב-אריה. שטיינמן פתח במסע לחוף המזרחי בארה"ב, שם התקבל בכבוד-מלכים בידי רבבות חרדים מריעים. משראה כי טוב, המשיך במסע נוסף לאירופה וחזר על הצלחתו, הפעם באנגליה ובצרפת. חזר שוב לארה"ב, והפעם לחוף המערבי; ביקר בבלגיה ושוב בצרפת ובאנגליה, טס לדרום אמריקה, תייר בארגנטינה, ברזיל ומקסיקו, הציץ לשוויץ וקינח במסע לאוקראינה. ב"שטיינמן טורס" התקבלו כבר "הזמנות" מדרום-אפריקה ומאוסטרליה, ואולי לבסוף יצא המרן שגילה את הגלובוס בשילהי שנות השמונים שלו, גם למסע "חיזוק" בין המוזים באלסקה והפינגווינים באנטרטיקה.

בהחלט יש לכם מה לקנא בשטיינמן, שבניגוד לתרמילאי הישראלי המצוי עורך את מסעי-התענוגות שלו במחלקה הראשונה של "אל-על", עם חשבון הוצאות פתוח של מקורבו, המיליונר האמריקני שמעון גליק. אולם, אין זאת ששטיינמן סתם החליט בערוב-ימיו למצות את ה"עולם הזה". שטיינמן ומקורביו תפסו די-מהר, כי הופעותיו כשחקן-יחיד בין החוצניקים התמימים בתפוצות, מקנות לו בעיניהם ערך-מוסף עצום, וקיוו כי בכך יקבעו את מעמדו כיורשו של שך, כשחרדי חו"ל יקרינו בחזרה על ליטאי ישראל.

אוי ואבוי; אז מה, בכל זאת, השתבש בכל התוכנית הגאונית הזו?!

מסתבר, כי מרוב עיסוק בחוצניקים הסקסיים מחמש יבשות, הזניחו שטיינמן ואנשיו את העורף, וכשחשו סוף סוף במהפכת החצר המתחוללת מתחת לאפם, היה זה כבר מאוחר מדי.

מי זוכר כיום את השערוריה שהיתה רק לפני כמה שנים, כש"יתד נאמן" נאלץ לצנזר את נאומו של אליהו שווי בוועידת אגודת-ישראל בארה"ב, שם הוקיע שווי "כמה אברכים" שסירבו לקבל את שטיינמן כיורשו הבלעדי של שך, וטענו כי לאלישיב מעמד שווה לשטיינמן?! כיום, שנים ספורות לאחר מכן, לא זו בלבד ששטיינמן מקובל על הכל כמספר שניים ותו לא, אלא שגם ברור כי אפילו אם יאריך ימים לאחר אלישיב, לא יזכה אז שטיינמן למעמד המיוחל של שליט-יחיד.

את המלחמה בשטיינמן הכריזו לראשונה, למעשה, דווקא גורמים מחוץ לפלג הליטאי ומעבר למיין-סטרים החרדי בכלל. הקנאים הקיצוניים והמטורפים מ"נטורי קרתא" הם שפתחו במלחמת-יאוש, שנראתה בתחילה חסרת-סיכוי, תוך שהם טוענים בלהט כי שטיינמן הליברלי מוביל את הציבור החרדי תהליך שבסופו יהפוך למזרחניק מס' 2. הקנאים ביזו את שטיינמן ללא הרף, ולא בחלו בשום אמצעי, מהפגנות ועצרות המוניות עד פשקווילים אנונימיים, עלוני-שבת, מודעות רחוב וכיתובי גרפיטי פרועים.

בתחילה היה נראה שלמלחמה הזו יהיה אפקט-בומרנג, והמחאות על ביזוי המרן רק יקבעו את מעמדו של שטיינמן יותר ויותר, כפי שאירע בתחילת שנות השמונים בעקבות נסיונותיהם של אנשי חב"ד לבזות את הרב אליעזר שך. אולם, כאן בדיוק נכנס לתמונה שמואל דויטש. בערמומיותו הנחשית, דאג דויטש לתעל את ביזויי הקנאים למחוזות הנוחים לו, תוך שהוא נזהר לטשטש עקבות.

לאט לאט התגבשה מול שטיינמן קואליציה, שכללה את המנוח משה שמואל שפירא, את מיכל לפקוביץ - חבירו של שטיינמן מ"פוניבז' לצעירים", שפניו הוריקו מקנאה מול השידרוג במעמדו של הקולגה שלו, וכמובן, את שמואל אויערבאך. שנים מעטות עברו, שטיינמן איבד גובה לאט-לאט, עד שבוקר אחד התבררה למקורביו האמת המרה: שטיינמן לעולם כבר לא יהיה "מרן". התקווה הגדולה התפוגגה, עד שהפכה לאפר.

שמואל דויטש וחבורתו היו אמורים עכשיו לחגוג את הצלחתם, אלא שביני וביני התברר כי בינתיים צמח לו מוקד-כוח חדש, וכפי שהדברים נראים עתה, כעת המדובר באיום החמור ביותר על שלמותה של הפדרציה הליטאית, לראשונה מאז מותו של הרב אליעזר שך. ההתגבשות החדשה היתה קשורה בראשיתה למה שעשוי להיראות כענין צדדי לגמרי: הקטטה שפרצה בישיבת פוניבז' בין שני הגיסים, כהנמן ומרקוביץ.

קטטות בישיבות אינן דבר חדש. אין כמעט ישיבה ליטאית חשובה שלא היתה בית, בשלב זה או אחר, לאיזושהי קטטה עסיסית. הסיבות לקטטה עשויות להיות מגוונות: החל בהבדלים אידיאולוגיים-רוחניים עמוקים, כמו במחלוקות המפורסמות על המוסר, וכלה במריבות אישיות-קטנוניות. שהן מקורן של רוב הקטטות. גם בישיבת חברון, המתחרה של פוניבז' בליגת האליטיסטיות, רווחה עד לפני כמה שנים קטטה עזה, שפירנסה רכילויות מקווה רבות, ובכל זאת לא היה לה אפילו אחד חלקי מאה של המשמעות הציבורית שקיבלה הקטטה בפוניבז'.

הסיבה לכך שתלישות הזקנים וריסוק הצלעות בפוניבז' חרגו מעבר למשמעותם המקומית, היא מעורבותה של כנופיית שמואל דויטש בענין, והרווחים שהם מקווים להפיק ממנו.

תוכניתו של שמואל דויטש מקיפה ורחבה מאד. במקביל לטיפוחו של שמואל אויערבאך בירושלים, יש בדעתו לגדל ולרומם את שמואל מרקוביץ, אחד הגיסים הטוענים לכתר בפוניבז', ולנסות לדוחפו לעמדת "מרן" מקומי, לפחות עד כמה שנוגע הענין למדגרת היתושים הבני-ברקית. משלישיית ה"שמואל" הללו - אויערבאך, מרקוביץ ודויטש - הציבור החרדי סבל, סובל, ועוד יסבול רבות.

הצלע העיקרית בשילוש הבלתי-קדוש הזה, היא שמואל דויטש, שבמידה רבה משתמש בצמד ה"שמואל" האחרים כמריונטות. לו היתה תוכניתו השטנית של שמואל דויטש מתממשת, היה נחש זה מחזיק בסופו של דבר בשני "מרנים", שמואל אויערבאך בירושלים ושמואל מרקוביץ בבני-ברק, ובאמצעותם מבסס שוב שלטון יחיד על כל הסקאלה הליטאית, ואולי גם מעבר לה, כמו בימים הטובים בהם פעל בשירות הרב אליעזר שך.

אולם, בזירה הבני-ברקית נתקלו דויטש ומרקוביץ בקשיים רבים. בתחילה התנגד להם רק אליעזר כהנמן, חמיו הישיש של מרקוביץ, וכן בנו של כהנמן וגיסו של מרקוביץ, יוסי. התנגדות זו לא נחשבה בעייתית במיוחד, שכן כהנמן אינו למדן גדול, ובשלבים הראשונים לא היה עשוי להציק למרקוביץ בצורה מהותית, אלא רק ניסה פה ושם לערער על מעמדו, וזאת בדרך החרדית המסורתית של אלימות מתונה.

לא היו שם סכינים ואגרופנים, אולם מדי פעם היו משתתפי שיעורו של מרקוביץ צופים בגיסו או באחיינו מתפרץ לחדר בשעת השיעור, וסוטר לגיסו או לדודו היקר. לפעמים חטף ממנו את כובעו, ולעתים, כשהיה פוגשו בשבילי קריית-הישיבה, כיבדו בבעיטה באחוריו.

יהיה מן הקוראים אולי מי שיחייך לשמע התנהגות זו, שתיראה בעיניו ילדותית. אך כהנמן אינו ילד; מטרתו לא היתה להסב לגיסו כאב פיזי, אלא לפגוע במעמדו כראש-ישיבה. שכן אדם הסופג כסדר סטירות ובעיטות מגיסו ואחייניו, עשוי בהחלט לשמש כקוריוז שכונתי ולצבור תומכים ומתנגדים לעניינו הפרטי, אך לעולם לא יחשב כ"מרן".

מרקוביץ, מצידו, הבין זאת היטב, ולכן תפס לו באופן רשמי עמדה של "הנעלבים ואינם עולבים", ומעולם לא השיב לגיסו בעצמו במתנת-יד. לעומת זאת, התחיל לטפח לו מקרב הבחורים שומעי שיעורו מיליציה פרטית, שלאחר כל פגיעה בכבודו מצד משפחת כהנמן ותומכיה, יצאה למסעות גמול ונקמה. החיים בגבעת פוניבז' הפכו לגיהנום, כשמדי יום או יומיים מוזמנים למקום אמבולנסים וניידות משטרה, ומפנים עימם פצועים ועצורים. בשלב זה, השכיל כהנמן לרתום לצידו מספר ר"מים מן הישיבה, ובראשם הרכש הגדול ביותר שלו, גרשון אדלשטיין, שעם הזמן הפך בעצמו לחוד החנית במאבק נגד מרקוביץ, ואף ביסס לצידו חזית תומכים רחבה מן ה"גדולים" הבני-ברקיים.

לפי תוכניתם של שמואל מרקוביץ ושמואל דויטש, היה מרקוביץ אמור לחזור על דרך פעולתו של שך בזמנו. שך הגיע לישיבת פוניבז' אחרון, כשכבר כיהנו שם הר"מים שמואל רוזובסקי ודוד פוברסקי, אולם בזכות קסמו האישי מחד וגאונותו הפוליטית מאידך, הפך שך במהרה לראש הישיבה הדומיננטי, ואף ניצל את כהונתו בישיבה כקרש מקפצה להשתלטות על הנהגת הציבור הליטאי כולו.

גם מרקוביץ הגיע לפוניבז' כשיורשיהם של הגווארדיה הוותיקה כבר היו מחופרים בעמדותיהם: היו אלו גרשון אדלשטיין וכן ברוך דב פוברסקי, בנו של דוד, שכיהן בישיבה עוד לצד אביו. גם לשמואל מרקוביץ ישנן התכונות של קסם אישי וכריזמה פוליטית, שסחפו בזמנו את הבחורים אחרי שך, וגרשון אדלשטיין כלל לא תיכנן להפקיר את השטח עבור היונגער-קאקער, שזה מקרוב בא, ועוד מעט-קט היה הופך, בעזרתו של שמואל דויטש, ל"מרן" החדש, ומותיר את הר"מים הוותיקים בצל.

גרשון הגיע תחילה, איפוא, להסכמה שקטה עם ברוך דב, ואז פנה אל מחוץ לישיבה כדי לבסס קואליציה שלמה מול התיאבון הגדול של מרקוביץ וכנופייתו. תחילה גייס גרשון לעזרתו את ניסים קרליץ, האאוטסיידר של בני-ברק.

עבור שמואל דויטש וחבורתו, ניסים קרליץ תקוע ממש כמו קוץ בישבן, ואין להם מושג כיצד להיפטר ממנו.

אוי!

לו יכלו לפייסו באיזה קוף בשם "נפלאות" ולשלחו לכל הרוחות, כמו בסיפורה המקסים של לאה גולדברג, "ניסים ונפלאות", על הילד ניסים שקיבל וגידל את הקוף "נפלאות", לא היו אז מאושרים מדויטש ומרקוביץ.

אולם פתרונות כאלו ישנם רק בסיפורים. במציאות, נותרו הבני-ברקים עם ניסים בלבד וללא שום נפלאות, ועליהם להתמודד יום יום עם ה"דווקא" המכעיס שלו, שכאילו לא בא אלא להקניטם ולהוציאם מכליהם.

כך, למשל, תמך ניסים קרליץ ואף השתתף אקטיבית במינויו כרב-שכונה של בלינוב, חתנו של רב העיר החב"די משה לנדא, המשמש כסדין אדום בעיני שך ויורשיו בעיר כבר למעלה מעשרים שנה. "יתד נאמן" השתולל אז מכעס על בגידתו של ניסים קרליץ, אולם ניסים התייחס לכך בביטול, ולא התרגש גם כשכסנקציה נמנעה ממנו הזכות להספיד את קרובו, השכניק המיליטנט חיים שאול קרליץ, שנפח את נשמתו בערך באותה תקופה.

אולם, גם שונאיו של ניסים קרליץ מוגבלים מאד ביכולת ההתקפות עליו, שכן ניסים מחזיק בשתי עמדות-כוח חשובות ביותר בעיר ובציבור בכלל.

ראשית, הוא משמש כראש כולל "חזון איש", וככזה יושב על צינור אספקת המזומנים למאות משפחות בעיר בה "עבודה" היא מילה גסה, והאפשרות הלגיטימית היחידה להתפרנס הינה חיים על חשבון התורמים מחו"ל והמדינה.

מי פתי ויעז להתחיל עם האיש שבהבל-פיו עשוי לשבר כרגע את מטה לחמו?!

מלבד זאת, עומד ניסים קרליץ בראש בית-הדין הפרטי הגדול בישראל, החולש על משרות תורניות רבות ונקרא להכריע בסיכסוכים על מיליוני שקלים ועמדות כוח חזקות רבות.

בשל עובדות בסיסיות אלו, כשהמדובר בנסים קרליץ כוח הטרור של שמואל דויטש מוגבל מאד, והצטרפותו של ניסים לתומכי כהנמן וגרשון אדלשטיין חיזקה אותם מאד.

לאחר שביססו את כוחם בעזרת ניסים קרליץ, הוסיפו כהנמן ואדלשטיין ורתמו לעגלתם גם את חיים קנייבסקי. חיים קנייבסקי ביצע מהלך מפתיע מאד כשלמעשה מרד בגלוי בסמכותו של חמיו, אלישיב, שצידד בגלוי בדויטש ומרקוביץ כבר מתחילת הפרשה.

מה היו שיקוליו של החתן הסורר?!

פרשנויות שונות ניתנו לכך, אך חשוב לזכור כי קודם כל יש לקנייבסקי מעורבות אישית-משפחתית בביצת פוניבז', וזאת דרך גיסו האומלל המנוח, שלמה ברמן.

ברמן נבחר לר"מ בפוניבז' בצעירותו, ונחשב בזמנו לכוכב עולה שעתידו סלול לפניו ישירות לכס ה"מרן". למרבה הצער, אלוהים תיכנן לברמן מסלול שונה לגמרי. ברמן לקה בניוון שרירים סופני, איבד לאיטו את כשריו הגופניים והשכליים ולאחר שנים רבות במצב סיעודי, נפטר לא מזמן.

בסיטואציה האומללה לקח קנייבסקי על עצמו את הטיפול במשפחת גיסו, ולכן שמח מאד להצעתם של כהנמן ואדלשטיין למנות את בן המנוח, חיים פרץ ברמן, למשרה בה החזיק בשעתו אביו. מצידם של כהנמן ואדלשטיין היה זה צעד גאוני, שכל כולו נועד לקבע את קנייבסקי הפופולרי במחנה שלהם.

בטיפשות אופיינית נפל שמואל מרקוביץ למלכודת שהוכנה לו, והורה למיליציה שלו להתנגד בכל כוחה למינויו של ברמן ג'וניור. ביום בו הופיע לראשונה כדי למסור שיעור בישיבה, נתקבל חיים פרץ ברמן במטר עגבניות רקובות וביצים סרוחות, כשעל הקירות כתובות גרפיטי בהן עוות שמו ל"חיים שרץ".

כששמע חיים קנייבסקי על הכינוי המעליב שהוצמד לאחיינו האהוב, כעס מאד, והכריז על חבירה טוטאלית למחנה כהנמן-אדלשטיין.

קנייבסקי הביא עמו למחנה המתגבש גם נדוניה - את רבו מן הישיבה-קטנה, מיכל יהודה לפקוביץ עב-המשקפיים. לפקוביץ היווה רכש של ממש לקואליציית כהנמן, וזאת בשל הפה המלוכלך שלו.

אם ברצונכם מושג על הפיסקעלע של מיכל לפקוביץ, די בציטוט מהדרשה שנשא בשבוע שעבר בישיבת פוניבז', המודפסת עתה במודעות שניתלו ברחבי העיר. לפקוביץ מאיים שם, בין שאר עונשי-שמיים שינתכו, לפי דבריו, על תומכי מרקוביץ, ש"יורידו להם איברים, יעשו ניתוחים". אך הרפרטואר של מיכל לפקוביץ אינו מסתכם בכירורגיה ופתולוגיה בלבד. לא מזמן כמעט הועמד לדין פלילי, כשלקראת מצעד הגאווה כינה את ההומוסקסואלים "בהמות על שתיים". גם סטרייטים אינם ניצולים משבט לשונו הפרועה, ואם יש לכם ספק בכך, כדאי שתשאלו את ירמיהו כהן מצפת, נגדו יצא לאחרונה במכתב ארסי.

אין לחשוב כי סגנונו המשתלח של מיכל לפקוביץ נובע מרוע-לב. האמת היא שמיכל לפקוביץ, למרות שעבר מזמן את התשעים, הינו אדם ילדותי מאד, הרואה את העולם בגווני שחור ולבן עזים, ולא כלום מעבר לכך. אצל מיכל לפקוביץ, כמו בסרטי מתח ואימה מז'אנר ידוע, יש רק טובים ורעים, וכל אדם מקוטלג אוטומטית - הלנו אם לצרינו, וזוכה מיד בתגיות מתאימות.

אפילו בבני-ברק למדו כבר שלא להתייחס אליו ברצינות, וכדי להרחיקו מעיסוק מביך בעניינים ציבוריים, הפקידו אותו על הטיפול בבעיות המאפיינות גילאי ישיבה-קטנה, ובכלל זה ענייני "קדושה", כפי שמכנים החרדים בקריצה סקנדלים מיניים. לפקוביץ אכן פורח בתחום עליו הופקד, ולאחרונה אף הוציא ספר הדרכה נועז למחנכים, בו הוא מתאר לראשונה בעיות שהחרדים מעולם לא העזו לדון בהן בפומבי. למשל, מופיע שם מכתב התשובה של לפקוביץ לנער בן חמש-עשרה, שהתוודה לפניו על "אהבתו" לחברו לשיעור בישיבה. בתשובתו, מורה לפקוביץ לנער המאוהב לעבור ישיבה!

אך לצד עיסוקו של מיכל לפקוביץ בהורמונים הגועשים של בני הטיפש-עשרה, הוא עדיין אינו טומן ידו לגמרי מלהתערב, מפעם לפעם, בנושאים ציבוריים שונים העולים על הפרק, ומבחינה זו הינו, כאמור, אוצר אמיתי עבור קואליציית כהנמן.

לעומת מסע הרכש המוצלח שערך כהנמן, לא השכילו מרקוביץ ודויטש לצרף למחנם קליברים נוספים, מלבד בסיס התמיכה הראשוני שלהם בחצרותיהם של אלישיב ושמואל אויערבאך. קרן האור היחידה מצידם היא תמיכתם של בני משפחתו של המנהיג הליטאי הקודם, הרב אליעזר שך.

הצרה היא, שבניגוד למקובל בפלג המתחרה - החסידים, הרי שבפלג הליטאי ההנהגה אינה עוברת בירושה. עם זאת, בחיי ה"מרן" יש למשפחתו יתרון טבעי באשר לגישה אליו. יתרון זה הפך לממשי במיוחד לאחר שהרב אליעזר שך איבד את היכולת לדאוג לצרכיו האלמנטריים, ונכדיו ממשפחת ברגמן נטלו לידיהם את הטיפול הסיעודי בו. כשאתה מנגב לגדול הדור את הטוסיק יום יום, הרי שמטבע הדברים יש לך גישה חופשית גם לאוזניו, ואגב קינוח תוכל לנסות לפחות להשפיע בכיוון שלך. הברגמנים אכן ניסו, מעמדת הכוח שלהם, לעזור למרקוביץ ככל יכולתם, אלא שגם ליתרון זה בא קץ עם מותו של הסב.

כיום מסתכמת השפעת משפחתו של ה"מרן" הקודם בחברות זוטרה שניתנה לחתנו, מאיר צבי ברגמן, ב"מועצת גדולי התורה" הבלתי פעילה, וכן בבמה שמעניק מדי פעם העיתון "יתד נאמן" למאמרי שיטנה של הנכד, אברהם ישעיהו ברגמן. אברהם ישעיהו ברגמן מנסה ללכת בדרכי סבו, ומדי פעם כשהוא מזהה קרבן נוח כלשהו, הוא ממהר לנעוץ בו את טפריו ולהקיז את דמו, ברשעות אותנטית ככל האפשר. פעם נטפל לש"סים המבוארים של שוטנשטיין/לובלין/חברותא וכו', שבעזרת נדיבים פורחים עתה כפטריות לאחר הגשם, ופעם משתלח בארסיות בזוטר פלוני בלתי-מזוהה, כשרק הבקיאים במדמנה הבני-ברקית מבינים למי התכווין. עם זאת, נראה כי במקרה זה נפל התפוח רחוק מן העץ, והנכד, למרות מאמציו הכנים, רחוק מאד מהרשעות הכשרונית של הסב, שהביאתו לפסגת הנהגה היסטורית של הליטאים.

כך נראית, איפוא, מפת הפלג הליטאי היום. הקטטה בפוניבז' גלשה הרחק אל מחוץ לישיבה, והביאה להתגבשותה של קואליציה שלמה, שהפכה לאיום אמיתי על תוכניות ההשתלטות והכתרת ה"מרנים" של שמואל דויטש. לאחרונה אף הקימה הקואליציה האולטרנטיבית חליפות לכמה מן המוסדות שבשליטת דויטש וחבורתו, כמו מערכת הכשרות "שארית ישראל" והעיתון "יתד נאמן".

מה יהיה, איפוא?!

לכאורה, בעלי נטיות מיסטיות יוכלו לראות במצב המפה הליטאית שתיארתי, התגשמות של העיקרון "זה לעומת זה עשה אלוקים", או "כיוון שאבדה עצתן של בנים נסרחה חכמתן של אומות". שכן, גם הפלג המתחרה של החסידים, רחוק מאד בשנים האחרונות מאידיליה של אחדות.

לצורך הענין נתחיל בסאטמר, החסידות הגדולה בעולם, שהתפלגה לפני כשנה וחצי. אף שמבחינה אידיאולוגית, הקשר בין מפלצת הונגרית שטופת שנאה זו למורשת אהבת-ישראל של הבעש"ט, מקרי לחלוטין, מנקודת מבט סוציולוגית מקובל למנותם עם החסידים. לאחר מותו של האדמו"ר משה, התפלגה סאטמר בין מאמיני בנו הבכור אהרן למאמיני אחיו זלמן, המתכתשים ביניהם עד היום.

גם החסידות האמריקנית השנייה בגודלה, באבוב, מפולגת בין מאמיני בן ציון הלברשטאם, בנו של האדמו"ר הקודם נפתלי, למאמיני דודו, מרדכי אונגר. בחסידות נוספת, חב"ד, אין מועמדים אנושיים שיריבו על הכסא, אך גם האין הוא סיבה לקטטה בין המשיחיים לאנטי-משיחיים.

בגיזרה הארץ-ישראלית, שורר כרגע השקט שלפני הסערה. בחסידות השנייה בגודלה, ויז'ניץ, צפוי מותו הקרוב של האדמו"ר הישיש חולה האלצהיימר, משה-יהושוע, לתת את האות לקרב תרנגולים מרהיב בין מאמיני ישראל, הבן הבכור, למאמיני מנדל, הבן הצעיר. בחסידות הדומיננטית ביותר, גור, שולט אמנם כרגע ללא מצרים האדמו"ר יעקב-אריה, שהינו בריא כשור, אך אין ספק שבבוא יומו תתפלג גם חסידות זו בין תומכי המשך השושלת של יעקב-אריה, לתומכי שאול, בנו של האדמו"ר הקודם פנחס-מנחם.

לכאורה, יהיה אם כן מי שיטען, הקטטות בפלג הליטאי לא תביאנה כל שינוי במפת יחסי הכוחות הכללית, שכן התמונה מתאזנת על ידי המריבות המקבילות בין החסידים.

אולם, מעלי סברא זו מתעלמים לחלוטין ממעצמת העתיד, בעלז.

בניגוד לכל הקולגות שלו, השכיל האדמו"ר ישכר-דב מבעלז, שגם הוא רק בשנות החמישים שלו, להביא לעולם רק צאצא אחד, אהרן-מרדכי. מאידך גיסא, הוציא ישכר-דב הוראה סודית לחסידיו, כי מצידם הם ירבו בתשמישי-מיטה ככל האפשר, וזאת כדי לפתור אחת ולתמיד את האפליה ההיסטורית של חסידות בעלז בייצוג בכנסת, אפליה המתבססת על חישוב ישן ואנכרוניסטי לפיו ויז'ניץ, ולא בעלז, היא החסידות השנייה בגודלה. ישכר-דב היה נחוש בדעתו, כי רק הרחם של הבעלזאית עשוי לתת תשובה אמיתית לחוסר-ההוגנות של אנשי אגודת-ישראל.

מאחר ומילוי הוראה זו, בניגוד להוראות אחרות של האדמו"ר, אין בו כדי להסב לממלאה סבל, ובמידת מה אף ניתן להפיק מכך תענוג מסויים, ששו חסידי בעלז, ולפחות הזכרים שביניהם - את הנקבות כלל לא טרחו לשאול - למלא אחר ההוראה הסודית. לאחר שנים ארוכות של צייתנות, ניתן כיום לראות את התוצאות בשטח. בניגוד לממוצע החרדי והחסידי הכללי, העומד על שמונה ילדים למשפחה, נעה פוריותה של בעלזאית מן השורה בין אחד-עשר לשנים-עשר ילדים.

צירופם של נתונים אלו יחד, צופה שינוי דרסטי במפת המגזר החסידי הישראלי בעוד שלושים או ארבעים שנה, לכל היותר. מיד לאחר מותו של יעקב-אריה והפילוג הצפוי, תרד חסידות גור השנואה מגדולתה. חסידות הענק, השלטת בכיפה הישראלית מאז ימי המנדט ובמשך השנים קנתה לה אויבים אין-ספור, לא תוכל עוד לשמור על בכורתה לאחר שתתפלג בין יורשי יעקב-אריה למאמיני שאול. ספק אם בכלל ניתן יהיה להחתים את מנהיגי שני הפלגים על תמיכה ברשימה אחת לכנסת, וגם אם כן, ודאי שלא יוכלו להסכים על מועמד אחד שיקבל את המקום הראשון.

את מקומה של גור כמנהיגת החסידים, תירש אז בעלז. בין אם יאריך ישכר-דב ימים כדי לחזות בעצמו בתוצאות מדיניות הרחם הפעלתנית שלו, ובין אם יהיה זה יורשו, אהרן-מרדכי, שיהנה מפירות חזונו מרחיק הראות של אביו, הרי שעם הדמוגרפיה אף אחד לא יוכל להתווכח.

בנסיבות אלו, אם ימשיך ויעמיק עוד הפילוג בין הליטאים, הרי שהזרם החסידי תחת ההנהגה החדשה של בעלז, יוכל לברך על קבורה סופית של חזון ההשתלטות של הרב אליעזר שך.

אמנם בשעתו, בשנת 1988, שבר ישכר-דב את הקונצנזוס החסידי וחבר אל הרב אליעזר שך כדי להקים את מפלגת עץ, אך כלל אין ללמוד מכך על חיבה יתירה מצידו לאנשי הפלג הליטאי. ישכר-דב הוכיח בהתנהגותו לא פעם, כי אינו אלא זונה פוליטית. הוא יכנס למיטה עם מי שישלם לו, וברגע שהאינטרס שלו ישתנה, לא יחשוב לרגע לפני שישליך את הקליינט מן הבורדל.

כך, לאחר בחירות 1988 בהן חבר אל הרב אליעזר שך, לא היסס להורות לחסידיו בשנת 1992 להצביע עבור מפלגתו החילונית של יצחק מודעי, לאחר שהלה, שכיהן ערב הבחירות כשר האוצר, דאג מראש לשמן את כיסיו של ישכר-דב. ב1996 דילג ישכר-דב אל ש"ס, כמובן לאחר אתנן נאה. ב1999 חבר לאגודת-ישראל, ששיחקה בו כבחתלתול במשך שלוש קדנציות, כך שלא מן הנמנע כי מחוסר-ברירה ישוב לבסוף ל"אסור להשתתף" הראשוני שלו, כשנעשה קנאי רק כדי לנקום ב"אגודה".

ישכר-דב הצליח אפילו להפוך את הזיגזג לטקטיקה מקובלת בפוליטיקה החרדית. אפילו הינוקא מבויאן הוכיח לאחרונה כי למד משהו מן הבעלזער, כשבבחירות המוניציפליות בביתר לא היסס גם הוא, בתורו, לחבור אל הליטאים השנואים מול קואליציה כלל-חסידית, בתקווה, שלא התגשמה, ללקק לבסוף איזו עצם.

מכיוון שבסופו של דבר הכל אינו אלא חשבון של ריווח והפסד, הרי אין ספק כי ביום בו יטול ישכר-דב, או יורשו אהרן-מרדכי, את מושכות הנהגת כלל המיגזר החסידי, לא יהססו אלו אפילו לרגע לפני שיבעטו בעוז באחוריהם של שותפיהם לשעבר, הליטאים. אני מוכן אפילו להמר, שהסדנא שיעבירו שועלים אלו את השותפים הנבגדים, תעורר בליטאים געגועים לבית-הספר הפוליטי שעשה בזמנו בונים, האדמו"ר הערמומי מגור, לרב אליעזר שך.

הנה כי כן, פיזור לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם. הסיכסוכים העזים בפלג הליטאי וקריסת מוקדי השליטה המסורתיים שם, עשויים בהחלט לשמש מצע משובח לפריחה מחודשת של המגזר החסידי המתחרה, והפעם תחת הנהגה רעננה של בעלז. אם ילך הכל כשורה, יתכן ואפילו נזכה לקבלת משיח-צדקנו עוד בדורנו, כשהבעלזאים בראשנו.

אולם במקרה כזה תיאלץ בעלז העתידנית להיפרד לפחות מאחד מעיקרי החסידות שלה, לפיו אין מחליפים גרביים יותר מפעם בשבוע. ספק רב אם לכך התכווין ישעיהו הנביא, כשתיאר אחת מסגולותיו של גואל-צדק כ"והריחו ביראת ה'".

ירושלים, חשוון תשס"ח

המנבא על לשעבר הרי זו נבואת שווא כדמוכח מהר''מ במז''ל בכ"מ ודו''ק ועוד כל כה''ג לא איקרי נבואה דאפילו ינוקא בשוקא ידע לה ופשיטא כביעתא בכותח הבבלי. סקירתך ההיסטורית סקירה נאה מבחינת גופי העובדות אף שפה ושם הפרחת השערות קלושות, ואני רואה שכמוך כמוני אינך בקי די בנפתולי סאטמר

בושה!!!!!!!!

צירופם של נתונים אלו יחד, צופה שינוי דרסטי במפת המגזר החסידי הישראלי בעוד שלושים או ארבעים שנה, לכל היותר. מיד לאחר מותו של יעקב-אריה והפילוג הצפוי, תרד חסידות גור השנואה מגדולתה. חסידות הענק, השלטת בכיפה הישראלית מאז ימי המנדט ובמשך השנים קנתה לה אויבים אין-ספור, לא תוכל עוד לשמור על בכורתה לאחר שתתפלג בין יורשי יעקב-אריה למאמיני שאול. ספק אם בכלל ניתן יהיה להחתים את מנהיגי שני הפלגים על תמיכה ברשימה אחת לכנסת, וגם אם כן, ודאי שלא יוכלו להסכים על מועמד אחד שיקבל את המקום הראשון.

את מקומה של גור כמנהיגת החסידים, תירש אז בעלז. בין אם יאריך ישכר-דב ימים כדי לחזות בעצמו בתוצאות מדיניות הרחם הפעלתנית שלו, ובין אם יהיה זה יורשו, אהרן-מרדכי, שיהנה מפירות חזונו מרחיק הראות של אביו, הרי שעם הדמוגרפיה אף אחד לא יוכל להתווכח.

בנסיבות אלו, אם ימשיך ויעמיק עוד הפילוג בין הליטאים, הרי שהזרם החסידי תחת ההנהגה החדשה של בעלז, יוכל לברך על קבורה סופית של חזון ההשתלטות של הרב אליעזר שך.

אמנם בשעתו, בשנת 1988, שבר ישכר-דב את הקונצנזוס החסידי וחבר אל הרב אליעזר שך כדי להקים את מפלגת עץ, אך כלל אין ללמוד מכך על חיבה יתירה מצידו לאנשי הפלג הליטאי. ישכר-דב הוכיח בהתנהגותו לא פעם, כי אינו אלא זונה פוליטית. הוא יכנס למיטה עם מי שישלם לו, וברגע שהאינטרס שלו ישתנה, לא יחשוב לרגע לפני שישליך את הקליינט מן הבורדל.

כך, לאחר בחירות 1988 בהן חבר אל הרב אליעזר שך, לא היסס להורות לחסידיו בשנת 1992 להצביע עבור מפלגתו החילונית של יצחק מודעי, לאחר שהלה, שכיהן ערב הבחירות כשר האוצר, דאג מראש לשמן את כיסיו של ישכר-דב. ב1996 דילג ישכר-דב אל ש"ס, כמובן לאחר אתנן נאה. ב1999 חבר לאגודת-ישראל, ששיחקה בו כבחתלתול במשך שלוש קדנציות, כך שלא מן הנמנע כי מחוסר-ברירה ישוב לבסוף ל"אסור להשתתף" הראשוני שלו, כשנעשה קנאי רק כדי לנקום ב"אגודה".

ישכר-דב הצליח אפילו להפוך את הזיגזג לטקטיקה מקובלת בפוליטיקה החרדית. אפילו הינוקא מבויאן הוכיח לאחרונה כי למד משהו מן הבעלזער, כשבבחירות המוניציפליות בביתר לא היסס גם הוא, בתורו, לחבור אל הליטאים השנואים מול קואליציה כלל-חסידית, בתקווה, שלא התגשמה, ללקק לבסוף איזו עצם.

מכיוון שבסופו של דבר הכל אינו אלא חשבון של ריווח והפסד, הרי אין ספק כי ביום בו יטול ישכר-דב, או יורשו אהרן-מרדכי, את מושכות הנהגת כלל המיגזר החסידי, לא יהססו אלו אפילו לרגע לפני שיבעטו בעוז באחוריהם של שותפיהם לשעבר, הליטאים. אני מוכן אפילו להמר, שהסדנא שיעבירו שועלים אלו את השותפים הנבגדים, תעורר בליטאים געגועים לבית-הספר הפוליטי שעשה בזמנו בונים, האדמו"ר הערמומי מגור, לרב אליעזר שך.

הנה כי כן, פיזור לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם. הסיכסוכים העזים בפלג הליטאי וקריסת מוקדי השליטה המסורתיים שם, עשויים בהחלט לשמש מצע משובח לפריחה מחודשת של המגזר החסידי המתחרה, והפעם תחת הנהגה רעננה של בעלז. אם ילך הכל כשורה, יתכן ואפילו נזכה לקבלת משיח-צדקנו עוד בדורנו, כשהבעלזאים בראשנו.

אולם במקרה כזה תיאלץ בעלז העתידנית להיפרד לפחות מאחד מעיקרי החסידות שלה, לפיו אין מחליפים גרביים יותר מפעם בשבוע. ספק רב אם לכך התכווין ישעיהו הנביא, כשתיאר אחת מסגולותיו של גואל-צדק כ"והריחו ביראת ה'".

ירושלים, חשוון תשס"ח

הגיע רגע האמת, מוקדם מהצפוי... גור מתפלגת.

יעקב-אריה נקט כמה צעדים אוויליים במיוחד, ובמו ידיו הביא עליו את חורבנו. לאחרונה יצא תרגום עברי של "מצעד האיוולת" מאת ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בו היא סוקרת בין השאר את התנהגותם הנואלת של האפיפיורים האחרונים ערב הרפורמה, שלא צפו כמה אמות מעבר לחוטמם. לו היתה ההוצאה ממתינה עוד מעט, היו יכולים להוסיף פרק דומה על התנהגותו של יעקב-אריה, ערב קריסת ממלכתו. ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

אפשר לצפות כי מייד לכשתיווצר מסה קריטית, תתחיל זליגה המונית אל שאול, שבן-דודו אינו בר השוואה עימו בשום פרמטר. ההשלכות תחרוגנה בהרבה מהעניין של גור. התמוטטות גור ופיצולה משמעם גם אובדן ההגמוניה החסידית בכלל והעברת השליטה על הציבור החרדי כולו, ואף מעבר לו, לליטאים. המזל הוא כרגע שגם לליטאים אין כיום 'מרן' משמעותי. אנו צועדים לקראת תקופה של תוהו ובוהו.

חבל רק ששאול נזכר רק עכשיו ולא לפחות חצי שנה קודם. לו עשה זאת אז המפלגות החרדיות לא היו דוחות את חוק הגיוס המתוקן, והפלונטר הפוליטי העכשווי כלל לא היה מתחיל.

התקפל המשתינון הזה - נבהל מאיומי הטשערנאבלער קאקער כי יפטרנו מתפקידו כראש הישיבה-קטנה שלו, באם לא ישוב מייד ממרדו ביעקב-אריה. 

אני קורא לכל חברי הפורום להביע תמיכתם בר' שאול אלתר שליט"א, גאון ולמדן. 

זאת, לא מפני שאנו מקווים כי יקל כלשהו ב'תקנות' של דודו ישראל. סורחנות חסידים אינם מעניינננו, אך גאון ולמדן הינו רכושו של כלל ישראל. גם לו חיו בזמננו ר' יצחק מאיר רוטנברג-אלתר או ר' יהודה אריה אלתר, לא היה אף אחד מאיתנו הופך לחסיד גור, אך 'חידושי הרי"מ' ו'שפת אמת' הינם חלק מארון הספרים היהודי, נכס רוחני ונצחי של כולנו. היינו יכולים ללמוד גם ללא ספרים נפלאים אלו, אך חלק כלשהו מליבנו היה נעקר. 

גם תורתו של הגאון ר' שאול אלתר שליט"א היא נכס של כל היהודים בדורנו, כולל מי שה'תקנות' של דודו-זקנו המשוגע מעלות על שפתיו רק חיוך של לעג. בקיץ האחרון קראתי במקרה מדברי התורה שאמר ר' שאול שליט"א בסעודה שלישית פר' מטות. קושיא על פירש"י על פסוק וה' יסלח לה, ושלושה תירוצים קצרים ונפלאים. כולם למדנות נטו, בלא שום סרחון חסידי. אני מסופק אם ישנו כיום 'גדול' ליטאי המסוגל לדבר כך על פרשת השבוע. הרשימה אותי במיוחד גם הודעת ר' שאול באותו מעמד כי אינו יכול להתחייב שבכל שבוע יהיו לו חידושים, והקהל שיבוא אליו צריך לבוא על דעת שישבו יחד, גם אם לא יהיה לו מה לומר. הרי לכם וידויו של גאון ולמדן אמיתי! וכי יעקב-אריה, הוויז'ניצר או הבעלזער, ושאר שוואנצן מסוגם, חוששים גם הם שמא שבוע אחד לא יהיה להם מה לפטפט? אם לא יפטפטו על קדושת הפיפי מצד זה, יפטפטו על קדושת הפיפי מצד אחר. 

לסיכום: יעקב-אריה, הוויז'ניצער או הבעלזער, וכיוצא בהם, הם חסרי משמעות מחוץ לקהילתם. אני למשל, כאדם הבז מעומק ליבו לכל סורחנות החסידים, לא הייתי מרגיש בשום חסרון אם לא היו בעולם ישכר דב מבעלז, משה יהושע מוויזניץ, יעקב-אריה, בונים אביו או ישראל דודו. אולם תורתו של ר' שאול שליט"א נוגעת לי, כמו שהיא נוגעת לכל לומדי תורה ומחבביה בעולם. אני קורא לכל חברי הפורום להביע תמיכתם בר' שאול שליט"א, ולבוז בקול גדול לשפן העלוב והמושתן בצלאל ווקסלשטיין.

אגב, מה המניע של הטשערנאבלער-דרעק לתחוב חוטמו במריבה, לטובת יעקב-אריה? מילא הדארגער-שלאק קשר עצמו בטבורו לגור, אך מה לפאדסקוניאק הטשערנאבלער להתעבר על ריב לא לו? זה קצת מזכיר לי את פלישת המעצמות כולן לצרפת לאחר המהפכה ב1789 לטובת המלוכנים, רק מפחד המונרכים האירופיים כי רוח החופש תחלחל גם לארצותיהם.

האקדמיה ללשון עברית מתכבדת להודיע על שם עברי לאחד ממאכלי הגורמה הנחשקים ביותר: קוקי סאן ז'אק. מהיום, במקום 'קוקי סאן ז'אק' אימרו: 'בצלאל וקסלשטיין'.

'בצלאל וקסלשטיין' היא רכיכה ימית שבשרה נחשב למעדן. היהודים הטיפשים אמנם משום מה אינם אוכלים אותה, אבל זה לא אכפת לאף אחד; אדרבה, נשאר יותר לאחרים. מכל מקום, ודאי כי אין זה ראוי שמאכל טוב כזה יקרא על שם שליחו של ישו הנוצרי, שכישף והסית והדיח את ישראל. מהיום, בהוראת מרנן ורבנן שליט"א, יש לקרוא לרכיכה אך ורק בשמה החדש: 'בצלאל וקסלשטיין'. ויאכלו שרצים וישבעו.